בגיל ארבעים טסתי בפעם הראשונה בחיי לברלין. ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין, שם שמורים בארכיון חומרים מתערוכה על מכבי ברלין, קבוצת הספורט בה סבי ואחיו התחרו לפני שנסו לישראל ב-38'.

הדירה של סבי נהרסה בהפצצות והאזור נבנה מחדש כך שלא היה בית לבקר בו. אך בכניסה לבתים אחרים ראיתי את אריחי הסטולפרסטיין הזהובים שמנציחים בצניעות את קורבנות וניצולי השואה שגרו בבתים. הפרויקט נגע בי ונתן לי את השלווה להכיל ביקור שיש בו גם הנאה תיירותית וגם הכרה באובדן.

אבי לטנר הוא ייזם הייטק המתמחה בבניית מוצרי תוכנה שמשתמשים אוהבים. למד הנדסה בבן גוריון וב-MIT והוא פעיל חברתי בלוחמים לשלום.

שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.

שנתיים וחצי חלפו מאז שהעם בישראל החל במחאה – תחילה נגד ההפיכה השלטונית ובהמשך למען החזרת החטופים. ההפגנות המתמשכות והמתרבות, בהן משתתפים רבבות אזרחים זועמים, מכל קשת החברה – לא מצליחות להביא לשינוי. על אופי המאבק להשתנות באופן רדיקלי.

*  *  *

ההפגנות במתכונתן עד כה לא הועילו. די למצגים, די לזהירות ולפחד מבנימין נתניהו ומעושי דברו; די לשחיקת כוחות בני משפחות החטופים – אלו שיקיריהם עדיין במנהרות עזה ואלו שמותם נגרם כתוצאה מהתמשכות המלחמה, ללא יעדים ברורים ואסטרטגיים אשר יובילו לעתיד טוב ומבטיח.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.