הנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון, אל"מ ג'ו אלון, נרצח בפתח ביתו לפני 49 שנה, בלילה שבין שבת ה-30 ביוני ליום ראשון ה-1 ביולי 1973. ג'ו ואשתו דבורה חזרו לאחר חצות לביתם ממסיבה לכבודה של קצינת ח"ן ראשית סטלה לוי בבית ריקי וג'ק שולמן בוושינגטון.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו חמש יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח אינם ידועים.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו 5 יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח לא ידועים

תיק החקירה נסגר על ידי הFBI ב-1976 בשל חוסר בראיות. 49 שנים של קאבר-אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר. הוא היה מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של חיל האוויר, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, וקידם בתפקידו כנספח האווירי את רכישת מטוסי הפנטום.

בתמונה המיוחדת מתחילת שנות החמישים, באדיבות משפחת אלון, נראים מימין ג'ו אלון, במרכז יעל פינקלשטיין (רום) ומשמאל אברהם הכהן. טייסים צעירים ומדריכי טיסה של חיל האוויר. אברהם הכהן היה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית ונהרג באסון התרסקות מטוס הערבה הראשון  בטיסת ניסוי ב-1970. ג'ו היה מדריך הטיסה של יעל בשלב המתקדם של קורס טייס מספר 5 בשנת 1951.

יעל סיפרה בראיון מצולם ב-2003 שג'ו הוציא לה את המיץ בטיסות הדרכה ממושכות וקשות, דרש ממנה לעשות שלוש נחיתות בסיום כל טיסת הדרכה, אבל אומרת בהערכה רבה שהיה טייס ומדריך טיסה מעולה ושבזכותו סיימה את הקורס בהצטיינות.

יעל אמרה שג'ו נבחר למשימה של הקמת הבסיס בחצרים כי האמינו במנהיגותו ובכך שרק הוא היה יכול לעמוד במשימה של הקמת הבסיס בתנאים הקשים שהיו אז בחצרים.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר, מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של החיל, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, ומי שקידם את רכישת מטוסי הפנטום

בתחקיר של בן כספית בערוץ כאן חינוכית על הקשר הישראלי, בנותיו של ג'ו, רחל ויעל, אומרות שמדינת ישראל לא חקרה מי רצח את אביהן. לאיפה נעלמה הרעות והעיקרון שלא מפקירים את המשפחות השכולות? 49 שנים חלפו ולמשפחת אלון אין תשובה לגבי מה שקרה ב-1 ביולי בוושינגטון.

מברקים שנחשפו בשנים האחרונות מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרה של מה שקרה בוושינגטון.

ביום ההתנקשות התקשר היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר לשגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והזמין אותו לפגישה לא מתוכננת בסן-קלמנטה שבקליפורניה. במברק קודם מה-29 ביוני, דיניץ דיווח לגזית שקבע עם קיסינג'ר שיפגשו ב-8 ביולי, כשקיסינג'ר יחזור מסן-קלמנטה לוושינגטון ואז ידווח לדיניץ על תוצאות שיחות הפסגה בסן-קלמנטה. כלומר ההזמנה הדחופה של דיניץ לסן-קלמנטה היתה בשל ההתנקשות באלון ב-1 ביולי 73' ולא בשל העדכון המדיני של תוצאות שיחות הפסגה.

מברקים שנחשפו מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד רה"מ מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרת מה שקרה בוושינגטון

במברק בעל סיווג בהול ב-3 ביולי דיניץ מדווח לגזית על השיחה הפרטית עם קיסינג'ר (המכונה שאול בתכתובות הישראליות). דיניץ כותב ששאול אמר בפתיחת הפגישה שהוא מצטער על האסון (ההתנקשות באלון) ושאל אם יש בידיו פרטים נוספים על מה שקרה. דיניץ השיב בשלילה.

כלומר ניתן להסיק מהניסוח של דיניץ שנושא ההתנקשות נידון ביניהם קודם בשיחת הטלפון ושקיסינג'ר מבקש להתעדכן אם יש מעבר לכך חדש. דיניץ מוסיף שדיבר עם סגנו של קיסינג'ר, הגנרל ברנס סקוקרופט, שעדכן אותו כי הם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI לשם קבלת מידע נוסף.

מברק דיניץ לגזית מה3 ביולי, 73, (לו\762) (צילום: ארכיון המדינה)

ב-4 ביולי דיניץ שלח מכתב נוסף לגזית. דיניץ כותב שהפגישה התקיימה ברובה כפגישה פרטית ללא פרוטוקול כתוב. קיסינג'ר ביקש בפגישה להעביר מסר לראש הממשלה גולדה מאיר בנושאים של מפגש הפסגה והמשך מגעיו עם חאפז איסמעאיל.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1973 (צילום: ארכיון המדינה)

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1974 (צילום: ארכיון המדינה)

יש תיקים ומכתבים רלוונטיים נוספים שנמצאים עדיין חסויים בארכיון המדינה. מדובר לכל הפחות במכתב של מנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון לשגרירות בוושינגטון מה-8 ביולי 1973, שמסומן כ-חטיבה 43.4 מיכל 7550 א, תיק מס. 4, ובתיק של משרד ראש הממשלה, עניינים מדיניים שונים, חילופי מכתבים דיניץ-גזית מחודש יוני ויולי, תיק שמסומן כנראה –ב – 4\7550.

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון

לאחר 49 שנים אין סיבה לא לחשוף את הדיווחים שקיסינג'ר העביר לדיניץ  לעיניה ראש הממשלה גולדה מאיר בלבד. הדיווחים האלו יסבירו את מה שקרה בוושינגטון ב-1 ביולי 1973 ואולי גם את מה שקרה למדינת ישראל שלושה חודשים לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1973 כשפרצה, ולא בהפתעה עבור הדרג המדיני, מלחמת יום הכיפורים.

קיסינג'ר כבר לא יכול לעצור את הספקת הנשק האמריקאי לישראל כפי שאיים לעשות שוב ושוב וגם עשה בפועל במהלך המלחמה באוקטובר 73 כדי ללחוץ על ישראל.

בקשה לחשוף את הדיווחים של השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ למנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולמנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון בשבוע שלאחר ההתנקשות בג'ו אלון, הוגשה לאחרונה ללשכת שר החוץ יאיר לפיד אך טרם התקבלה תשובת מלשכת השר.

יש לציין שעל פי חוק הארכיונים, משרד החוץ הוא האחראי על חשיפת מסמכים של משרד החוץ השמורים בארכיון המדינה. לכן מתבקשת מחווה הומנית משר החוץ בשם הרעות ואי הפקרת המשפחות השכולות, שתסייע לפענוח הפרשה אשר ההתעלמות ממנה כל כך הרבה שנים היא בלתי נתפסת.

מי רצח את ג'ו אלון בוושינגטון במשמרת של ד"ר קיסינג'ר?

על פי המכתבים שנמצאו בתיקים של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, נראה שד"ר קיסינג'ר ידע הרבה פרטים על הרצח של ג'ו אלון. למחרת הרצח הוא התקשר לשגריר דיניץ והזמינו לפגישה פרטית בלתי מתוכננת בסן קלמנטה. דיניץ עידכן אותו לגבי מה שידע על ההתנקשות. סגנו הגנרל סקוקרופט אמר לשגריר דיניץ שהם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI.

על פי ספרו של החוקר האמריקאי פרד ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות של החקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי ד"ר קיסינג'ר, שבמשמרת שלו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI בשל השמדת הראיות לכאורה?

תיק החקירה בארה"ב נסגר ב-1976, בשנה האחרונה שבה קיסינג'ר שימש עדיין בתפקיד היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה ובישראל חיסיון הוטל על הדיווחים של דיניץ, גזית וקדרון בנושא ההתנקשות.

לפי החוקר ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות מהחקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר, שבמשמרתו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI?

האם אלו לא סימנים ברורים של קאבר אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי? עבור מי ומדוע? וויליאם באר מהארכיון של המועצה לביטחון לאומי האמריקאית כותב שקיסינג'ר הסתיר מסמכים רבים מהמועצה לביטחון לאומי.

יתכן שבאוסף התיקים הפרטיים של קיסינג'ר, שאותם מסר לספריית הקונגרס ב-1976 כמתנה לאומה לשמירה בחיסיון ל-25 שנה או ל- 5 שנים לאחר מותו, יש מידע נוסף על ההתנקשות. בקשה לשתף במידע על ההתנקשות באלון שאולי נמצא באוסף התיקים שמסר לשמירה בחיסיון בספרית הקונגרס נשלחה למשרד קיסינג'ר.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

לפני כמה שבועות ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה ביום שישי ואין טיסות ישירות לארץ אחר הצהריים, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה, כי ברוב הבריתות שלי בחו״ל אני שם רק ל-24 שעות.

לאחרונה ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה בשישי ואין טיסות ישירות לארץ אחה"צ, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה

הברית עצמה הייתה נפלאה. בית הכנסת הוא בניין ענק עם כיפת זהב מעל ההיכל. כשאני עורך בריתות אני נוהג לשיר ניגונים במהלך הטקס והאקוסטיקה הייתה מעולה. הייתי יכול לשיר שם שעות. בנוסף למקום עצמו, כל הקהילה היהודית מצטרפת לשמחה. מחב״דניקים ועד חילונים – כולם היו שם. זו אחת הסיבות שאני אוהב את התפקיד שלי.

בנוסף לברית המילה, פגשתי אנשים מרתקים. ההורים של התינוק הם פליטים מאוקראינה שמתגוררים בבולגריה במהלך השבועות האחרונים. הקהילה בסופיה עזרה לערוך את האירוע והם הביאו אותי מהארץ. לא כל יום יש לי את הזכות לעבוד עם אנשים במצב כזה. 

בנוסף לקשר עם המשפחה, היו שם אנשים מכל העולם שהתפללו ביחד בשבת. היו כמה ישראלים, בולגרים, ואפילו איש עסקים מציריך. מדי פעם בשבת החלטנו באיזו שפה נדבר על מנת שלכולם יהיה נוח. למרות שרוב הנוכחים לא היו תושבי ישראל, עדיין הם דיברו עברית ברמה גבוהה. כעולה יליד ארה"ב הייתי בשוק. אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה אם בבית הכנסת שלי בילדותי היו מכריזים ״כולנו הולכים לדבר עברית עכשיו״. 

כמו רוב בתי הכנסת באירופה, גם בסופיה יש שמירה קפדנית. קיבלתי הוראה ממנהיג הקהילה לחכות בדלת האחורית של הבניין בשבת בבוקר כדי שהוא יפגוש אותי שם. הגעתי קצת מוקדם ובגלל שירד גשם חיכיתי בחוץ עם הכובע של המעיל על הראש. כאשר מנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר לי, שאנשי הביטחון חשדו שמחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה הם לא היו כל כך מודאגים, כי בסופו של דבר הם שלחו את מנהיג הקהילה לפתוח לי את הדלת לבדו.

כשמנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר שאנשי הביטחון חשדו כי מחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה לא היו כ"כ מודאגים, כי בסופו של דבר שלחו את מנהיג הקהילה לבדו לפתוח לי

בכל פעם שיצאתי מבית הכנסת השומרים היו מצביעים על ראשיהם. הם סימנו לי שאני ״מגולה״. יש שני מנהגים בסופיה – או שהגברים לובשים כיפה רק בבית הכנסת או שלובשים כיפה כל הזמן, ושמים כובע ביציאתם. כל פעם שהשומרים הצביעו על ראשיהם הייתי מהנהן ויוצא.

כל תושב בולגרי שראה שהשומרים מסמנים לי אמר לי שאני לא בסכנה בכלל. ״אולי יש אנשים ששונאים יהודים אבל הם לא יהרסו את חייהם בגלל זה״. אז, קיבלתי הרבה מבטים סקרנים אבל לא יותר מזה. במוצאי שבת סיפרתי על זה לאשתי והיא אמרה שמאד כדאי שאלבש כובע בנסיעות שלי.

הטיסה בחזרה שלי הייתה דרך טורקיה. מדינה שיהודים לא רצים לבקר בה במצב הנוכחי. בדרך לשדה התעופה חשבתי על השומרים ועל השיחה עם אשתי ומה אני אעשה בלי כובע. החלטתי לא לשנות את הסטטוס קוו שלי ולא פשטתי את הכיפה שלי. ואני כל כך שמח שעשיתי כך.

כאשר ניגשתי לביקורת הדרכונים קבלו את פניי עם ״שלום חביבי!״. השומרת מולי ואני שוחחנו כמה דקות והכל היה בעברית – והיא לא יהודייה. שאלתי, ״איפה למדת עברית?״ והיא ענתה שיש לה חברים טובים בתל אביב וכי היא אוהבת את העם היהודי ואת ארץ ישראל למרות שהיא אף פעם לא ביקרה בארץ. הפצרתי, "את חייבת לבקר״, היא הבטיחה שיום אחד תעשה זאת. 

הלכתי לשער שלי ובאותו זמן קבוצת כדורגל בולגרית הגיעה במקביל. היא הייתה קבוצה גדולה. היו שם 50 איש לפחות. פתאום שמעתי, ״מה נשמע אחי?", ואני והשחקן פתחנו בשיחה. הוא אמר לי שלא רק שהוא הישראלי היחיד בקבוצתו, אלא שהוא גם לא הצליח ליצור קשר עם הקהילה היהודית בסופיה. מיד נתתי לו את כל המספרים שהיו לי של הרבנים ומנהיגי הקהילה בבולגריה. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם. אחד האפריקאים התעצבן. הוא צעק על השומרים שזה מעשה גזעני והוא צדק. אבל השומרים לא ניסו להסתיר את מעשיהם והם בדקו אך ורק אותם. הצטערתי מאד לראות את זה. הלוואי שיכולתי לעשות משהו. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם

באותו רגע הבנתי למה אני לא מכסה את הכיפה שלי וזה בדיוק בגלל הסיבות הנ״ל. אם הייתי מוריד את הכיפה שלי לא הייתי פוגש את כל האנשים הנפלאים האלו. בנוסף לזה, למרות שיש סכנות בעולם, זה מרגיש כמו טעות לנטוש את האחים ואחיות האפריקאים שלנו. הם לא יכולים לפשוט את עורם וללבוש כובע כדי להסתיר את מה שמייחד אותם.

גם אנחנו בעם היהודי מהווים חלק מ״האחר״ ואנחנו חייבים להפסיק להסתיר את עצמנו. מאוד עצוב להבין שאנחנו עדיין חיים בעולם בו קבוצות מסוימות צריכות לדאוג שיסומנו בצורה כזו, אבל המציאות תשתנה רק אם נפסיק להסתיר את מי שאנחנו.

חיים לייטר הוא רב, מוהל, מסדר קדושין וחבר בית דין פרטי. הוא הקים את מגן הברית, ארגון המחויב לשמירה על הטקס הקדוש של ברית המילה, וכן על הילדים הנימולים. הוא עלה לארץ ב-2009 ומתגורר באפרת עם אשתו וארבעת ילדיו.