אני מאמין לסיפור של גליה עוז

גליה עוז (צילום: צילום מסך מערוץ 12, עיבוד מחשב)
צילום מסך מערוץ 12, עיבוד מחשב
גליה עוז

אני רוצה לכתוב על גליה עוז. אני רוצה לכתוב על הסיפור של משפחת עוז. אני לא רוצה לכתוב מי צודק ומי טועה. אני מאמין בכל לבי לסיפור שגליה מספרת. אני מבקש לכתוב על הסיבות לכך שאני מאמין לסיפור של גליה. אני לא מתכוון לראיות שמבהירות שהיא צודקת ושאחותה ואחיה טועים. אני מתכוון לאופן שבו האמונה שלי לדבריה ובדבריה של גליה עוז מחוללת בחיים שלי תחושה של אמת.

אני רוצה לכתוב על גליה עוז. על הסיפור של משפחת עוז. אני לא רוצה לכתוב מי צודק ומי טועה. אני מאמין בכל לבי לסיפור שגליה מספרת. אני מבקש לכתוב על הסיבות לכך שאני מאמין לסיפור שלה

אני מתכוון לאופן שבו האמת הזו נראית לי יציבה ומוחשית באופן שאיננו משפטי מצד אחד אבל הוא גם איננו ספקולטיבי מצד שני. אני רוצה לחשוב על הדרך שבה הסיפור של גליה עוז והאופנים בהם היא מספרת אותו משקפים מציאות שאיננה נייטרלית אבל גם איננה אידיוסינקרטית.

לב הסיפור של גליה (אשתמש בשמה הפרטי מעתה) הוא התנועה וההתפתחות שלו. היא כותבת על אביה ועל אופיו, על הפער בין האופן שבו חווה אותו הציבור ובין האופן שחוותה אותו היא. יש אפילו כמה אירועים מטרידים של אלימות, כולל סיפור על ריב בו סטר לאמה. אבל התנועה בסיפור היא התנועה של גליה עצמה.

זו התנועה שנדרשת ממנה כדי שתהיה בכלל מסוגלת להכיר באופן שבו היא חווה את אביה. זו התנועה הנדרשת כדי שבכלל אפשר יהיה להצמיד מלים לחוויות שלה, להכיר בהן כדבר בעולם.

התחושה המכוננת שהיא מתארת שוב ושוב היא תחושה של קיפאון. כשהיא סופגת את נחת לשונו של אביה (ובמרבית המקרים זו נחת לשונו) היא נשתלת. גם כשהיא אישה מבוגרת, היא מתארת תחושה של השהייה. בכל מצב כזה היא עומדת מול המבט המצמית שלו כשרק הוא והיא קיימים בעולם.

כשהיא קפואה שם, אי אפשר לתאר את החוויה שלה במלים. אבא שלה לוקח לעצמו את המלים. בעזרתן הוא מקפיא אותה. יש לו אינספור מלים בסיפור שהיא מספרת, אבל כשהיא מולו לה אין מלים כלל. הוא זה שקורא לדברים בשם, מעניק קיום ראשוני לחוויה של שניהם.

לגליה, בסיפור שהיא מספרת, אין יכולת בכלל להבין שהיא מרגישה משהו פרט למה שאבא שלה מתאר. היא נאבקת לנוע כי היא יודעת שרק כשתנוע, כשתחלץ מן המבט, תהיינה לה מלים כדי לחיות באופן מלא את החיים היחידים שיש לה.

כשהיא קפואה שם, אי אפשר לתאר את החוויה שלה במלים. אבא שלה לוקח לעצמו את המלים. בעזרתן הוא מקפיא אותה. יש לו אינספור מלים בסיפור שהיא מספרת, אבל כשהיא מולו לה אין מלים כלל

יש משהו קפוא וחד משמעי באמת הצרופה, המדעית והמשפטית. מגיעים אליה רק אחרי תהליך ארוך של איסוף מידע ומציאת הוכחות. אבל כשמגיעים אליה היא זוהרת כזוהר הרקיע. כזו היא גם האמת המשפטית. במדע, האמת מקבלת אישוש מכללים מוסכמים ונייטרליים. במשפט, האמת מקבלת אישוש מן הכח של המדינה שאוכפת את החוקים.

בשני המקרים כאשר האמת מוכרזת כאמת, היא מוצבת על פסגה גבוהה ומשקיפה ממנה על כל התיאוריות וההשערות והגרסאות הסותרות.

מי שירצה להפריך את האמת שעל הפסגה יודע תמיד את הכיוון שבו הוא צריך לנוע. יש רק כיוון אחד – למעלה. אם האמת שעל הפסגה מופרכת היא מתרסקת מיד אל תוך התהום שלרגליה. אין לה תקומה.

זו לא התוצאה שגליה מבקשת. האמת שלה לא מחפשת את הפסגה. מי שנפגע, כמוה, מאלימות במשפחה "מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים… הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר…" (מתוך "דבר שמתחפש לאהבה", גליה עוז).

מראש וממילא לא מדובר כאן על אמת שמבקשת לדבר מלמעלה אל כ-ו-ל-ם. זאת האמת שגליה מספרת. הדחיפות שלה היא קודם כל של גליה, לא של מורשתו של עמוס עוז או של קהל קוראיו ואפילו לא של אחיה.

אין לאמת הזו מטרה ברורה, אבל יש לה קיום דרך הרצון שגלום בה. זה הרצון לקרוא בשם הנכון, בשם שישחרר מקיפאון, לדברים שהתרחשו בעבר. השם הזה מאפשר לגליה לקבל אחריות על חייה.

אין לאמת הזו מטרה ברורה, אבל יש לה קיום דרך הרצון שגלום בה. זה הרצון לקרוא בשם הנכון, בשם שישחרר מקיפאון, לדברים שהתרחשו בעבר. השם הזה מאפשר לגליה לקבל אחריות על חייה

הרצון שמתגלם באמת הזאת הוא לא רק רצון בנכונות. הוא גם רצון בהזדהות. גליה לא צריכה את הפסגה ואת הזוהר הקפוא שלה. גליה צריכה להאמין לעצמה והיא תשמח אם אנשים אחרים יאמינו לה. אבל כדי להאמין לעצמה היא צריכה להיות גליה, לחיות כגליה, לנוע. כדי שאנשים אחרים יאמינו לה היא צריכה שגם הם יהיו הם. אין אמונה בלי מאמינים.

אנסה דימוי אחר; דמיינו שמש קטנה שזורחת בגובה רב, שמש שאפשר לקלוט ולמקד את החום והאור שלה בעזרת מראות ופאנלים סולאריים ודודים. מצד שני, דמיינו מי שלא יכול להסיט את עיניו מן השמש, מי שיודע שככל שיסתכל יותר יתעוור יותר אבל אינו מסוגל להפסיק להביט. במעט הפעמים שאותו אדם מסתכל על עצמו, הוא רואה רק צל, ומהו הצל מול החיוניות והכוח של השמש? אם יפסיק להסתכל יישאר, במקרה הטוב, רק צל. כל עוד הוא מחובר ישירות לאור עוד יש לו הזדמנות להיות גם הוא חיוני וחזק.

אבל השמש בודדה. היא זורחת לבד מכוחה שלה. היא לא קשורה לאנשים שעליהם היא זורחת. יש רבים שלא מעוניינים בקשר כזה. הם זקוקים לאור ולחום של השמש לצרכיהם. הם שמחים שהיא שם, שמחים להעניק לה את עליונותה ולקחת ממנה, מרחוק, את מה שאפשר כדי לשפר את חייהם. ובכל זאת, יש כאלו שלא יכולים להתיק ממנה את מבטם. את הסימביוזה הזו עם השמש הם יכולים לקיים רק אם הם מקבלים על עצמם את הבדידות של השמש. הם לא יכולים, האנשים האלו, להיות מושקעים לגמרי בשמש בלי שיהיו, כמו השמש, מחוץ לחיים ולעולם.

כך קראתי את הספר של גליה. אלה היו חייה, צל של השמש שהיה אבא שלה. אישה של מלים שלא יכולה להתנתק ממבוע המלים של אביה, גם מן המלים האישיות וגם מן המלים הספרותיות. מצד שני, היא מתארת את ההבנה ההולכת וגוברת שהקשר ביניהם מונע ממנה את האפשרות לחיות.

הסיבה העיקרית היא לא עוצמת האכזריות של אביה. אם הוא היה מדבר יפה יותר זה לא היה משנה הרבה. הסיבה העיקרית היא שהוא שמש והיא לא רוצה יותר להיות צל. בשלב ראשון, אין לה אמת בלי הרצון הזה להסיט מבט. בשלב שני, אין לה חיים בלי הרצון לספר אמת שאיננה שמש.

הסיבה העיקרית היא שהוא שמש והיא לא רוצה יותר להיות צל. בשלב ראשון, אין לה אמת בלי הרצון הזה להסיט מבט. בשלב שני, אין לה חיים בלי הרצון לספר אמת שאיננה שמש

האמת הזו פוגעת ומערערת, אבל היא נעה. האמת הזו לא מתקיימת בחלל ריק או על פסגה, אלא רק בתווך כשאחרים יכולים להביט בה ולגשת אליה וגם להתנגד לה חריפות. "… אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות", היא כותבת. לשמש אין שניות וכפילות.

זו אמת שמאתגרת עמוקות לא רק את מה שחושבים על עמוס עוז, אלא את מה שחושבים על אמת. זו לא אמת שאפשר "לדעת". זו אמת שצריך להאמין לה.

ראשונת המאמינים היא גליה עוז בעצמה. עד כדי כך האמת הזו חמקמקה מול הזוהר הבלתי נלאה של השמש, מול הקיפאון על הפסגה. גם גליה, שאלו הם חייה, צריכה קפיצה של אמונה כדי להתחיל להפשיר, כדי להשתכנע שהיא יכולה להיות משהו שאיננו צל. אני חושב שעוצמת הרגשות שהסיפור שלה מעורר ממש לא קשורה רק (ואפילו לא בעיקר) לעמוס עוז ולזהותו הציבורית.

אני חושב שהסיפור שלה מוציא ממגוון גדול של אנשים סערה כזו בגלל שהאמת שהיא מספרת היא אמת שכולם מכירים, גם אם לא באופנים זהים. חברת הידע שבה אנחנו חיים מלמדת אותנו להתייחס לאמת של השמש והפסגה כאל משאב.  הכמיהה לאמת שאיננה משאב, הכמיהה להאמין בעצמנו ושיאמינו בנו, אלו מאיימות לערער את היחסים התכליתיים שיש לנו עם האמת שאין עליה עוררין.

רק מישהי כמו גליה עוז, מישהי שחייה ממש תלויים בערעור הכבוד לשמש והמרחק ממנה, מישהי שכדי לקבל את עצמה חייבת קרוב ולא שלם, רק היא יכולה להנכיח את האמת הזו.

זו אמת שמאתגרת לא רק את מה שחושבים על עמוס עוז, אלא את מה שחושבים על אמת. זו לא אמת שאפשר "לדעת". צריך להאמין לה. ראשונת המאמינים היא גליה עוז עצמה. עד כדי כך האמת הזו חמקמקה

לצד אור השמש הבלתי מתפשר והזוהר הקפוא, חשוב לזכור את מה שהאמת של גליה אומרת גם על האיש שעמד מולה, אבא שלה, עמוס עוז. הוא לא רק זרח והקפיא מעצם היותו. הוא נאבק בכל כוחו באפשרות של גליה לנוע, באפשרות שלה להאמין בעצמה. האור שבקע ממנו הצמית לא מעצם היותו, אלא כדי שגליה תישאר קפואה.

הוא לא היה כזה עבור קוראיו וכנראה שגם עבור שאר בני משפחתו. אני מאמין לגליה שהוא ניצל את כל המלים הנכונות שהיו לה כדי לטוות סביבה סורגים של אור וחושך. האמת של גליה היא לא אמת יחסית. היא פשוט לא אמת של שמש.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,356 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // שבת, 14 במאי 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

סער נגד גנץ: חידוש הכנסת פועלים - לא צודק ולא נכון

פריג׳: צעד חכם ונכון ● זעם במשטרה על בר-לב על רקע ההוראה לחקור את התנהלות השוטרים בהלווית אבו עאקלה ● סמוטריץ׳: אבו עאקלה - חלק ממכונת המלחמה הערבית ● הנשיא הרצוג ייצג את ישראל בהלוויית נשיא איחוד האמירויות ● יאיר לפיד ספד לאורי סביר: תרומתו למדינת ישראל עצומה ומורגשת עד היום ● רם שפע על חיבור למרצ: שיתכבדו ויחברו למשותפת

עוד 18 עדכונים

בין קו 300 לסיגריה

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 576 מילים

ישראל צריכה לדאוג לכך שעיתונאים המתעדים את מה שמתרחש בשטחים לא ייפגעו בעת מילוי תפקידם ● לבנון הולכת לבחירות: אלפים המתגוררים בחו"ל כבר הגיעו לקלפיות ● הרומן בין המדינות הערביות לרוסיה ממשיך לפרוח ● תיירות זרות הוטרדו מינית באזור הפירמידות ● והשבוע לפני 55 שנה, שר סובייטי העביר מידע שגוי לבכירי הצבא המצרי ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,351 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

בחזרה לשנות השמונים

הוועידה הלאומית לאנרגיה תתקיים השבוע בלי נציגות לירוקים ובלי אף מילה על אנרגיות מתחדשות ● בשביל לדעת שישראל מוצפת במינים פולשים לא צריך את דוח המבקר, מספיק להסתכל מהחלון ● משרדי הממשלה יפסיקו לקנות חד"פים אבל טובעים בכלים שמגיעים עם המשלוחים ● קליפורניה חוותה "רגע קצר נוצץ" של 100% אנרגיה מתחדשת ● ובבית ספר בהולנד יוצאים לטיול שנתי באופניים

עוד 1,393 מילים

למקרה שפיספסת

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַכְחָשָׁה 132

בעולם שבו המציאות עצמה מוכחשת - אין ולא יכולות להתקיים עובדות, אין ולא יכולה להיות "אמת". יש מקום רק לסיפורים, מיתוסים ונרטיבים. להכחשות ולהכחשות שכנגד. לתיאוריות ולתיאוריות קונספירציה

עוד 1,433 מילים ו-1 תגובות

שגרירי ארה"ב הזהירו מעליית היטלר לשלטון – הממשל התעלם

ריאיון שגריר ארצות הברית לשעבר דיוויד מק'קין טוען בספרו החדש, "לחזות ברדת החשכה", כי אנטישמיות, אדישות ופוליטיקה פנימית עיכבו את ארה"ב מלהתערב במלחמה בגרמניה הנאצית ● בריאיון לזמן ישראל הוא מסביר: "אזרחי ארה"ב לא חשבו שהממשלה צריכה להתעניין בזה"

עוד 1,326 מילים ו-1 תגובות

מותה הטרגי של עתונאית (ועוד)

כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You’re on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 417 מילים

תגובות אחרונות

עודכן לפני 4 שעות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לכולם יש מה לומר על חוק יסוד זכויות הנאשם של סער

חוק יסוד: זכויות במשפט הפלילי עלה לדיון בוועדת החוקה השבוע, או אז התברר כי החוק מושך תשומת לב מאין-ספור גורמים בעלי אינטרס - מהסנגוריה הציבורית, דרך מכון קהלת ועד המכון הישראלי לדמוקרטיה - וספק אם גרסתו הסופית תדמה לנקודת ההתחלה ● בנושא אחר הקרוב לליבו של סער, מתברר שהיועמ"שית מתנגדת לפיצול התפקיד ● והשופט חאלד כבוב עשה השבוע היסטוריה כפולה

עוד 1,304 מילים

דיווח: עודה ניסה לבקר בביה"ח את אחיו של זכריה זביידי שנפצע בחילופי האש בג'נין

מחשש לעריקה נוספת, כהנא התפטר מתפקיד שר הדתות – יחזור לכהן כח"כ ● נקבע מותו של לוחם הימ"מ שנפצע באזור ג'נין; בנט: "מסר נפשו למען ביטחון ישראל" ● השר פריג': "המשטרה ביזתה את הלווייתה וזכרה של שירין אבו עאקלה" ● דיווחים בסוריה: ישראל תקפה מטרות במערב המדינה ● ח"כ כסיף תקף שוטר; רה"מ: מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות

עוד 56 עדכונים

תחקיר אמין של מותה של עיתונאית אל ג'זירה בג'נין הוא הכרח המציאות עבור ישראל, בלי קשר לתוצאותיו ● בישראל מבינים היטב את פוטנציאל הנזק מטיוח האירוע, שיכול להגיע עד כדי הצרת צעדיו של צה"ל בפעילות בגדה ● לכן מתעקשים בירושלים על בדיקה משותפת ושיתוף משקיפים בינלאומיים נוספים בחקירה ● פרשנות

עוד 817 מילים ו-1 תגובות

מחקר חדש קובע כי נשים יהודיות מגיעות להישגים אקדמיים גבוהים יותר מנשים לא יהודיות בארה"ב ● עוד קובע המחקר של פרופסור אילנה הורביץ מאוניברסיטת טוליין כי הישגי הנשים גבוה יותר בפעם הראשונה בהיסטוריה גם מהישגי הגברים היהודים ● לטענת החוקרת, הפער נובע מהתרבות הדתית ומתפיסה עצמית חדשה וליברלית

עוד 1,037 מילים

ריאיון "בלי הסכמה נגיע להתפרקות והתפוררות"

לפני שנתיים המדינה נכנסה למשבר חסר תקדים שהביאו לשיא תהליך של אובדן אמון בין הרשויות והאזרחים ● ספר חדש טוען כי משבר האמון בכללים, במוסדות, בתקשורת ובתאגידים, מקשים עלינו לחכות בתור, גורמים לציפיות נמוכות, מוסר תשלומים ירוד וחשדנות כללית ● ד"ר עמית לביא-דינור, ממחברות הספר, קוראת להקמת "מעין 'סנהדרין', שישקף את המגוון הישראלי וישאף להסכמות ובסיס משותף"

עוד 2,054 מילים

עדיין לא ברור מי ירה למוות בכתבת הבכירה של אל ג'זירה אתמול בג'נין, אבל ישראל נמצאת כרגע במרכזו של ארוע בינלאומי עם השלכות הרסניות ● בניגוד לפגיעה במגדל התקשורת בעזה לפני שנה, הפעם ניכר שהצבא והממשלה הפיקו לקחים - אבל עדיין עושים טעויות קריטיות ● לאור התגובות של האמריקאים, ישראל לא תוכל להסתפק בבדיקה פנים-צה"לית ● פרשנות

עוד 619 מילים ו-1 תגובות

השגריר בארה"ב: "הצענו לאמריקאים להשתתף בחקירה"

אלרעי פרייס על החשד לזיהום בתנובה: "אין חשש לבריאות הציבור" ● בנט: "הפלסטינים מונעים חקירת מותה של הכתבת מאל-ג'זירה" ● מועצת התכנון אישרה בניית כ-4,000 יחידות דיור ביו"ש ● אבו מאזן בטקס האשכבה לאבו עאקלה: "ישראל אחראית למותה; נפנה להאג" ● בית המשפט המחוזי מרכז בלוד התיר לפרסום שהחשודה בשליחת מכתבי האיומים נגד בנט ובני משפחתו היא אילנה ספורטה חניה

עוד 38 עדכונים

עבאס עושה לכולם מדרסה

יו"ר רע"ם הוכיח אתמול שהוא שולט שליטה מלאה לא רק בחברי סיעתו אלא גם במועצת השורא של התנועה האסלאמית ● "לא הייתי צריך להתאמץ מדי כדי לשכנע", אמר אמש, אחרי ההודעה כי רע"ם נשארת עם הקואליציה ותשוב להצביע איתה ● בשורה התחתונה: עבאס הוא אידאולוג אמיץ ומרשים, ואפשר כבר לומר שלא קם מנהיג כמוהו בחברה הערבית ● פרשנות

עוד 565 מילים

החוק הישראלי לא חל על העצים של אלקנה

אם נדמה שבישראל עצים נכרתים בקלות לטובת אינטרסים נדל"ניים ואחרים, זה עוד כלום לעומת המציאות בשטחים ● תושבי אלקנה יצאו למאבק נגד כריתת עצים בשדרה המרכזית של ההתנחלות, אחרי שגילו את תוכניות הכריתה באתר נידח ● אולם אותו גורם שדן בערעור, הוא זה שאישר את הכריתה ● שלא במפתיע, הערעור נדחה

עוד 821 מילים

אמנות או נמות

עיר ואוּם בישראלאי אפשר לבקר באום אל-פחם ולא לשמוע על "הגלריה" - המוסד האמנותי שהוקם בעיר לפני כ-25 שנה והפך לגאוות המקום ● יוקו אונו הציגה שם ב-1999, במקום מוצגות תערוכות של אמנים יהודים וערבים, והאמנית רינה פלג מעבירה שם סדנאות קרמיקה לנשות העיר ● ראש עיריית אום אל-פחם: "הגלריה היא הרבה יותר מאלפיים מטר של אומנות"

עוד 2,093 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה