לאן משתייכים הלא משתייכים? מחשבות על מבנה הקהילה היהודית בארה"ב ועל תוקפם של כלי הניתוח הקיימים.

קולות צפים

בסקר PEW האחרון, סקר הנחשב למעמיק ולאמין ביותר, נבדקו מגמות עומק ורוחב ביהדות ארה"ב והתפרסמו לציבור. אחת השאלת המרכזיות שנבדקו הייתה ההשתייכות לזרם מסוים ביהדות. הקבוצה הגדולה ביותר (37%) השיבה שהיא משתייכת לזרם הרפורמי, נתון לא מפתיע המהווה בסך הכל עלייה בשני אחוזים לעומת הסקר הקודם. הקבוצה הבאה אחריה (32%) היא הנעלם הגדול ביותר של יהדות ארצות הברית – הלא משתייכים (Unafiliated).

הקבוצה הגדולה השיבה שהיא משתייכת לזרם הרפורמי, נתון לא מפתיע, המהווה עלייה ב-2 אחוזים לעומת הסקר הקודם. הקבוצה הבאה אחריה היא הנעלם הגדול של יהדות ארה"ב – הלא משתייכים

קבוצת ה"לא משתייכים", אינה רק הקבוצה השנייה בגודלה ביהדות ארה"ב בימים אלה, אלא גם הקבוצה שגדלה בקצב המהיר ביותר והדומיננטית ביותר בקרב צעירים – 41% מהיהודים בגילאי 18 עד 29 הגדירו את עצמם ככאלה, ונדמה שהמגמה הזו רק הולכת ומאיצה.

קבוצה זו מקשה על יצירת קשר עם הפרטים בה, דווקא משום שהיא מבוססת על אינדיבידואלים המקבלים החלטות ערכיות בעצמם ולא מוכנים להשתייך אל בית כנסת כזה או אחר.

גישה אחת טוענת כי אלה הם יהודים המבקשים קשר עם היהדות, אך לא מוכנים להתחייב כלכלית וזהותית למוסדות הקיימים. לעומתה עומדת הטענה כי אותם האנשים מייצגים את קבוצת היהודים שלא רוצה קשר ליהדות בכלל, ולכן מגדירים את עצמם כבלתי משוייכים.

במובנים רבים, הפרשנות כלפי קבוצת ה"לא משתייכים" קובעת האם הצופה אופטימי או פסימי לגבי עתיד יהדות ארה"ב, והיכולת ליצור איתם קשר קובעת את המצב בפועל. רוצה לומר; הקולות הצפים הללו יקבעו האם עתידה יהדות ארה"ב להצטמצם או שמא דווקא לגדול ולפרוח. כדי ליצור את הקשר עם קבוצה זו, על המוסדות היהודים להתגבר על אתגר כפול: אתגר ערכי, ואולי חשוב יותר, אתגר כלכלי.

מבוא

הזרמים הקיימים בתוך יהדות ארה"ב נקבעו בעבר ביחס לשאלות של הלכה ותיאולוגיה. היהדות החרדית, על גווניה השונים הסתגרה באופן דומה למקבילתה בישראל. הזרם האורתודכסי בכללותו, כולל הפלג המודרני, מהווה 9% אחוז מיהדות ארה"ב נכון ל2020.

ה"לא משתייכים", אינה רק הקבוצה ה-2 בגודלה ביהדות ארה"ב בימים אלה, אלא גם הקבוצה שגדלה בקצב המהיר ביותר והדומיננטית ביותר בקרב צעירים – 41% מהיהודים בגילאי 18 עד 29 הגדירו עצמם כך

• האורתודכסים המודרנים המשיכו את תפיסת הרש"ר הירש והרב סולובייצ'יק (על השוני ביניהם) ובנו קהילות ומוסדות בעלות מסגרות יהודיות והלכתיות ברורות, יחד עם השתלבות אקדמאית ומקצועית בציבור הכללי. כחלק משימור הזהות היהודית, גם הקשר עם ישראל השתמר כאחת מאבני היסוד החשובות והחזקות ביותר של הקהילה.
• הזרם הרפורמי, אשר היגר בעיקר מגרמניה, התחיל את דרכו באמצע המאה ה-19 בארה"ב. התנועה התחילה כאוסף מניינים עצמאיים אשר תפסו את עצמם כממשיכי החלקים המהותיים ביהדות, כאלה שמקדמים את העולם ואת המוסר וזונחים את האמונות הטפלות.בתי הכנסת הרפורמים התפשטו ברחבי ארה"ב, והפכו לתנועה עצומה ומאורגנת. בשנים שלאחר מכן, הפכה התנועה עצמה מרפורמה למסורת, ובניה המשיכו את דרכה מתוך מחויבות לתורת אבותיהם.דווקא מתוך השתרשות זו, קרוב לתקופת מלחמת ששת הימים התרחשה מעין "מהפכה" בבתי הכנסת הרפורמים, וקהילות רבות ביקשו להתקרב יותר אל המסורת כפי שהם מבינים אותה. הפסנתרים הורדו אל המרתפים, העברית חדרה אל התפילה ביתר שאת והושם דגש רב על "מסורת האבות".
• הזרם הקונסרבטיבי, שהתפצל דווקא מהרפורמים, חרד מההתרחקות הקיצונית מההלכה היהודית. זאת, כפי שניתן לראות בסיפור "סעודת הטריפה"  בוועידה הרפורמית, אירוע שזעזע מספר מרבניה ודחף אותם להקים תנועה חדשה (ישנו ויכוח היסטורי לגבי פרטי הסיפור ועל מידת הכוונה שהייתה למארגני האירוע, אבל אין ספק כי לאחר מכן אכן פנתה התנועה הרפורמית לוויתור כולל על כשרות בהופעתה המסורתית).זרם זה ניסה ליצור מעין מקף שיצליח להחזיק בין מודרניות למסורת ובין אוניברסליות לקהילתיות. ניסיון זה נעשה קשה יותר ויותר ככל שעוברות השנים, והזרם הקונסרבטיבי, שהיה פעם הרוב, מאבד את הרציניים שבבניו ובבנותיו לזרם האורתודוכסי, ואת אלה שפחות מחוברים אל הרפורמי. למרות שבתקופות מסוימות הוא היה הזרם הגדול ביותר, הוא עומד כיום על 17%, ונדמה שמגמת ההצטמקות שלו לא תיעצר בקרוב.

הזרם הקונסרבטיבי ניסה ליצור מעין מקף שיחזיק בין מודרניות למסורת ובין אוניברסליות לקהילתיות. ניסיון שהופך קשה יותר בחלוף השנים, והזרם הקונסרבטיבי, שהיה פעם הרוב, מאבד את בניו ובנותיו

• לבסוף, ניצב לו הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ושאר תתי הזרמים, כאשר הזווית שלהם היא דווקא תיאולוגית,  והם מנסים לשמר תרבות יהודית, בלי זיקה מובנית אל אלוהים או אל דת.

כמובן שהזהות הדתית חופפת גם את ההזדהות הפוליטית. במבט כללי, רוב מוחלט של יהדות ארה"ב משתייך אל החלק השמאלי של המפה הפוליטית בארה"ב, כאשר הקונסרבטיבים בחלק המתון יותר והרקונסטרוקציוניסטים בקיצוני. לעומתם רוב מוחלט של האורתודוכסים נמצאים בצד הימני, בעיקר ביחס לישראל.

ולאן משתייכים הלא משתייכים?

בין הלל וחב"ד

כפי שראינו, כל אחד מהזרמים ביהדות ארה"ב נושא עימו היסטוריה ייחודית וחבילת ערכים שלמה. אלא שחבילת ערכים כזו מתאימה לתקופה שבה הגדרות עצמיות נגזרו מתוך קבוצות השתייכות, כאלה שמהן היהודי שאב השראה ולעיתים אף קיבל הוראות.

כיצד יכולים מוסדות מבוססים ומסורבלים אלה להגיע אל אינדיבידואלים ומשפחות, אשר גוזרות את השקפת עולמם בעיקר מתוך ערכים וחוויות אישיות?

בעולם קמפוסי האוניבסיטאות, בו אני עובד בשנה האחרונה, שאלה זו צפה ביתר שאת. שני הארגונים המשמעותיים ביותר (אולי המשמעותיים היחידים) בזירה הינם חב"ד והלל, ובעוד שהלל הוא ארגון ותיק ומבוסס, דווקא רמת ההשתתפות של סטודנטים בחב"ד נמצאת במגמת נסיקה. מדוע סטודנטים ליברלים במובהק וחילונים באורחות חייהם בוחרים להגיע אל מקום שמונהג בעיקר על ידי אנשים בעלי תפיסת עולם דתית ולבוש ששונים כל כך מהם?

שני הארגונים המשמעותיים ביותר בזירה הינם חב"ד והלל, ובעוד שהלל הוא ארגון ותיק ומבוסס, דווקא רמת ההשתתפות של סטודנטים בחב"ד במגמת נסיקה

זו השאלה ששאלתי את עצמי במהלך השנה האחרונה, בה עבדתי כשליח של הסוכנות היהודית בשיתוף פעולה עם בית החב"ד של אוניברסיטת ויסקונסין. רק כדי לסבר את האוזן, באוניברסיטה נמצאים באזור ה-4,000 סטודנטים יהודים בכל שנה. אל בית החב"ד באוניברסיטה הגיעו ביומיים של ראש השנה 900 סטודנטים במצטבר, בליל הסדר הגיעו 500 בערב אחד, וכמעט בכל שבת מגיעים 200 סטודנטים לארוחת ערב.

בית החב"ד הוציא את התגלית הכי גדולה בצפון אמריקה, 343 סטודנטים בתשעה אוטובוסים. ברמת המקרו, סקר PEW האחרון מראה כי אחד מכל חמישה יהודים בארה"ב מעורב באופן מסוים בפעילויות של חב"ד, כאשר הנתון הזה נכון ברמות משתנות לכל הזרמים.

משליחים נוספים בכל רחבי ארה"ב שמעתי סיפורים דומים, בתי החב"ד מתמלאים בסטודנטים, בעוד שכמעט בכל ארגון יהודי אחר מתקשים להביא יהודים להשתתף, מתוך ומחוץ לקמפוס. כמובן שקיימות מספר אוניברסיטאות בהן המצב הפוך ביחס לפופולריות של ארגונים אלה, אך בתמונה הרחבה זוהי המגמה.

מעט המחזיק את המרובה

אחד משורשי ההבדל בין הארגונים היהודים הליברלים ובין בתי חב"ד, נעוץ בתפיסת המטרה של אותם ארגונים עצמם.

בתוך הקמפוסים, בתי חב"ד תופסים את עצמם כבעלי מטרה "צרה". הם מנסים ליצור מודל של בית יהודי חם עבור הסטודנטים, ומבחינתם העברת חוויה חיובית של יהדות היא הישג כשלעצמו. תפיסה "צרה" כזו מאפשרת ליצור ערפול מכוון כלפי שאר הערכים, לאפשר לסטודנטים רבים, גם בעלי תפיסות פוליטיות רחוקות זו מזו, להיות באותו המרחב ללא התנגשות.

בקמפוסים, בתי חב"ד תופסים עצמם כבעלי מטרה "צרה". מנסים ליצור מודל של בית יהודי חם לסטודנטים, ומבחינתם העברת חוויה חיובית של יהדות היא הישג כשלעצמו. התפיסה ה"צרה" מאפשרת ערפול ערכי מכוון

בארגונים כמו הלל, לעומת זאת, יש ניסיון לתפקד כקורת גג רחבה יותר. השיח הפוליטי נוכח מאוד במרחב, ויש ניסיון לאפשר שיח פורה בתוך הקהילה היהודית בקמפוס.

מטרה זו נהיית קשה יותר ויותר ככל שהמרחב הפוליטי בארה"ב ממשיך בתהליך הקיטוב. בחירה בין מפלגות היא כבר לא עניין של מה בכך באווירה הפוליטית הנוכחית. בחירת צורת דיבור הופכת להיות תנאי בסיס, ודמוניזציה של יריבים פוליטים הופכת להיות עניין שבשגרה.

בתוך האווירה המקוטבת הזו, הארגונים של הלל מחויבים לבחור צד לפי האווירה בקמפוס. רובם, בגלל השפעת הסטטיסטיקה הפשוטה, בוחרים בצד השמאלי של המפה הפוליטית. יחד עם זאת, הם לא מוותרים על קשר בסיסי ושיתוף פעולה עם ארגונים ישראלים כמו תגלית.

המצב המיוחד הזה גורם לתופעה מעניינת. סטודנטים יהודים השייכים לשמאל הרדיקלי לא מגיעים להלל משום שהוא בעל זיקה לישראל, בעוד שצעירים יהודים בעלי אוריינטציה ימנית לא מגיעים לשם משום שהם לא מרגישים שדעתם לגיטימית במרחב הזה.

ברמה הערכית, בעולם הפוליטי המחנאי של ארה"ב העכשווית, המודל הערכי של חב"ד מצליח לשגשג דווקא משום שהוא מתמקד בגורם משותף צר לכאורה, ומאפשר לערפול לכסות על הפערים. בתי חב"ד מצליחים להגיע אל סטודנטים פרוגרסיבים במובהק, יחד עם מסה של סטודנטים בעלי אוריינטציה של שמאל מתון וימין.

באווירה המקוטבת, ארגוני הלל מחויבים לבחור צד לפי האווירה בקמפוס. רובם בוחרים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אך לא מוותרים על קשר בסיסי ושת"פ עם ארגונים ישראלים כמו תגלית

המצב בקמפוסים משקף את המספרים שעולים מהסקר. סטודנטים רבים יותר מחזיקים במגוון רחב של דעות, ומי שמצליח לייצר קורת גג אחת מכילה, מצליח להביא אותם אליו.

בעולם כזה, שאר הארגונים היהודים מוכרחים להבין שרוב היהודים הלא משוייכים מחזיקים בדעות מורכבות ובלתי תלויות. כדי לאפשר קורת גג מסוימת, יש צורך להגדיר את הגורם המאחד הבסיסי ביותר, משום שאם הוא לא יהיה בסיסי, הוא לא יאחד כלל.

זאת הכלכלה, טמבל

הקבוצה המשמעותית ההולכת וגדלה של יהודים אשר בוחרים, כל אחד וסיבותיו, לא להשתייך אל זרם כזה או אחר, מכריחות את הקהילות להפוך את צורות ההתנהלות שלהן על ראשן. עד היום, פדרציות אזוריות קיבלו תרומות משמעותיות וחילקו את הכסף כראות עיניהן. בתי כנסת גבו דמי חברות על מנת להשתייך אל הקהילה, ובתמורה הציעו תפילות ומערכות חינוך. במשך שנים רבות, ועד ימינו, מחזיק המודל הזה מעמד. אלא שבשנים האחרונות, יותר ויותר מוסדות מתקשים למלא את השורות כפי שהיו רגילים.

המצב הנוכחי מעמיד בפני מרבית המוסדות היהודיים פלונטר כלכלי. כדי להמשיך להתקיים הם צריכים דמי חברות או תרומות, וכדי לקבל שירותים מהם ולהרשם, צריך לשלם. כך מתקשים הארגונים להגיע אל זוגות צעירים אשר מעדיפים לתרום בצורה שההשפעה תהיה ברורה ושקופה להם, או לחילופין לשלוח את הילדים אל אירועים או שיעורים ספציפיים ולא לשלם דמי חבר כלליים ומחייבים.

המצב הנוכחי מעמיד בפני מרבית המוסדות היהודיים פלונטר כלכלי. כדי להמשיך להתקיים הם צריכים דמי חברות או תרומות, וכדי לקבל שירותים מהם ולהירשם, צריך לשלם. כך מתקשים הארגונים להגיע לזוגות צעירים

בתוך ההקשר הזה, הופך המודל החב"די הגמיש ליעיל הרבה יותר. ראשית, משום שבתי חב"ד מתפקדים כל אחד כארגון פרטי, ומנהלים תקציב באופן עצמאי. עובדה זו מאפשרת לכל בית חב"ד לעשות את ההתאמות לקהילה הספציפית שלו, ולנהל תקציב בצורה ממוקדת ויעילה.

הנקודה הנוספת, והחשובה ביותר, היא מודל ה"אפליקציה החינמית" של בתי החב"ד. מודל זה, אשר קודם כל מציע שירותים כמו אירועים לחגים או שיעורים לילדים, מתחבר כמו כפפה ליד אל צורת ההתנהלות הנוכחית של משפחות רבות. המודל הזה מחייב את בתי החב"ד ליזום יותר אירועים, ששווים יותר משתתפים ולכן יותר תרומות. הוא דוחף אותם להגיע לקהלים נוספים ולאו דווקא מוכרים, ויוצר תחושה של קשר אישי, ולא תרומה למוסד.

ישנם פערים רבים ואתגרים רבים מול בתי החב"ד. קהילות רבות בארה"ב מרגישות כי קשה ליצור איתם שיתופי פעולה, וחוות תחרות לא הוגנת מצידם דווקא בגלל האופי החינמי שלהם. בתוך הקמפוסים רווחת הטענה שבתי החב"ד משגשגים משום שהם מספקים אלכוהול לסטודנטים.

טענות אלה, אשר חלק מהן רחוקות מהמציאות וחלק נוגע בנקודות בעייתיות באמת, מפספסות את הנקודה החשובה בדיון. במצב החברתי הנוכחי, ובמיוחד מול קבוצה הולכת וגדלה של יהודים ללא גורם מאחד, המודל הקהילתי היהודי עלול לפשוט רגל.

דווקא המתחרים, אשר מגיעים מהקשר אחר לגמרי ובעלי אוריינטציה שונה, מספקים כאן דוגמה למודל שיכול וצריך לעבוד גם עבור המוסדות היהודיים ובתי הכנסת.

המודל החב"די הגמיש הפך יעיל יותר. בתי חב"ד מתפקדים כל אחד כארגון פרטי, ומנהלים תקציב באופן עצמאי. עובדה זו מאפשרת לכל בית חב"ד לעשות את ההתאמות לקהילה הספציפית שלו

עם הגב לים, עם הראש לשם

מהפכות לא תמיד מוכיחות את עצמן. לפעמים ההבטחות הגדולות לא מתממשות, וארגונים נשארים עם שברים במקום חלומות. אלו חלק מהסיבות שאנשים ומוסדות מעדיפים את המוכר והידוע על הזר והמסוכן, והסכנה אכן קיימת.

אין שום סיבה לוותר באחת על מנגנונים שהוכיחו את עצמם במשך עשרות שנים. בדיוק משום כך אין כאן הצעה למהפכה דרסטית ומהירה, אלא דווקא לתהליך הסתגלות ארוך אך חסר פשרות. תהליך כזה דרוש כדי להתגבר דווקא על השגשוג של שנות העבר, שגשוג שהשאיר בקהילה היהודית ארגונים שמתקשים להתחבר אל השטח, ומאותגרים מבחינה ערכית ומערכתית.

אלא שדווקא מתוך האתגר הזה, ומול התופעה משלימה – מקבילה של חב"ד, יכולים וצריכים הארגונים היהודיים הליברלים לצאת לצמיחה חדשה. צמיחה אשר כשמה כן היא, מגיעה מלמטה, מתוך האנשים, ומיועדת עבורם.

החברה האמריקאית מציבה לא מעט אתגרים לפתחה של קהילת יהודי ארה"ב. קיטוב הולך ומחריף, אירועים אנטישמיים רבים ואי הסכמות פנימיות מחייבות יכולות שיח גבוהות, יעילות כלכלית וחזון. אבל כמו הקלישאה האמריקאית, גם בסיכון הזה יש פוטנציאל שגשוג.

קריאת השכמה כחול לבן

מדינת ישראל מוטרדת מאוד מדעת הקהל העולמית. יעידו על כך תקציבי עתק המוקצים להתמודדות עם גורמים אנטי ישראלים בארה"ב ובאירופה, יעיד על כך גם המשרד לנושאים אסטרטגיים שנוצר בדיוק למטרה זו, ומאז 2021 סופח למשרד החוץ.

בתוך המאבק על דעת הקהל, נמצאים יהודי ארה"ב בעמדת השפעה רבת ערך ומכריעה. איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון, היא נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה בשביל מדינת ישראל, הגם שאף היא נכנסה לקלחת הפוליטית בשנים האחרונות ונתפסת כמי שמתערבת בפוליטיקה פנים-אמריקאית. פעולותיה והשפעתה הועילה למדינת ישראל החל מראשיתה ועד ימינו.

בתוך המאבק על דעת הקהל, נמצאים יהודי ארה"ב בעמדת השפעה רבת ערך ומכריעה. איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון, היא נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה למדינת ישראל

בשנים האחרונות, נוצרה אקסיומה ברורה לגבי הדור הצעיר של יהודי ארה"ב. אותה אקסיומה קובעת כי הדור היהודי הצעיר הולך ומקצין שמאלה, ומדינת ישראל הופכת יותר ויותר דמונית בעיניו ככל שעוברות השנים.

ההבנה הזו נובעת מנתונים שנאספים בעיקר בהלל ובמוסדות של היהדות הליברלית. היא גם מניעה פעולות אסטרטגיות אשר מטרתן המוצהרת היא סגירת הפער הזה, תוך הבנה שלולא התערבות מאסיבית, לא יישאר קשר בין הדור הבא של יהדות ארה"ב ובין ישראל. הבעיה היחידה עם ניתוח המגמה הזו היא שאמנם הוא לא מוטעית לגמרי, אבל בהחלט נופלת במה שאפשר להגדיר כ"הטיית איסוף".

מתוך הבנה שמוסדות הקהילה היהודית נמצאים במגע עם פחות ופחות יהודים, ומתוך הבנה שעיקר איסוף המידע מגיע מאותם ארגונים בדיוק, אפשר לראות בבירור שקביעות אלה מאבדות את תוקפן באופן ניכר, גם אם מסמנות מגמות מסוימות ומוגבלות.

כפי שצוין לעיל, דוגמת הקמפוסים מראה איך ה"הללים" פונים שמאלה, ולא מגיעים אל מאות ואלפי סטודנטים יהודים בעלי אוריינטציית מרכז-ימין, כמו למשל ב"אחוות" הקולג', שהן תופעה מרתקת וביזארית שאי אפשר להקיף בפסקה אחת, אבל בהחלט ניתן לקבוע שבאלה היהודיות נמצאים ונמצאות אלפי סטודנטים וסטודנטיות בעלי סימפטיה לישראל ובעלי זהות יהודית מוגדרת.

בתי החב"ד בקמפוסים יצרו קשר חזק בדיוק עם אותן הקבוצות, מהלך שהופך את הנוכחות היהודית בחב"ד למשמעותית, ואת ההשתתפות הכללית בתכניות הישראליות לגדולה מאי פעם.

בשנים האחרונות נוצרה אקסיומה לגבי הדור הצעיר של יהודי ארה"ב, לפיה הוא מקצין שמאלה, וישראל הופכת יותר דמונית בעיניו בחלוף השנים. אבל איסוף המידע מגיע מארגונים שאיבדו מגע עם יהודים רבים

כמו הקהילות היהודיות, גם מדינת ישראל והארגונים המשתייכים אליה חייבים להתאים את כלי האיסוף והניתוח שלהם אל המציאות המשתנה הזו. נקודת הכובד חייבת להשתנות מעיסוק רק בקצה השמאלי הפוליטי של יהדות ארה"ב, למפגש ויצירת קשר חיובי עם אותם הקולות הצפים, היהודים האינדיבידואלים שהולכים לעצב את עתידה של יהדות ארה"ב, ואולי גם את של ישראל.

עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.