אזרחי שווייץ הצביעו לאחרונה במשאל עם, בו קבעו כי יצטרכו לתרום את איבריהם אחרי מותם כברירת מחדל.

לפי החוק החדש, שהתקבל במשאל ברוב של 60%, איבריו של אזרח שווייצרי שילך לעולמו ייתרמו להשתלות אם הצוותים הרפואיים יקבעו כי הם מתאימים לכך, אלא אם הנפטר יחתום מראש על טופס שבו יצהיר כי הוא מסרב לתרום את איבריו בבוא יומו. זאת, בניגוד למצב הקיים, שבו שוויצרים שרוצים לתרום את אבריהם צריכים להצהיר על כך מראש, כמו בישראל.

בכך, מצטרפת שווייץ לשורת מדינות שבהן תרומת איברים היא ברירת מחדל ("הנחת הסכמה"). במדינות הללו איברי המת מוצעים לתרומה, אלא אם חתם על מסמך שבו סירב לכך. על אלה נמנות בריטניה, צרפת, הולנד, שבדיה, פינלנד, אוסטריה, ספרד, פורטוגל, יוון, פולין, צ'כיה, ברזיל, ארגנטינה וניו זילנד.

בחלק מהמדינות הללו מדובר במדיניות חדשה: באנגליה ובהולנד, למשל, חוק "הנחת הסכמה" (תרומת איברים כברירת מחדל) נכנס לתוקף רק ב-2020.

במדינות אחרות, כולל ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, גרמניה, איטליה, אירלנד, קפריסין, רוב מדינות ערב, טורקיה, הודו, יפן וכן ישראל – ניתן לתרום איברים של מתים רק אם חתמו על טופס שבו הם מסכימים לכך, בדומה לכרטיס אד"י בישראל ("הסכמה מדעת").

במרבית המדינות, כולל ישראל, למשפחת הנפטר יש זכות להטיל וטו על תרומת איבריו גם אם הוא הסכים לכך. זה המצב גם במדינות שהתרומה היא ברירת המחדל בהן וגם אלה שדורשות הסכמה מדעת של התורם.

במספר מדינות, כמו הולנד, פורטוגל, אוסטריה וכמה מדינות בארה"ב, אם הנפטר ביקש לתרום את איבריו (בארה"ב) או נמנע מלבקש שלא ייתרמו (באירופה), מערכת הבריאות יכולה לקחת את האיברים לתרומה גם אם משפחתו מתנגדת לכך.

חלק מהמומחים בתחום סבורים ש"הנחת הסכמה" מגדילה את מספר תורמי האיברים. אותם מומחים מצביעים על כך שבמדינות שבהן יש "הנחת הסכמה" מתקבלות יותר תרומות מאשר במדינות עם תרבות ומצב חברתי דומים שבהן נדרשת הסכמה מדעת.

מומחים מצביעים על כך שבמדינות שבהן יש "הנחת הסכמה" מתקבלות יותר תרומות מאשר במדינות עם תרבות ומצב חברתי דומים שבהן נדרשת הסכמה מדעת

באוסטריה, למשל, שבה נהוגה הנחת הסכמה, מתקבלות פי שתיים יותר תרומות מאשר בגרמניה השכנה, שבה נדרשת הסכמה מדעת. הניסיון מראה כי במדינות שבהן הוחלט על "הנחת הסכמה" חל גידול מסוים – לא חד, אבל משמעותי – במספר תרומות האיברים ממתים.

ניתוח השתלת לב באוהיו, ארה"ב (צילום: AP Photo/Jamie-Andrea Yanak)

מומחים אחרים סבורים שהנחת הסכמה אינה גורם מכריע בנכונות לתרום איברים. הם מצביעים על כך שהמדינה עם שיעור התורמים הגבוה ביותר בעולם היא כיום ארה"ב, שבה נדרשת הסכמה מדעת לתרומות, וכי ביוון, למשל, שבה יש הנחת הסכמה, מספר התורמים נמוך, בדומה למצב בקפריסין שבה נדרשת הסכמה מדעת.

ספרד: 41 תורמים למיליון נפש, ישראל: עשרה

מספר תרומות איברי המתים שנלקחות בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח. בשנת 2021 נלקחו בישראל 92 תרומות איברים מתורמים שנפטרו, כ-10.5 מתים למיליון איש.

מספר תרומות איברי המתים שנלקחות בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח. בשנת 2021 נלקחו בישראל 92 תרומות איברים מתורמים שנפטרו, כ-10.5 מתים למיליון איש

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בארה"ב התקבלו ב-2021 תרומות איברים של 13,863 אנשים שנפטרו – כ-42 תורמים למיליון איש. בספרד התקבלו אשתקד תרומות של 1,905 מתים, כ-41 תורמים למיליון איש. במשך שנים רבות, ספרד הייתה המדינה המובילה בעולם בתרומות איברים מתים; ארה"ב עברה אותה אשתקד לראשונה.

לפי נתוני ארגון הבריאות, בכל מדינות מערב אירופה, ובחלק  מהמדינות במזרח אירופה, מתקבלות יותר תרומות של איברי מתים לנפש מאשר בישראל. בפורטוגל ובקרואטיה התקבלו אשתקד 30 תרומות למיליון איש, כמעט פי שלוש מאשר בישראל. בצרפת, בלגיה וצ'כיה התקבלו 25 תרומות למיליון איש; באיטליה 24; בפינלנד ואוסטריה 22; בבריטניה 20; בשווייץ ושבדיה 19; בהולנד ואסטוניה 16.

בפולין ובהונגריה מספר התורמים דומה לזה שבישראל, ובלטביה הוא קצת יותר נמוך. ברוסיה התקבלו אשתקד 4 תרומות למיליון איש. ביוון התקבלו 5, בקפריסין ארבע.

באוסטרליה התקבלו אשתקד 19 תרומות למיליון איש; בקנדה 16; בארגנטינה ובברזיל 14, בצ'ילה שמונה. במדינות מזרח אסיה מספר התורמים נמוך מאוד, בשל מסורת שמתנגדת לניתוחים אחרי המוות, גם לשם הצלת חיים. ביפן התקבלו אשתקד 0.6 תורמים למיליון איש ובטייוואן 0.1. בקוריאה הדרומית, שיש בה מיעוט נוצרי גדול, התקבלו 9 תרומות למיליון איש.

במדינות ערביות ומוסלמיות שיעור התרומות של איברי מתים נמוך עוד יותר מאשר בישראל. בירדן התקבלו אשתקד 0.1 תרומות של איברי מתים למיליון איש, ובמצרים עוד פחות. באיחוד האמירויות התקבלו 4 תרומות למיליון איש, בערב הסעודית שלוש ובטורקיה שתיים.

במדינות ערביות ומוסלמיות שיעור התרומות של איברי מתים נמוך עוד יותר מאשר בישראל. בירדן התקבלו אשתקד 0.1 תרומות של איברי מתים למיליון איש, ובמצרים עוד פחות

מספר התרומות הנמוך של איברים מתים בישראל, גורם למחסור תמידי וקשה באיברים לתרומות ויוצר רשימות המתנה ארוכות. המחסור וההמתנות עולים בחייהם ובסבלם של חולים רבים, ומעודדים חולים נואשים לפנות לעזרתם של ארגוני פשיעה שפיתחו תעשייה משגשגת של סחר בתרומות איברים.

המצב העגום הזה עומד בסתירה צורמת לעובדה שישראל הפכה בשנים האחרונות לאחת המובילות בעולם בתרומות מתורמים חיים ולמובילה העולמית בתרומות כליות מתורמים חיים, בפער גדול על כל שאר מדינות העולם.

ב-2021 התקבלו בישראל 327 תרומות של כליות מאנשים חיים. ביחס לגודל האוכלוסייה, מדובר בכ-37 תרומות למיליון נפש.

גם במדינות אחרות שמתאפיינות בשיעור נמוך של תרומות מאיברי מתים יש שיעור גבוה של תרומות מהחיים. המדינה הבאה אחרי ישראל בתרומות כליות מהחיים היא ערב הסעודית, שבה נתרמו אשתקד 953 כליות מהחי, כ-27 תורמים למיליון איש. בטייוואן התקבלו כ-19 תרומות כאלה למיליון איש וביפן 15.

בהולנד התקבלו אשתקד 26 תרומות כליות מהחיים למיליון איש; בארה"ב 18; בשווייץ 14; בנורבגיה 12; באוסטרליה 8; בספרד 7, וכך גם במצרים; באיטליה 6; בסלובקיה 3; בפולין אחת בלבד.

הישראלים רוצים לתרום איברים, החוק לא מאפשר

הבעיה בסיפור ההצלחה הישראלי בתרומות מהחיים היא שהכליות הן האיבר היחיד שאנשים יכולים לתרום בשלמותם בעודם בחיים. ריבוי התורמים החיים מסייע להקטנת המחסור בכליות להשתלה, ובכך מציל חיים רבים, ומגדיל גם את מלאי הרקמות וחלקי האיברים להשתלות, אך אינו מקטין את המחסור הקשה באיברים שלמים אחרים, פרט לכליות, כמו לבבות, ריאות או קרניות העין.

הבעיה היא שהכליות הן האיבר היחיד שאנשים יכולים לתרום בשלמותם בעודם בחיים. ריבוי התורמים החיים מסייע להקטנת המחסור בכליות להשתלה, אך אינו מקטין את המחסור הקשה באיברים שלמים אחרים

תרומת כליה של אדם חי כרוכה בטיפול רפואי לא קל, סיכון רפואי והתמודדות נפשית לא פשוטה. היא דורשת מידות תרומיות של מוסריות, אלטרואיזם ואומץ לב. אם הישראלים תורמים כליות יותר מאנשים בכל מקום אחר, המחסור בתורמים מתים אינו נובע מחוסר רצון בסיסי לתרום למען הצלת חיי הזולת.

זאת, בנוסף לעובדה שישראל היא בין המדינות המעטות שמעניקות לבני משפחתם של תורמי איברים קדימות בקבלת תרומות איברים. היתרון הזה חל גם על בני משפחתם של תורמים חיים וגם על אלה של מתים. לא ברור האם הביטוח הזה מהווה שיקול בהחלטה הקשה על תרומת כליות בזמן החיים, אך ברור שהוא אמור לעודד את ההחלטה הקלה יותר על תרומת איברים אחרי המוות.

ואכן, שיעור ההסכמה של הישראלים לתרומת איברים – אחוז הישראלים שחותמים על כרטיס אדי ומוכנים לתרום איברים לאחר מותם – הוא גבוה יחסית ועומד מעל הממוצע העולמי והממוצע של העולם המפותח.

שיעור ההסכמה של הישראלים לתרומת איברים – אחוז הישראלים שחותמים על כרטיס אדי ומוכנים לתרום איברים לאחר מותם – הוא גבוה יחסית ועומד מעל הממוצע העולמי והממוצע של העולם המפותח

שיעור ההסכמה בישראל עומד על כ-65%, נמוך מאשר בספרד, למשל, אבל גבוה יותר מאשר בגרמניה ובהולנד שיש בהן כ-50% הסכמה.

אם בישראל אחוז האנשים שמוכנים לתרום את אבריהם אחרי מותם גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות, כיצד ייתכן ששיעור התורמים בפועל נמוך יותר? הסיבה לאנומליה הזאת היא שמספר התורמים הפוטנציאליים בארץ – אנשים שמערכת הבריאות יכולה להשתמש באיבריהם ולהשתיל אותם בגופם של אחרים – נמוך בהרבה מאשר במדינות המערב.

מספר תורמי האיברים הפוטנציאליים הוא ממילא מוגבל מאוד, בכל מקום. מרבית האנשים לא יכולים לתרום את אבריהם בפועל, כיוון שכאשר חייהם מגיעים לסיומם, הם זקנים וחולים, איבריהם כבר אינם תקינים ומתפקדים והם אינם יכולים לשמש להשתלה בגוף אחר.

ניתוח השתלת כליה בוושינגטון, ארה"ב, 2016 (צילום: AP Photo/Molly Riley)

מרבית התורמים הפוטנציאליים הם צעירים בריאים שמגיעים לאשפוז במצב סופני באירועים כמו תאונות דרכים או הרעלות אלכוהול. זהו אחד הגורמים למיעוט התורמים הפוטנציאליים בישראל:

באירופה וארה"ב אנשים מרבים לשתות, מה שמגדיל את מספר אירועי הרעלות האלכוהול. בספרד, פורטוגל ואיטליה הרעלות האלכוהול נדירות יותר, אבל תאונות הדרכים רבות יותר. אבל זהו גורם שולי, לא העיקרי, בהגבלת מספר התורמים הפוטנציאליים בישראל.

הסיבה המרכזית לעובדה שבמדינות מערביות מתקבלות פי כמה יותר תרומות באשר בארץ למרות השיעור הגבוה של הישראלים שרוצים לתרום נובעת מההבדל בחוקים ובנורמות לגבי סיום חייהם של חולים סופניים.

הסיבה המרכזית לעובדה שבמדינות מערביות מתקבלות פי כמה יותר תרומות באשר בארץ למרות השיעור הגבוה של הישראלים שרוצים לתרום נובעת מההבדל בחוקים ובנורמות לגבי סיום חייהם של חולים סופניים

"בתרבות שלכם יש יחס אחר למוות"

תרומות איברים נלקחות לפני המוות הסופי, במצב שבו הלב ומערכת הנשימה עדיין ממשיכים לפעול. במצב הזה ניתן לשמר את איברי הגוף כך שניתן יהיה להשתמש בהם בגוף אחר; אחרי המוות הסופי האיברים נהרסים.

"מספר התורמים הפוטנציאליים במדינות המערב יותר גבוה מאשר בישראל בגלל שאחת מסיבות המוות השכיחות ביותר במדינות הללו היא ניתוק של פצועים וחולים ממכשירים", מסביר פרופסור יונתן כהן, היועץ הרפואי הארצי של המרכז הלאומי להשתלות.

לדברי כהן: "ברוב המדינות המערביות – ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ועוד – כשיש חולה שמחובר למכשירים, והרופאים מגיעים למסקנה שהם עשו את הכול להציל אותו ומצבו סופני, חייו הסתיימו, הם מבקשים מהמשפחה להסכים להפסקת טיפול. הם רואים בכך קיצור של הסבל שלו. ומיד אחרי שהמשפחה מסכימה לניתוק, הם מבקשים ממנה לתרום את איבריו".

פרופ' יונתן כהן, היועץ המדעי הארצי של המרכז הלאומי להשתלות (צילום: המרכז הלאומי להשתלות)

ישראל היא אחת המדינות המפותחות הבודדות שבהן אסור לעשות את זה, לצד גרמניה. ייתכן, אגב, שזה קשור לשואה. בישראל יש אנשים שחותמים מראש על בקשה שלא יחברו אותם למכשירים כשהם חסרי הכרה, אבל זה רק אם חותמים מראש, ואי-חיבור זה לא ניתוק, אסור לנתק. ברגע שמשאירים את החולה או הפצוע מחובר למכשירים עד הסוף, ניתן לתרום את איבריו רק במקרה של מוות מוחי, ואלה מקרים פחות שכיחים".

תרומות איברים נלקחות בישראל אך ורק מאנשים במצב של מוות מוחי. מוות מוחי הוא הפסקה מוחלטת, כוללת ובלתי הפיכה של פעילות המוח, בזמן שפעילות הלב והנשימה ממשיכים להתקיים באמצעות הנשמה.

בישראל, כאשר חולה או פצוע שהסכים לתרום את איבריו מגיע למצב של מוות מוחי, הרופאים מנשימים אותו ובאותו זמן לוקחים את האיברים, ורק אז הם מניחים לו למות. אבל זהו אירוע נדיר שקורה רק למעטים מקרב החולים והפצועים.

לדברי רופא ישראלי בכיר: "ברור שבאירופה יש יותר תורמים פוטנציאליים לאיברים. הרופאים שם הולכים והורגים חולים סופניים באופן חוקי, ולוקחים את איבריהם לתרומה".

המטרה היא לקצר את סבלם של החולים, ובנוסף, במקרה שזה אפשרי, משתמשים באיבריהם כדי להציל חולים אחרים. אתה מתנגד לזה?
"זה לא משנה מה אני חושב על זה, אצלם עושים ככה, אצלנו זה אסור, ולכן יש להם יותר תרומות איברים".

לדברי רופא ישראלי בכיר: "ברור שבאירופה יש יותר תורמים פוטנציאליים לאיברים. הרופאים שם הולכים והורגים חולים סופניים באופן חוקי, ולוקחים את איבריהם לתרומה"

רופאים אחרים שאיתם שוחחנו הגיבו בשאט נפש להתבטאות של אותו רופא ואמרו כי בשום אופן לא מדובר בהרג, אבל הסכימו כי יש הבדל גדול באופן שבו התרבות והחוק בישראל מתייחסים למוות לעומת היחס למוות במערב, שמגבילים את מספר תרומות האיברים בארץ.

ד"ר סיוון שיפר, מנהל מחלקת חולים סופניים בבי"ח אוסטר בציריך, שווייץ (צילום: באדיבות המצולם)

לדברי ד"ר סיוון שיפר, מנהל המחלקה לחולים חשוכי מרפא בבית החולים אוסטר בציריך, שווייץ: "בשווייץ מותר לרופאים לבצע סיוע פאסיבי למותו של חולה – Passive Sterbehilfe – כדי לקצר את סבלו. כשברור שכבר אין סיכוי שהוא יחזור לחיות, מותר לנתק אותו ממכשירים בהסכמת המשפחה שלו".

לדברי שיפר: "לא מדובר בהמתת חסד. יש מדינות כמו הולנד ובלגיה שבהן מותר לבצע פעולות אקטיביות לסיום חייו של חולה במצב כזה, כמו זריקת רעל. בשווייץ זה אסור, ואישית, אני מתנגד להמתת חסד אקטיבית ושמח שהיא אסורה כאן. אמנם, בשווייץ מותר לאפשר לחולים סופניים להתאבד, אבל הם נדרשים לעשות זאת בעצמם וכאשר הם עדיין צלולים ובהכרה מלאה. אבל סיוע פאסיבי למותו של חולה מותר בשווייץ כמו במדינות מערביות אחרות".

האם המשפחות מסכימות בדרך כלל לניתוק יקיריהם ממכשירים?
"אלה החלטות קשות ברגעים קשים, ומשפחות שונות מגיבות באופן שונה. יש בני משפחה שדוחפים לכך שנכבה את המכשירים כדי לקצר את הסבל של קרוביהם. יש משפחות אחרות שלוחצות שלא לכבות. אנחנו מנסים להגיע איתם לעמק השווה, אני מדבר איתם, אומר להם שיש סיכוי מאוד מאוד מאוד נמוך שהחולה יינצל ומאוד מאוד גבוה שיסבול".

"יש בני משפחה שדוחפים לכך שנכבה את המכשירים כדי לקצר את הסבל של קרוביהם. יש משפחות אחרות שלוחצות שלא לכבות. אנחנו מנסים להגיע איתם לעמק השווה"

"בסופו של דבר, אם המשפחה מסרבת לניתוק, לא מנתקים, אלא אם כן החולה כתב לפני כן במפורש שהוא מבקש לנתק ממכשירים, ואז החוק מחייב אותנו לכבד את רצונו ולנתק גם בניגוד לרצון המשפחה. אם צריך לחבר אותו למכשירים שטרם חובר אליהם כדי להמשיך את חייו, מותר לרופאים להחליט שלא לחבר אותו גם אם המשפחה לא מסכימה".

בישראל זה אסור, ודיברתי עם רופא ישראלי שאמר שאתם "הורגים חולים סופניים ומשתמשים באבריהם", כדבריו.
"קודם כל, רק מתי מעט מהחולים הסופניים יכולים לתרום איברים. רוב מוחלט של המטופלים שלנו שמתקרבים למותם הם לא במצב רפואי שבו אפשר להשתמש באיברים שלהם. דבר שני, אנחנו לא הורגים אף אחד. אנחנו מאפשרים להם למות כדי לקצר את סבלם. ייתכן שאפשר לטעון שהמתת חסד אקטיבית היא הריגה, אבל בוודאי שאי אפשר להגיד את זה על סיוע פסיבי למות".

מאושפזת בבית חולים. אילוסטרציה

שיפר, יהודי-שווייצרי שחי בישראל בעבר, אומר: "זה מוזר לי לשמוע שזה אסור בישראל. אבל אין ספק שהיחס למוות שונה בתרבויות שונות. לעתים קרובות המשפחות שמתנגדות לסיוע פסיבי למות קרוביהן הן מוסלמיות".

"זה מוזר לי לשמוע שסיוע למוות אסור בישראל. אבל היחס למוות שונה בתרבויות שונות. לעתים קרובות המשפחות שמתנגדות לסיוע פסיבי למות קרוביהן הן מוסלמיות"

גידול חד בתרומות לעומת העבר

נכונותם של הישראלים לתרום איברים לא הייתה גבוהה בעבר כפי שהיא היום. בתחילת המאה ה-21 שיעור ההסכמה למתן תרומה אחרי המוות בישראל עמד על 42% והיה נמוך ביחס לממוצע בעולם המפותח. זאת, בין השאר בגלל חשש באוכלוסייה החרדית והמסורתית מפגיעה בקדושת המת ובשל התנגדות לתרומות של חלק מהרבנים, בעיקר חרדים.

הצירוף של הנכונות הנמוכה שהייתה לתרומות והמגבלות הקיימות בישראל בלאו הכי על מספר התורמים הפוטנציאליים יצר מחסור קשה מאוד בתרומות.

מאז, המרכז להשתלות ביצע פעילות נרחבת לעידוד תרומות איברים, ושיעור ההסכמה לתרומה רשם עלייה חדה בזמן שבמדינות מערביות הוא נותר סטטי.

במקביל, הודות לאותה פעילות, חלה עלייה פנומנלית במספר החיים שתורמים כליות. עד 2010, מספר תורמי הכליה החיים נע בין 50 ל-70 בשנה; בשנה האחרונה התבצעו בישראל 320 השתלות מתורמים חיים.

עדית הראל, גננת ישראלית שתרמה כליה לילד פלסטיני, בעת אשפוזה בבית החולים בילינסון (צילום: באדיבות המרואיינת)

"בעבר, אנשים כעסו כשביקשנו מהם לתרום איברים של קרוביהם ושאלו איך אנחנו מעזים בכלל", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, "לא הייתה מודעות, אנשים לא תפסו את משמעות המוות המוחי, ראו בזה שינה ולא מוות. עם השנים הפעלנו מהלכים נרחבים להסברה ושיווק והמודעות עלתה, בד בבד לעליה באמון במערכת הרפואית ובקביעת המוות".

"בעבר, אנשים כעסו כשביקשנו מהם לתרום איברים ושאלו איך אנחנו מעזים בכלל. לא הייתה מודעות, אנשים לא תפסו את משמעות המוות המוחי. עם השנים הפעלנו מהלכים נרחבים להסברה ושיווק והמודעות עלתה"

אלו מהלכים ביצעתם להעלאת מספר התרומות?
"עשינו מהלכים בקהילה ובציבור הרחב. אנחנו מקיימים קבוצות תמיכה למשפחות שכולות שתרמו את איברי יקיריהם. למדנו איתם ואנחנו עדיין לומדים את ההתנהלות הנדרשת בזמן פניה לתרומה. מתאמות ההשתלות נפגשות ביניהן באופן קבוע ומשכללות יחד את מיומנויותיהן לתמיכה במשפחות שחוו אסונות.

"עשינו מהלכים ייעודיים בקהלים הדתיים והמסורתיים. הקמנו מוקדים של רבנים ושל אנשי דת אסלמיים, שעברו הכשרה ייעודית, קיבלו ידע מדעי ולמדו את הנושא מקרוב. כיום, מתאמות ההשתלות בבתי החולים מציעות למשפחות להתייעץ עם אנשי דת, ואלה מייעצים להם לתרום איברים.

"גם חוק המוות המוחי הנשימתי שנחקק בשנת 2008 וקבע נהלים מוקפדים כיצד לאבחן את המוות הגדיל את שיעור ההסכמות לתרומה, וכך גם כרטיס אד"י שמיתגנו כמציל חיים וסמל לערבות הדדית. בנוסף, ניתוחים להוצאת הכליה מהתורם נעשים כיום בשיטה יותר מתקדמת, עם פחות סיבוכים".

ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות איברים (צילום: טירן חמצני)

"גם התכנית הישראלית לפיצוי תורמים חיים היא ייחודית ברמה עולמית. יש מדינות שמשלמות לתורמי איברים תשלום אחיד וקבוע, בלי לבדוק אם הוא לא נפגע כלכלית מהליך תרומת הכליה. אצלנו מחזירים על אובדן ימי עבודה לפי השכר שהתורם מרוויח, כמו במילואים, כדי שלא יצא מופסד, ומחזירים לו הוצאות על ימי הבראה והחלמה ועלויות של טיפולים פסיכולוגים.

"נקודת המוצא שלנו הייתה שונה משל מדינות אחרות, קשה יותר, בגלל הנושא הדתי והתרבותי שמשפיע על הנכונות לתרום. במדינות הנוצריות, שיעורי ההסכמות גבוהים כיוון שרוב הכנסיות מעודדות לתרום איברים.

"במדינות מסוימות חלה חובת נתיחה אחרי המוות במקרים רבים. הציבור שם הורגל בכך שגופת בן המשפחה לא מוחזרת אליה מיד ועוברת נתיחה, ולכן פחות מורכב לבקש תרומת איברים. אצלנו המצב שונה לחלוטין. ולמרות זאת, הגענו לשיעורים גבוהים של הסכמה לתרומת איברים, ולמצב שבו בתרומות כליה מתורמים חיים אנחנו המובילים בעולם.

"משיחות שלי עם קולגות בחו"ל למדתי שאנחנו משקיעים בהסברה, בשיח עם האוכלוסייה ברמה אחרת לגמרי. לא מזמן הוזמנתי לגרמניה ללמד את מתאמי ההשתלות שם על המודל שלנו לעידוד תרומות".

"משיחות שלי עם קולגות בחו"ל למדתי שאנחנו משקיעים בהסברה, בשיח עם האוכלוסייה ברמה אחרת לגמרי. לא מזמן הוזמנתי לגרמניה ללמד את מתאמי ההשתלות שם על המודל שלנו לעידוד תרומות"

ולמרות הכול, מספר התורמים המתים בישראל בפועל הוא מהנמוכים בעולם המפותח, ואנשים משלמים על כך בחייהם. האם אפשר לשנות את זה, וכיצד?
"הדבר החשוב בהשוואה בין מדינות שונות הוא שיעור ההסכמות לתרומה, שיעור האנשים שמבקשים לתרום מקרב אלה שמתאימים לתרומה. זאת שיטת המדידה הנכונה, וכאן מצבנו טוב".

השתלת כליה, אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Molly Riley)

אם ישראל תאמץ את השיטה שבה ברירת המחדל היא שכולם תורמים איברים, פרט למי שחותם על אי-הסכמה, זה עשוי להעלות את שיעורי ההסכמה עוד יותר וכך מספר התרומות יגדל?
"אני לא חושבת. זה לא באמת המצב גם בחו"ל, כי ברוב המדינות, בסופו של דבר הכול תלוי בהסכמת המשפחה ולפני קבלת התרומה משוחחים עם המשפחה ומבקשים את אישורה.

"חוקים נקבעים על סמך הלך רוח תרבותי. בישראל הנחת הסכמה לא מתאימה. בדקנו מספר פעמים והוקמו ועדות מומחים חיצוניות שמצאו שזה עלול אפילו ליצור אנטגוניזם לנושא ולגרום לאנשים לא לתרום. עדיף להמשיך להתקדם בשיטה הקיימת".

"חוקים נקבעים על סמך הלך רוח תרבותי. בישראל הנחת הסכמה לא מתאימה. בדקנו מספר פעמים והוקמו ועדות מומחים חיצוניות שמצאו שזה זה עלול אפילו ליצור אנטגוניזם לנושא ולגרום לאנשים לא לתרום"