בנובמבר 2016, שוחרי מוזיקה ושירה מסביב לעולם התאבלו על מות זמר הבלדות היהודי-קנדי האגדי. אבל רק כמה חודשים לפני כן, עם מותה של אישה נורווגית בשם מריאן אילן, העולם התרגש מפרסומו של מכתב שכתב כהן לאהובתו הוותיקה על ערש הדווי שלה. "אני ממש מאחורייך, קרוב מספיק כדי לאחוז בידך".

ייתכן שאתם מכירים את כהן מספרי השירה שלו, או אולי מאהבת נעורים שהשמיעה לכם את אחד מאלבומיו המוקדמים. אולי שירי היורופופ שלו משנות ה-80 הם שתפסו אתכם, ואולי צפיתם בהופעה שלו לאחר התקופה שבילה במנזר בודהיסטי בזמן שהמנהלת שלו מעלה בכספיו והוא חזר לדרכים כזקן-שבט רומנטיקן/משורר מיסטי/יהודי נודד שלראשו מגבעת ומאחוריו להקת ליווי ענקית.

צילום מסך מיוטיוב (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

סרטו החדש של ניק ברומפילד, "מריאן ולאונרד: מילים של אהבה", שעולה השבוע גם בישראל, הוא עיון בסיפור חייו של לאונרד כהן, שפרטיו כה מושלמים עד שהם נשמעים כאילו היו שורות משיר שלו: לאחר ששני ספרי השירה שלו משנות ה-50 וה-60 זכו להצלחה מזערית, כהן אסף את הכנסותיו המעטות ונסע ליוון; הוא עלה על אנייה לאי הידרה, וכשירד ממנה ידע שהוא רוצה להישאר שם.

הידרה קרא לו, כדרכם של מקומות במיתולוגיה היוונית, והוא מצא שם אמנים ואנשי בוהמה שחיו בין הדייגים. עבור כסף מועט היה אפשר לחיות שם בנוחות יחסית תחת השמש, לשתות יין ולצייר או לכתוב או פשוט לחיות. היה אפשר גם להתאהב, כפי שקרה כשכהן פגש גרושה נורווגית בת 25 בשם מריאן אילן.

אילן הפכה למוזה של כהן, וסייעה לו כשהקליד את ספריו בשמש החמה. בערבים הם לקחו סמים והתהוללו כמו שיכול היה לעשות רק מי שפרש מהחברה בשנות ה-60. משהרומן של כהן "מפסידנים יפים" לא הצליח, הוא שב למונטריאול, משם עבר לניו יורק, ואז, הודות למערכת נסיבות מוזרה, התפרסם ככותב שירים.

שירו "סוזן" הפך ללהיט של הזמרת ג'ודי קולינס, ובסופו של דבר הוא הפך למבצע בעצמו. הוא אמנם לא הפך מיד לסופרסטאר, אבל האבחנות שבורות הלב שלו וקולו המלנכולי חיבבו אותו מיד על סוג מסוים, ספרותי ורומנטי, של מעריצים.

כשכוכבו של לאונרד כהן זרח בצפון אמריקה ובאירופה, מריאן נשארה בבית שלהם בהידרה עם בנה מנישואיה הקודמים, אקסל.

למרות שהם לא נישאו מעולם, יחסיהם היו העוגן של כהן בתחילת הקריירה שלו. אבל עם הזמן, אפילו בקשר הפתוח שלהם, שתאם את התקופה, התגלעו מתחים, והחיים בהידרה נהיו קשים ואפילו מסוכנים עבור רבים מהתושבים הזרים.

יצירת המופת של כהן "So Long, Marianne" ("להתראות, מריאן") הכריזה על פרידתם, אף על פי שהיא לא הייתה מוחלטת. הם נותרו קשורים זה לזה גם כשכהן הוליד ילדים עם אישה אחרת.

בסרט, ברומפילד מתאר את הרומן שלהם מאותו היום שבו ירד כהן מהאנייה ועד למותם בהפרש של כמה חודשים בודדים זה מזה, והוא עושה זאת כפי שרק הוא יכול. רצה הגורל, והוא היה בוגר קולג' צעיר מקרדיף כשביקר בהידרה כשהיה בן 20 ופיתח מערכת יחסים עם מריאן, שהייתה מבוגרת ממנו ב-13 שנים.

קסמו של הידרה הוא לבו של הסרט הזה, וכמוהו הכנות שבה הוא עוסק בשתי הדמויות הראשיות. אף על פי שאנחנו עשויים לתפוס את כהן כאדם שקול ונאור, מתברר שהוא נהג להתהולל כמו כל כוכב רוק אחר בשנות ה-70 (הסרט מראה אותו מסומם לגמרי מאל-אס-די בהופעה בירושלים, שבמהלכה חש משום מה צורך ללכת אל מאחורי הקלעים ולהתגלח). אם הכרתם את לאונרד כהן רק על סמך המוזיקה שלו, הסרט הזה יפקח את עיניכם, אבל הביוגרפיה שלו משלימה את יצירתו, אם מסתכלים על ההיקף העצום והלעיתים פטאליסטי שלה.

להלן תמליל השיחה הטלפונית שקיימנו עם ניק ברומפילד מלוס אנג'לס.

האזנתי לאלבומים של כהן במשך שנים, אבל אני מניח שהיו דברים רבים שלא ידעתי עליו. כל הסיפור על הידרה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, כמו עולם פנטסטי משיר שלו, שיכול להגשים את חלומותיך אבל גם לרוקן את נשמתך.

"לאונרד אמר, 'אחרי שחיית בהידרה, אתה לא יכול לחיות בשום מקום אחר. כולל הידרה'. זה מקום כל כך קסום. אבל זה גם מקום קשה. דרושה משמעת כדי ליצור מסגרת שתוכל לשרוד בה שם".

הסרט שלך מציג את דפוסי החשיבה של קהילת הזרים שחיו שם באותו זמן. מה חשבו התושבים המקומיים על אותם אמנים בריטים, קנדים, סקנדינבים, שחגגו כל הלילה על אסיד וניהלו רומנים זה עם זה? האם היו ביניהם חיכוכים?

"האמת היא שהם נהיו קרובים. אדם כמו לאונרד בילה זמן רב במנזרים באי. הוא בילה בחברת הדייגים, התוודע לתרבות המקומית. תושבי האי קיבלו אותם, אבל לפעמים היו ביניהם מחלוקות.

"הזרים הם אלה שהביעו התנגדות, למשל, לבניית בניינים חדשים או לסלילת כבישים. עדיין רוכבים שם על פרדים. כמה מהיוונים המקומיים רצו להשתמש במכוניות באזורים מסוימים של האי, לפתח אותו יותר כאתר נופש. אבל הזרים היו שם, כמובן, משום שהם אהבו את התחושה העתיקה של האי, את העובדה שלא היו שם מכוניות. אז היה קונפליקט סביב זה. הם רצו להביא שולחנות פלסטיק, והזרים התנגדו לזה".

אם "מפסידנים יפים" היה זוכה להצלחה ביקורתית ומסחרית רבה יותר, האם היחסים בין לאונרד למריאן היו נמשכים זמן רב יותר? הוא היה נשאר באי? האם אתה חושב שאולי הוא בכלל לא היה נכנס לעולם המוזיקה אלא נשאר סופר?

"אני חושב שזה ייתכן. לאונרד ואירווינג לייטון (שהיה מורו והמנטור שלו) ניסו ליצור סדרת טלוויזיה בקנדה, אבל זה לא הצליח. היה לו צורך לייצר עוד הכנסה, וזה לא ממש עבד. אני חושב שאם אחד מהפרויקטים האלה היה מצליח יותר, הוא לא היה מרגיש את הלחץ לשיר ולהתחיל לכתוב שירים.

באופן מסוים, אנחנו יכולים להודות לחוסר ההצלחה הזה על האלבומים המצוינים שלו.

"בדיוק!"

אלמנתו של אירווינג לייטון, אביבה, מציינת בסרט שלך שלייטון וכהן התחברו זה לזה משום ששניהם היו יהודים, אבל היא לא מוסיפה מעבר לזה.

"לאונרד היה מושפע מאוד מסבא שלו, שהיה חכם בתלמוד. הוא התגורר בביתו. אביו של לאונרד מת בגיל צעיר יחסית, אבל הייתה שם דמות היהודי המלומד הזה שהשפיעה עליו רבות. לאונרד הכיר היטב את כתבי הקודש היהודיים, ואני מאמין שהייתה לכך השפעה עצומה על יצירתו".

מריאן אילן בסרט התיעודי "מריאן ולאונרד: מילים של אהבה" (באדיבות Roadside Attractions)

בשלב מאוחר יותר בחייו הוא הפך את הדת לחלק מחיי היומיום שלו, אבל האם הוא קיים מצוות באותן שנים שחי בהידרה? האם הוא שמר שבת בזמן שחי עם אישה נורווגית על אי יווני הרחק מעיני המשפחה שלו?

"אני לא מאמין שהוא קיים את מצוות הדת במובן המסורתי, אבל אני חושב שהוא היה מושפע עמוקות מכתיבה יהודית ומספרי הקודש שקרא. הוא נהיה מחובר יותר לאמונה היהודית בהמשך חייו, והיה לו בהחלט חשוב מאוד להוליד ילדים עם אישה יהודייה. אני חושב שהוא בא ממשפחה שומרת מצוות, שהייתה בעלת השפעה בבית הכנסת במונטריאול, כך שזה היה חלק משמעותי מההתבגרות שלו. אני אפילו לא יודע אם בהידרה היה בכלל בית כנסת".

הסרט שלך כולל צילומים מדהימים מסיבובי ההופעות שלו בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. אני נוטה לחשוב על לאונרד כהן כעל אדם רציני מאוד, שיצירתו אצילית וחודרת. אבל כמו שהסרט שלך מראה, הוא נהג להתהולל בדיוק כמו כל כוכב רוק אחר באותה תקופה. הוא התנהג באורח דומה לחברי הרולינג סטונס או לד זפלין, אבל בצורה קצת יותר קלאסית.

"באותם סיבובים מוקדמים הוא תפס את ההופעות כהפנינג. הוא נזקק לקשר המדהים הזה עם הקהל. מאוחר יותר הוא ערך עוד ועוד חזרות ופיתח משמעת חזקה. כל ערב נראה בדיוק אותו הדבר, עם מידה מזערית של אלתור. אם הוא היה כורע ברך במהלך שיר מסוים, זה קרה בדיוק באותה שורה בכל ערב. באותם ימים מוקדמים הוא אמנם היה פתוח יותר להתנסויות חדשות מדי ערב, אבל אני לא יודע כמה זמן מישהו יכול להמשיך בזה".

בצילומים מאוחרים יותר, אחרי הקאמבק שלו, רואים בבירור שיש לו "שואו", עם הכובע הנטוי והכול. זה כבר נראה כמעט מוגזם.

"הוא באמת התחיל ליהנות מלנסוע ולהופיע בשנותיו המאוחרות. מוקדם יותר הוא לא נהנה מזה – הוא היה מלא ספקות עצמיים ולקה בדיכאון. אחרי שעזב את המנזר, כל זה התפוגג. הוא נהנה מזה והמשיך להופיע זמן רב משהיה צריך לאחר שהשיב לעצמו את כספו".

לאונרד כהן בהופעה בישראל (צילום: מרקו פלאש 90)

בסרט שומעים את הקול שלך כמספר, וזה מעורר קצת הלם. אנחנו לא מצפים שיוצר הסרט יהיה מעורב בסיפור באופן אישי, שיהיה לו קשר אינטימי עם אחת הדמויות. אבל זה לא ברור אם פגשת אי פעם את לאונרד בעצמך.

"אכן, פגשתי את לאונרד. פגשתי אותו כמה פעמים, אבל לא בהידרה. פגשתי אותו לראשונה בלוס אנג'לס. הוא לא היה שם כשהכרתי את מריאן, הוא היה בניו יורק. אבל פגשתי אותו שנים מאוחר יותר, בארוחת ערב אצל חבר. דיברנו בעיקר על אקסל".

שניכם יצאתם עם אותה אישה. זו לא הייתה שיחה מביכה?

"לא, היא הייתה נעימה. בדיוק פגשתי את מריאן באוסלו זמן קצר לפני כן, והוא שאל על אקסל (שאותו הוא עזר לגדל בהידרה). הוא תמיד דאג לרווחתו של אקסל. אפילו שהיו לאקסל בעיות, זו עדיין הייתה שיחה נעימה".