תמיד כשאנחנו רוצות לדבר על נשים ולהעלות את התחום של זכויות נשים לראש סדר העדיפויות, לפתע יש משהו חשוב יותר. כלומר, דוחים אותנו למועד אחר ואומרים לנו שיש משהו חשוב יותר שיש לדון בו או להתייחס אליו, ולכן הנשים והזכויות שלהן יחכו.

תמיד כשאנחנו רוצות להעלות את זכויות נשים לראש סדר העדיפויות – דוחים אותנו למועד אחר. אומרים לנו שיש משהו חשוב יותר שיש לדון בו או להתייחס אליו ולכן הנשים והזכויות שלהן יחכו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מה יכול להיות דחוף יותר? במדינה כמו שלנו – פיגוע טרור, מבצע צבאי, מלחמה, משבר כלכלי, שביתה, סקנדל הקשור לאישיות פוליטית, שיחות או משא ומתן בינלאומי – הכל הכל תמיד דחוף יותר ודוחק את השיח על מעמד האישה הצידה.

האמירה הזו איננה היפותטית, אלא ממשית – השבוע חל יום הנשים הבינלאומי, ואפילו ביום הזה אין ממש זמן לדבר על נשים או להתייחס לסוגיות הקשורות בהן, כי הרי יש מלחמה באוקראינה וזה מה שמופיע בכל אתרי התקשורת ובחדשות, ברשתות החברתיות ובדיוני הכנסת והממשלה.

אבל אני בכל זאת רוצה לדבר על נשים, וספציפית בהקשר של המלחמה באוקראינה.

לאורך כל ימי הלחימה עינינו צופות בתמונות של שיירות של רכבים בדרך לגבול, ולאחר מכן בתמונות וסרטונים של פליטים בצעידה ארוכה בקור המקפיא כדי להגיע למקום בטוח, כדי להתרחק מההפצצות, כדי לחצות את הגבול לאחת המדינות השכנות ואז לחשוב בשקט מה לעשות עכשיו.

כולנו שמענו שעל פי הצו הנשיאותי, גברים בגילאי 18-60 אינם רשאים לחצות את הגבול ולברוח אלא עליהם להתגייס ולקחת חלק בהדיפת החיילים הרוסים והצלתה של אוקראינה מגורל אכזר.

אם כן, למעשה עלינו לדבר רק על נשים – נשים צעירות רווקות, נשים נשואות עם ילדים קטנים (עד גיל 18) שעוזבות את אוקראינה ללא בן הזוג שנשאר מאחור כדי להילחם, נשים מבוגרות שילדיהן כבר גדולים אך בני זוגן צעירים מגיל 60, ונשים קשישות יחד עם בני זוגן הקשישים או ללא. אה כן, וגם על נשים שהתגייסו בעצמן להילחם ברוסים.

צעירות רווקות, נשואות עם ילדים קטנים שעוזבות את אוקראינה ללא בן הזוג שנשאר להילחם, מבוגרות שילדיהן גדולים אך בני זוגן צעירים מ-60, קשישות עם בני זוגן או ללא ונשים שהתגייסו בעצמן להילחם

אלו הפנים האמיתיות של הפליטים והפליטות, ואלו הפנים האמיתיות של גל העלייה של יהודי אוקראינה שמגיע לישראל במבצעי חילוץ מטורפים, בהובלתה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

המאפיין הנשי של הבריחה והעלייה הזו מזכיר לי את העלייה מבריה"מ לשעבר בשנות ה-90 שבעקבותיה נחקק ב-1992 חוק משפחות חד הוריות. מספר הנשים שעלו ללא בני זוגן (אמנם מסיבות אחרות) הגדיל את מספרן באוכלוסייה כל כך, שלראשונה היה צורך לעגן את זכויותיהן בחוק. למדנו אז שיעור חשוב ושיימנו (נתנו שם) את התופעה ועיגנו והנכחנו את המשפחות הללו ואת הצרכים הייחודיים שלהן.

ובחזרה לנשים שיגיעו לכאן בשבועות הקרובים וכבר החלו להגיע ביום ראשון האחרון – קליטה מיטבית צריכה לכלול התייחסות לצרכיהן ולחווית החיים שלהן. לכך שהן נשים.

הרוב המוחלט של הגל הזה הוא נשים. הן בפועל אמהות חד הוריות או נשים מבוגרות או קשישות: הן לא בחרו להיות כאן והגיעו לישראל כי פתחנו את שערינו להציל ולסייע. הן לא יודעות עברית. הן נקרעו מביתן וכל החפצים והציוד נותרו מאחור. הן רוצות להיות בקשר עם בני הזוג שנמצאים בחזית ודואגות להם. ועליהן לפרנס ולכלכל ולהתרגל מהר לבירוקרטיה הישראלית.

אם כחלק מקליטתן מוצע להן דיור – יש להתייחס לכך. אם חלק מהתכניות הן הכשרה לעולם התעסוקה הישראלי, יש לקחת בחשבון את מצבן. אם מדובר במענקים כספיים, יש לכך רלוונטיות. ובעיקר, אם מוצעת תמיכה משפחתית או אישית, יש לקחת את כל המאפיינים הללו בחשבון.

מספר הנשים שעלו ללא בני זוגן בעליית בריה"מ לשעבר הגדיל את מספרן באוכלוסייה באופן שהצריך עיגון זכויותיהן בחוק משפחות חד הוריות. הנכחנו את המשפחות הללו ואת צרכיהן הייחודיים

אז אל תדחו את הדיון על נשים וזכויותיהן וצרכיהן ליום אחר. במלחמה הזו זהו הדיון היחיד שיש לעשותו.

אנשי הסוכנות היהודית מקבלת את פליטות ופליטי אוקראינה בישראל (צילום: יוסי זליגר)

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.