בגיל ארבעים טסתי בפעם הראשונה בחיי לברלין. ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין, שם שמורים בארכיון חומרים מתערוכה על מכבי ברלין, קבוצת הספורט בה סבי ואחיו התחרו לפני שנסו לישראל ב-38'.
הדירה של סבי נהרסה בהפצצות והאזור נבנה מחדש כך שלא היה בית לבקר בו. אך בכניסה לבתים אחרים ראיתי את אריחי הסטולפרסטיין הזהובים שמנציחים בצניעות את קורבנות וניצולי השואה שגרו בבתים. הפרויקט נגע בי ונתן לי את השלווה להכיל ביקור שיש בו גם הנאה תיירותית וגם הכרה באובדן.
דירת סבי בברלין נהרסה בהפצצות והאזור נבנה מחדש כך שלא היה בית לבקר בו. אך בכניסה לבתים אחרים ראיתי את אריחי הסטולפרסטיין הזהובים שמנציחים בצניעות את קורבנות וניצולי השואה שגרו בהם
בחזרה לישראל. כאן יש תלי תילים של תרבויות חרֵבות. כל תקופה ופיסות האבנים שלה, המעידות על תרבות ששגשגה ואז תמה, לעיתים קרובות בסוף אלים, במלחמה עם מנצחים ומפסידים, קורבנות והכחדה תרבותית. יש עתיקות שזוכות לשחזור ותחזוקה, מקימים להן גן לאומי עם מופע אור קולי. אתרים היסטוריים אחרים מקבלים פחות תשומת לב.
אבל יש רק שכבה אחת של אתרים שהיחס אליהם הפוך: במקום לשחזר – הורסים ובמקום להנציח – מעלימים. אלו כמובן שאריות הישובים הפלסטינים שננטשו באחת בנַכְּבָּה. שלט לא יציין את מיקומם. לעיתים קרובות לא נשאר דבר, בגלל הריסה ביד מכוון וגם בגלל פיתוח עירוני מואץ. אבל לעיתים אפשר לראות שורת צברים, טראסה, גרם אבנים, עצי פרי בלב חורשת אורנים, שלד של בניין, או מבנה עתיק בלב ישוב יהודי. זה המעט שנשאר כדי לספר את ההכחדה התרבותית האחרונה בישראל. זו שעדיין נמשכת.
במשך שנים חייתי בבורות מוחלטת. בשירות הצבאי בניווטים בציפורי, בתוך עמק חבוי, ראיתי שדה אבטיחים ולידו בקתה מבודדת עם פלאח קשיש. תהיתי איך הוא הגיע להתיישב שם לבד, בלי כביש גישה ובלי אף ישוב לידו. לימים למדתי ששם היה הישוב ספוּרִיֶה.
אבל אז לא היה לי מושג, ואיך אדע? לא למדנו על זה בבית ספר, כמעט ולא הייתה התייחסות לנכבה בשיח המרכזי. עשר שנים אחר כך, ראיתי תמונה של ספוריה, היה לי קשה להאמין שעד לא מזמן ישוב של ארבעת אלפים איש כיסה את כל הרכס. אז עלו עליו הבולדוזרים, שתלו מעליו יער ולא נותר דבר.
יש רק שכבה אחת של אתרים שהיחס אליהם הפוך: במקום לשחזר – הורסים ובמקום להנציח – מעלימים. אלו כמובן שאריות הישובים הפלסטינים שננטשו באחת בנַכְּבָּה
אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת. או לדעת חלקית אך להדחיק ולבטל. למעשה ככה רובנו חיים. אך מרגע שמתחילים לשים לב, קשה להפסיק. כפר סבא היא כפר סבאה, בית-שאן היא ביסאן, מגדל היא מג'דל, ספסופה היא ספסה ועוד ועוד כפרים שעברו בעלות ושמם עוברת. גם בתוך כל עיר ומתחת לכל יער היה כפר או כמה כפרים.
בשבתות בפיקניק בטבע, הידיעה הזו מעכירה את שלוותי. אם אני מזכיר את שם הכפר שעל שדותיו אנחנו יושבים לפיקניק, בדרך כלל אני נתקל בגלגול עיניים או התעלמות. למדתי להכיר בזה, במנגנון ההדחקה הישראלי שטבוע בנו. הידיעה ומולה ההכחשה של הסובבים מחזקת את הדיסוננס. גם הכחשה של המאורעות שהתרחשו, ובו זמנית "מה יותר טוב, שהיו הורגים אותנו?"
סיירנו בכפר העקור ספוריה (היום יושבת על אדמותיו ציפורי). כפר גדול ומשגשג היה שנהרס ב1948 ונאסר על תושביו לחזור אליו עד…
Posted by לוחמים לשלום on Monday, December 14, 2020
אני רק תוהה, מה אם רק היה שלט עם מידע ליד שולחנות הפיקניק? לא צריך אתר הנצחה מפואר עם פסל של אריה שואג, לא מופע אור-קולי, רק שלט צנוע שמכיר בקורבן. מתי יקום פרויקט הסטולפרסטיין שלנו?
אני רק תוהה, מה אם רק היה שלט עם מידע ליד שולחנות הפיקניק? לא צריך אתר הנצחה מפואר עם פסל של אריה שואג, לא מופע אור-קולי, רק שלט צנוע שמכיר בקורבן. מתי יקום פרויקט הסטולפרסטיין שלנו?
בילדותי, חוף טנטורה הילך עלי קסמים. גדלתי לא רחוק משם וכל פעם, כשהגעתי, רצתי במים הרדודים בין הסלעים המחורצים וחיפשתי סרטנים. קראנו לחוף טנטורה ולא חוף דור, אך לא בגלל מודעות פוליטית, אלא כנראה בגלל הצלצול היפה והזר של השם.
חזרתי לשם כאבא עם ילדיי אחרי הסרט "טנטורה" של אלון שוורץ. גם הם היו מוקסמים מהטבע המטריף, השקיעה הגיעה והם מיאנו לעזוב. חשבתי לספר להם על הכפר ועל הקבר אבל הם קטנים מדי וכיף להם אז "למה להעכיר שמחה". אך לאחרונה נזכרתי איך בביקור במצדה לא חסנו עליהם ועל-אף גילם הצעיר סיפרנו על הפור שהטילו הלוחמים הנצורים, מי יהרוג את האחרים ובסוף ייפול על חברו.
שני הסיפורים טרגיים, אך אחד הפך למיתוס ועבר בנאליזציה, ואילו השני הוא סוד מסוכן, לא אוכל לספרו בלי שהקול שלי ירעד. גם אני, אחרי הכל, עוד שבוי בקונספציה. אך אני גם נושא באחריות לשנות את המצב עבור ילדי.
ההכרה בנכבה מפחידה ישראלים יהודים. היא מעמתת אותנו עם שאלות קשות, אשר להן רבים מתוך מגננה מגיבים ב"לא היתה ברירה", ו"מה היה קורה אם היינו מפסידים?". אך אני מציע להשהות את השיפוט ולא לקפוץ מיידית למגננה. הכרה בסבל הפלסטיני לא אומרת ביטול של הנרטיב הלאומי הישראלי.
שני הסיפורים, טנטורה ומצדה, טרגיים, אך אחד הפך למיתוס ועבר בנאליזציה, ואילו השני הוא סוד מסוכן, לא אוכל לספרו בלי שקולי ירעד. גם אני, אחרי הכל, עוד שבוי בקונספציה. אך גם נושא באחריות לשנות
קשה לשפוט מעשים בדיעבד, ואני לפחות צריך לעבור עוד תהליך ארוך עד שאוכל לעשות זאת. בינתיים אני לומד עוד ומקווה לשבור את חומת ההכחשה. ב-15 במאי יתקיים טקס הנכבה הדו-לאומי השלישי של תנועת לוחמים לשלום. גם השנה, כמו בשנה שעברה, אגיע לשמוע, ללמוד, ולזכור.
אבי לטנר הוא ייזם הייטק המתמחה בבניית מוצרי תוכנה שמשתמשים אוהבים. למד הנדסה בבן גוריון וב-MIT והוא פעיל חברתי בלוחמים לשלום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכל הכבוד. אתה בן-אדם אמיתי עם יכולת לחוש את הכאב של הזולת, גם אם אין לו שום אינטרס קיומי לעשות זאת. הלוואי וירבו כמוך בין בני-ממנו, בני-האדם. אולי יגיע היום בו תהיה לנו אמפטיה כלפי כל יצור המסוגל לחוש כאב, ולא רק בני אדם. רחוק היום. בקושי מסוגלים רובנו לחוש את כאבם של שכניהם בני אותו לאום עם דיעות פוליטיות שונות…
השוואות הזויות: מצדה וטנטורה. למה אתם לא מבינים שהערבים פשוט לא רוצים אותנו כאן, וכי עושים ויעשו הכל כדי לסלקנו הימה או אל תחת האדמה? זכותנו וחובתנו לעמוד כנגד "אין רצון" זה. מה שעצוב הוא שכלום לא השתנה, ובסדר העדיפויות שלי אני מעדיף לבסס את דורי והדורות הבאים כאן, ולא להיתפס לתאורים עצובים ככל שיהיו, של "תרבות נכחדת".