כל מי שיש לו טיפת מודעות תרבותית שמע ש"דוד הנעים אקורד פלאים לאלוהים" (על פי תרגומו של קובי מידן). זאת, כמובן, שורת הפתיחה של השיר "הללויה", אותו הקליט לאונרד כהן לראשונה ב־1984.

השיר – שיש הרואים בו המנון מודרני – נמצא בכל מקום: בתחרויות שירה טלוויזיוניות, בסרטים (מ"שרק" ועד "ליגת הצדק: גרסת סניידר") – ובאירועים פוליטיים של השמאל וגם של הימין.

השיר גם זכה לאינספור גרסאות כיסוי (כאן אפשר לשמוע 50 מהן). אולם, הדבר המדהים באמת הוא שכשכהן הקליט אותו לראשונה – חברת התקליטים שלו דחתה אותו כי חשבה שהוא לא טוב מספיק.

הסיפור מאחורי השיר כל כך לא צפוי עד שיוצרי הקולנוע התיעודי דן גלר ודיינה גולדפיין החליטו לעשות ממנו סרט. הסרט, "הללויה: לאונרד כהן, מסע, סרט", לא היה עובד, כמובן, בלי הדמות הראשית – המשורר והטרובדור היהודי־קנדי, שנדמה כאילו חי 15 מהלכי חיים שונים בתקופת חיים אחת.

לאונרד כהן מתכונן לסיבוב ההופעות שלו בסוף שנות ה־2000 (צילום: Courtesy of the Cohen Estate)

בסרט מופיעים שחקני משנה מרתקים כמו בוב דילן, ג'ף באקלי ומספר הסיפורים של עולם הרוק מניו יורק לארי "ראטסו" סלומן. ההיסטוריה של השיר "הללויה" היא מבט מיקרוקוסמי על כהן ועל תהליך היצירה שלו

כמו כן, בסרט מופיעים שחקני משנה מרתקים בפני עצמם כמו בוב דילן, ג'ף באקלי ומספר הסיפורים של עולם הרוק מניו יורק לארי "ראטסו" סלומן. ההיסטוריה של השיר "הללויה" היא מבט מיקרוקוסמי על כהן אבל גם על תהליך היצירה עצמו (ל"הללויה" היו יותר מ־180 בתים שונים בכל גרסאותיו, אומר סלומן. לדבריו, הוא המשיך להתפתח גם אחרי שהוקלט).

הקריירה של כהן התקדמה במסלול בלתי שגרתי: הוא בנה את עצמו כמשורר עוד לפני שנטל לידיו גיטרה בפעם הראשונה אך בהמשך פרש וחי כמה שנים כנזיר זן. אולם, המנהלת העסקית שלו – שמעלה בכספיו – גרמה לו לחזור לדרכים והוא שב להופיע ברחבי העולם כמנצח, כמו מדינאי ותיק.

הסרט של גלר וגולדפיין – שעלה לאקרנים ב־1 ביולי בניו יורק ובלוס אנג'לס – משלב ריאיונות חדשים וישנים וסרטוני וידיאו רבים שלא נראו מעולם קודם לכן.

חוץ מהסרט "חסד מופלא" ("Amazing Grace") אני לא יכול לחשוב על עוד סרט שעוסק בשיר אחד. מה גרם לכם לעשות את זה?
גלר: "השיר הוא המקגאפין [מכשיר עלילתי שמקדם את הסיפור]. זו הדרך שלנו להתבונן במסע הרוחני של לאונרד, אבל לא כביוגרפיה מלידה ועד מוות. משום שהשיר עצמו מבטא כל כך הרבה מהתשוקות שלו ומהסתירות שלו – הוא משמש כנתיב מרכזי.

"השיר הוא מקגאפין [מכשיר עלילתי שמקדם את הסיפור]. זו הדרך שלנו להתבונן במסע הרוחני של לאונרד, אבל לא כביוגרפיה מלידה ועד מוות"

"הוא גם משמש כמכשיר עלילתי: הקושי בכתיבת השיר, הדחייה של חברת התקליטים ואז הדרך המשוגעת שהוא עבר עד שהפך להמנון בינלאומי. יש ללא ספק יצירות תיעודיות שבוחנות תהליכים של כתיבת שיר – כמו הסדרה "מאחורי השירים" – אבל אנחנו שילבנו גם ביוגרפיה"

גולדפיין: "החיים של לאונרד היו כל כך רחבים, לכן האפשרות להסתכל עליהם דרך פריזמה אחת – משחררת. הסרט מתחיל כשהוא כבר מבוגר. אנחנו מסבירים בסרט למה כהן הוא האדם היחידי שיכול היה לכתוב את השיר הזה. בהתחלה פחדתי שסרט על שיר יהיה משעמם, ואז ראינו את לאונרד כהן באוקלנד. אני לעולם לא אשכח את הרגע שהוא ירד על הברכיים כדי לשיר את 'הללויה'".

אתם זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את "הללויה"?
גלר: "כן, האוסף [המורחב מ־2003] של ג'ף באקלי, "Live at Sin-é". האזנתי לדיסק הזה שוב ושוב ברצף. הוא ממש רדף אותי, הוא חדר לי למוח".

גולדפיין: "אצלי זה היה בבית של חבר בשנת 2000. הוא השמיע את הדיסק של ג'ף באקלי ["Grace", שיצא ב־1994] ואני זוכרת שאמרתי, 'אלוהים, מה זה?'. מייד הלכתי ל'תקליטי אמבה' ברחוב הייט בסן פרנסיסקו כדי לקנות כמה דיסקים של ג'ף באקלי".

לאונרד כהן בהופעה בישראל (צילום: מרקו פלאש 90)

אני הולך להשוויץ קצת. כסטודנט בניו יורק ראיתי הופעה של ג'ף באקלי ב־Sin-é. ראיתי אותו נכנס למועדון בזמן שמישהו אחר שר, הולך אל מאחורי הקלעים, מוזג לעצמו כוס אספרסו ויוצא החוצה.
גלר: "שיין דויל [בעל המועדון] אמר לנו שהוא למעשה עבד שם במשך תקופה מסוימת". גולדפיין: "אני בטוחה שהם קיבלו אותו בשמחה כשהוא נכנס. אנשים ירצו לראות את זה ולדבר על זה, שהוא נכנס ככה, מכין לעצמו קפה ויוצא".

אז הכרתם את לאונרד כהן אבל לא את השיר "הללויה"?
גלר: "כן, אם שמעתי את השיר, זה היה רק ברקע. הכרתי יותר את השירים 'להתראות מריאן' ו'סוזן' מהימים שהייתי ברדיו האוניברסיטאי".

גולדפיין: "כן, 'סוזן' והאלבומים המוקדמים".

לפני כמה שנים הייתה תערוכה על לאונרד כהן במונטריאול, בסן פרנסיסקו ובניו יורק, והיה גם סרט על התקופה שבה שהה באי היווני הידרה. יצא גם ספר על התקופה שלו בישראל בזמן מלחמת יום כיפור. יש בסרט שלכם ציטוט אדיר שלו, "אני מרגיש שמצפה לי קריירה ענקית אחרי המוות". לתחושתי, הוא באמת גדול עכשיו יותר מתמיד.
גולדפיין: "והוא היה רק בן 50 כשהוא אמר את זה".

אתם חושבים שיש לכם אחריות כלפי האומן בסרט כזה? כשאתם שומעים אותו מתבטא ככה – מה עובר לכם בראש?
גולדפיין: "המשפט הזה חשוב לנו מכמה סיבות. הוא היה חלק מההקלטות של ראטסו. אף אחד לא שמע אותו עד היום. הוא מעולם לא נכנס לאחת הכתבות הישנות שלו. הוא גם אמר את זה בערך בזמן שבו האלבום 'תנוחות שונות' ('Various Positions') [הכולל את 'הללויה'] נדחה.

"אז זה באמת היה נבואי. היו הרבה מקרים אחרי שקראנו את ההערות שלו ביומן, או שמענו הקלטה שלו – שפשוט הצטמררנו".

גלר: "במהלך העבודה על הסרט הראינו קטעים לרוברט קורי [מנהל הנאמנות של משפחת לאונרד כהן]. למנהלי העיזבון לא הייתה שליטה על הסרט אבל סמכנו עליהם כיועצים. כשרוברט שמע את המשפט הזה בפעם הראשונה הוא צחק כל כך חזק, שזאת הייתה הקלה בשבילי. סיפור של תהליך רוחני ואומנותי הוא דבר עדין".

"עבודת העריכה בהחלט הייתה מפחידה. התחלתי כל יום עבודה בחדר העריכה כשאני מביט לשמיים וחושב, 'אוקיי, לאונרד, אני אנסה לעשות איתך צדק'"

גולדפיין: "עבודת העריכה בהחלט הייתה מפחידה. כהן הקדיש הרבה זמן לעבודה עצמית. התחלתי כל יום עבודה בחדר העריכה כשאני מביט לשמיים וחושב, 'אוקיי, לאונרד, אני אנסה לעשות איתך צדק'". גלר: "היה צוהר ממש מעל מערכת העריכה, ככה שבאמת היה אפשר לראות את השמיים".

כך חודר האור פנימה ("That's how the light gets in")
גלר: "הבנתי מה עשית כאן".

לארי "ראטסו" סולמן (צילום: דן גלר / באדיבות Sony Pictures Classics)

נתקלתי פה ושם בלארי "ראטסו" סלומן. הוא ואני חולקים כמה תחומי עניין, אבל רוב העולם לא יודע מי הוא. מתי תעשו סרט על ראטסו?
גלר: "ראטסו הוא מיוחד במינו. חובב מוזיקה נלהב וכותב ענק, גם כסופר צללים. הוא מצחיק נורא ויש לו מיליון סיפורים בשלוף. ההומור והיכולת האנליטית שלו מזקקים דברים בצורה טובה, אז הוא מרואיין מעולה. הוא באמת משחק אותה. אף אחד גם לא מתלבש כמוהו – הוא הולך לשכונות חסידיות כדי להשיג בגדי משי חומים".

גולדפיין: "הפעם הראשונה שהתוודענו אליו הייתה כשקראנו עליו במסע ההופעות 'הרעם המתגלגל' ('Rolling Thunder') של בוב דילן. כשהם הגיעו למונטריאול, דילן ביקש ממנו להביא את לאונרד…"

נכון, נכון, יש גרסה חיה של "אייסיס" שבה שומעים את דילן אומר, "זה בשביל לאונרד, אם הוא עדיין כאן".
גולדפיין: "אז באותו שלב עבדנו עם רייצ'ל פוקס ועם האל וילנר כמפיקים מוזיקליים ואמרתי, 'היי, רייצ'ל, את מכירה את הבחור הזה ראטסו?' והיא אמרה, 'הוא אחד מהחברים הכי טובים של האל, אני רואה אותו כל הזמן, את רוצה לפגוש אותו?' אז ככה הוא הגיע לשם. אבל אחרים כנראה מכירים אותו בזכות הספר שלו 'בדרכים עם בוב דילן' ('On The Road With Bob Dylan')".

גלר: "אני לא מסכים. אולי בזכות הספר על מייק טייסון והעובדה שהוא היה בתוכנית של הווארד סטרן. אבל הוא גם היה חבר של לאונרד כהן. לא בחור נישתי!"

דן גלר ודיינה גולדפיין (צילום: באדיבות המצולמים)

גולדפיין: "אתה יכול לראות את רמת ההתמדה שלו. כשהוא נתן לנו את ההקלטות שלו, ראינו שהוא התחיל להקליט את השיחות עם כהן כבר בהתקשרות הראשונה. הוא היה ילד מהקווינס שמתעורר בצוהריים והולך אחריו לכל מקום. הוא אפילו העיד שהיה 'כמו סטוקר'. הוא מציב רף גבוה של עקשנות".

"כשהוא נתן לנו את ההקלטות, ראינו שהוא התחיל להקליט את השיחות עם כהן כבר בהתקשרות הראשונה. הוא היה ילד מהקווינס שהלך אחריו לכל מקום"

אני יודע שאתם לא הדוברים של לאונרד כהן, אבל אתם היחידים שאני יכול לשאול. כשאני חושב על היצירה שלו, אני חושב על אותנטיות ועל מינימליזם. אז מה הקטע של האורגנית? זאת הייתה באמת "בחירה" שלו?
גולדפיין: "כשראיינו את ג'ון ליסאור [המפיק המוזיקלי] בשביל הסרט, הוא סיפר על אותו רגע. הוא מתאר את המוזיקה של לאונרד כעשירה ואינטימית ונוגעת, ואז… 'מה זה הדבר הזה?'"

גלר: "זה קצת פוסט־דיסקו, מבחינת הצליל". גולדפיין: "ג'ון חושב שהאורגנית הזולה והמטופשת אפשרה ללאונרד ליצור קצב". גלר: "יש לה 'גרוב' קליל יותר מלגיטרה אקוסטית. זאת הייתה דרך שונה לכתוב.

"לאורך כל חייו לאונרד לא ידע אם זה מה שהוא היה אמור לעשות עם החיים שלו – ואם הוא עומד במשימה. אז זה הרחיב את האפשרויות בשבילו – הוא גם התחיל בשלב מוקדם מאוד לכתוב ולצייר במחשב מקינטוש. הוא אימץ טכנולוגיות".

כהן בהופעה (צילום: גראהם מיטשל – Redux / באדיבות Sony Pictures Classics)

גולדפיין: "זה העניק לו אוטונומיה. אבל ג'ון, המפיק הראשון ששמע אותו מנגן את השירים שלו באורגנית, חשב, 'אה, אתה רק משתמש בה כדי לכתוב את השירים שלך, אבל אתה תשאיר אותה מאחור, נכון?' לאונרד רצה להשתמש בה.

"באלבום 'תנוחות שונות' ג'ון אמר, אם אתה רוצה להשתמש בכלים סינתטיים – בסדר, אבל בוא לא נשתמש באורגנית, בוא נשתמש בסינקלוויר".

ליהדות היה חלק חשוב בסיפור של כהן ובשיר. אני מתאר לעצמי שלחלק מהאנשים הוא נשמע כמו כוהן חכם. יש מעריצים באייווה או באיסטנבול שאף פעם לא פגשו יהודי אבל מקבלים רושם מסוים על היהדות דרכו.
גלר: "האיכויות שלו מגיעות מכמה מקומות. היה לו את הרקע הכוהני, הוא גדל ספוג בו, והוא גם תמיד המשיך לחפש.

"החיפוש הזה, הצורך שלו להטיל ספק באלוהים, אפשרו לאחרים לפתח צד רוחני. זו גם תעלומה. זה כמו שעושים שחקנים טובים. יש שם משהו עצור ואתה יודע את זה".

גולדפיין: "ביהדות הרב הוא לא מטיף, הרב הוא מורה. מורה חכם שמבלה זמן בהרהורים. אם תדבר עם קרייג ניומרק – המייסד של קרייגסליסט – הוא יגיד לך, 'לאונרד כהן הוא הרב שלי. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים'". גלר: "השירים של לאונרד מטילים ספק בדברים וזאת הליבה של הדת. לא הטפה, אלא חיפוש. בשיריו יש פעמים רבות מוזיקליות ליטורגית".

"ביהדות הרב הוא לא מטיף, הרב הוא מורה. מורה חכם שמבלה זמן בהרהורים. אם תדבר עם קרייג ניומרק – המייסד של קרייגסליסט – הוא יגיד לך, 'לאונרד כהן הוא הרב שלי'"

מה השורה האהובה עליכם מ"הללויה"?
גולדפיין: "זה תלוי ביום ובמצב הרוח שלי. אולי השורה, 'עשיתי כמיטב יכולתי, זה לא היה הרבה / לא הצלחתי להרגיש אז ניסיתי לגעת' ('I did my best, it wasn't much / I couldn't feel, so I tried to touch'). זה אומר כל כך הרבה על להיות אנושי – לעשות את המיטב". [נ"ב: כהן שינה את השורה מ"ניסיתי לגעת" ל"למדתי לגעת" במה שכונה "הגרסה החילונית". מה עדיף? אין לכך תשובה].

גלר: "התהליך האמנותי מרתק אותי, אז הרעיון שמאחורי 'שמעתי שדוד הנעים אקורד פלאים לאלוהים' – מרתק בעיניי. איך אומנים עושים את מה שהם עושים? זאת הסיבה שאני אוהב בסרט את הקטע שבו הרב מרדכי פינלי מדבר על בת הקול, השלוחה הנשית של אלוהים, הכוח הנשי במוח וביצירתיות. זאת השורה הראשונה בשיר, אז זה מרגיש כאילו היא נכתבה כלאחר יד, אבל זה כל כך עמוק!".

סבבי ההופעות האחרונים שלו באמת היו פינאלה מושלם, אבל זה כנראה לא היה קורה אם הכסף שלו לא היה נשדד, נכון?
גלר: "הוא אמר לרוברט קורי שהוא רוצה שהסבבים האלה יהיו ברמה של השירים שלו, מבחינת הביצוע. היה מדובר בהופעות ארוכות, ערב של שלוש וחצי שעות, עם הפסקות, אבל עדיין…"

לאונרד כהן באמסטרדם, אפריל 1972 (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

הוא ירד על הברכיים, קרוב לגיל 80, הוא לא רקד כמו מיק ג'אגר אבל היו לו מהלכים.
גלר: "הסבבים האלה הרחיבו את הקהל שלו. היה אפשר להרגיש שהוא נותן להם מעצמו בכל ערב".

גולדפיין: "אובדן הכסף היה המניע, אבל הוא גם אמר שזה גרם לו לתהות אם הוא השיג את כל מה שהיה יכול להשיג כמבַצע. הוא אמר שאפילו ב[מרכז הזן] מאונט באלדי, הוא היה רואה את הגיטרה שלו ותוהה אם יחזור לבמה. אז אולי זה לא נכון לומר שזה קרה רק בגלל הכסף".

יש הרבה גרסאות נהדרות של השיר הזה בסרט שלכם: המקורית, של ג'ון קייל, של ג'ף באקלי, של רופוס ויינרייט, של קיי די לאנג, שלא שמעתי לפני כן והייתה נהדרת.
גלר: "ושל אריק צ'רץ'". גולדפיין: "ובכל תחרות של 'אמריקן איידול'".

יש לי ניסיון מסוים בתהליכי פוסט־פרודקשן, דברים נהיים חזרתיים, אתה שומע משהו אלף פעם. במהלך העבודה, הרגשתם שנמאס לכם מהשיר הזה?
גולדפיין: "אני נשבעת שזה אף פעם לא קרה לי. כל פרשנות הייתה מעניינת". גלר: "גם לי זה אף פעם לא קרה, אבל כן התחלתי, באופן בלתי נשלט, להמציא מילים מגוחכות למנגינה. משום שזה שיר חזני, קל להכניס למקצב שלו צמדי חרוזים – זה פשוט קורה".