לפני ובתום שידור החלק הראשון של תוכנית "המקור" שכותרתה "מסע הליווי של עד המדינה ניר חפץ" (שחלקה השני ישודר בשבוע הבא), פצח רביב דרוקר במסע אפולוגטי משל עצמו לנסות להסביר את העסקה במסגרתה שילם 300 אלף שקל עבור גישה אל עד מדינה במשפט שעודנו מתנהל.

היו שם כל מיני הסברים.

חלקם נשמעים כנים ומשכנעים – למשל העובדה שהחוזה נחתם לפני שנתיים וחצי ואפשר לדרוקר לטפל בחפץ באופן משוחרר מלחצים לאורך הדרך. חלקם ראויים לדיון מעמיק – כמו מה ראוי לשמוע לפני בחירות ועם מה ראוי לחכות (אני מקבל את גישתו של דרוקר שעדיף לשדר לפני הבחירות).

היו גם טיעונים מבולבלים או לא מאד שקופים – עד עכשיו נותרה עמומה השאלה עבור מה שילמו, האם על הקלטות או על הריאיון, וניכר שבעצם שילמו עבור שניהם. וטיעון אחד ראוי לבוז: דרוקר מספר כיצד הפקיד בידיו של חפץ את גלם הריאיון ונתן לו שליטה על מועד השידור. אני לא מכיר פרקטיקה כזאת.

רביב דרוקר באולפן תוכנית "המקור" על ניר חפץ, 20 באוקטובר 2022 (צילום: צילום מסך, ערוץ 13)

אבל אחרי כל ההופלה הזה – כן או לא מושחת עיתונאית, כן או לא אמין; דיון שמעניין חלקים קטנים יחסית מהציבור – נותר הפודינג עצמו ועימו השאלה הגדולה המרחפת מעל הסרט והפרויקט כולו: האם ההקלטות, שהן הסיבה היחידה לחזור אל עד המדינה הזה, מצדיקות מבחינת הסחורה את התשלום האגדי במונחים ישראליים?

במילים אחרות, אם ננקה רגע את השאלות האתיות והמוסריות, האם התוכן נטו של החומר שהושמע לראשונה אתמול בתוכנית "המקור" שווה את הכסף מבחינת ערכו האובייקטיבי? אני מניח שזה גם מה שדרוקר רצה שנעשה: שנשפוט את הסחורה ולא את הסוחר.

לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. דרוקר וחפץ הציגו לעולם מגוון הקלטות של שרה נתניהו וכמה הקלטות של חפץ משוחח עם אנשי לשכת נתניהו (בעיקר גיל שפר ושלום שלמה). בהקלטות לא נשמע אף פעם קולו של בנימין נתניהו עצמו, ולא בכדי. בשנים הרלוונטיות אפשר להבין שנתניהו עצמו לא ראה בחפץ גורם משמעותי והוא נשאר בעיקר הבייביסיטר של שרה ויאיר. ביבי ראה בחפץ – חפץ.

דרוקר וחפץ הציגו לעולם מגוון הקלטות של שרה נתניהו וכמה הקלטות של חפץ משוחח עם אנשי לשכת נתניהו. בהקלטות לא נשמע אף פעם קולו של נתניהו עצמו, ולא בכדי

חפץ מצטייר פחות כיועץ תקשורת של המדינאי החשוב בישראל ויותר הנאני של משפחתו המטורללת. בעיקר היה ונשאר הפסיכולוג של הפסיכולוגית. הלקקן שמוכן לספוג כל עלבון משרה רק בשביל להחזיק בתואר "יועץ אשת ראש הממשלה".

מנהל לשכת ראש הממשלה גיל שפר מככב בקלטות של ניר חפץ בתוכנית "המקור", 20 באוקטובר 2022

אפילו כשחפץ "מאיים" לחשוף פרשיה נוספת (שעסקנו בה כאן) – הקומבינה סביב ערוץ 20 – הוא לא מספק באמת סחורה, רק רמיזות וגלגולי עיניים.

תמיד מעניין לשמוע את שרה נתניהו מחלקת הוראות לחפץ שלה (תכלס, חפץ מודה שהיה בעצם משרת לכל גחמותיה) ונחשפת, אגב כך, כאישה שלא מבינה בכלל איך העולם עובד, ומצפה שעיתונאים יכתבו עליה "פסיכולוגית" רק בגלל שהיא דרשה וכעסה ונורא נורא רצתה. תמיד מגוחך לשמוע את דרישותיה לנזוף "נזיפה חמורה" בעיתונאים.

עם זאת, להוציא ההקלטה שבה היא מנסה לשלוט בראש השב"כ יובל דיסקין (הקלטה ששוחררה לתקשורת לפני השידור), ההקלטות הללו לא חידשו הרבה למי שעוקב אחרי דמותה המסחררת עוד מאז הכתבה שפורסמה עליה במוסף "7 ימים" בשלהי שנות התשעים.

 להוציא ההקלטה שבה היא מנסה לשלוט בראש השב"כ יובל דיסקין, ההקלטות הללו לא חידשו הרבה למי שעוקב אחרי דמותה המסחררת עוד מאז הכתבה שפורסמה עליה ב"7 ימים" בשלהי שנות התשעים

ודאי שאף אחת מההקלטות שחשף דרוקר לא התקרבה בעוצמתה להקלטת הצעקות המדהימה שנחשפה בוואלה לפני כמעט חמש שנים ובה נתניהו מאבדת את העשתונות על שעיה סגל המנוח – הקלטה שהמחישה אחת ולתמיד ללא צורך בפרשנות עם מה מתמודדת משפחתו ולשכתו של האיש שעמד בראש המדינה.

בתכנית החזרה מפגרה הלילה המון על הניסיון לבטל את עליות המחירים של נובמבר אבל גם הצצה ראשונה לקטע מתוך תחקיר המקור מחר עם פינוק מיוחד ל- @BenCaspit pic.twitter.com/JlA2507cKo

— Guy lerer גיא לרר (@guylerer) October 19, 2022

דרוקר עשה כל מאמץ (לטעמי גם הצליח) להיות מאוזן, לפעמים אפילו אובייקטיבי. הוא נמנע מלהתחנף לחפץ ונתן לו לדבר בעצמו. הוא גם תפר לו פרופיל די אנמי של עיתונאי שאיכשהו הגיע לכל נקודות המפתח, למרות שחיפשו אותו בדרך אויביו.

זאת אולי עבודה עיתונאית נקייה, אבל גם מיותרת. הפרופיל של חפץ מדמם דיו מכסתות העט כבר עשרים שנה ומהווה לקסיקון רשמי אל מחסני ההון-שלטון-עיתון בישראל. הוא כולל עבדות נרצעת בשירות אנשי ההון, סחיטה באיומים ופגיעה בעיתונאים על לא עוול בכפם. אי אפשר לספר אותו נקי.

אפילו היום, כשחפץ מתאר עצמו כקורבן אומלל (תיאור שנשמע רק אמין למחצה), חפץ עדיין עסוק בתביעות השתקה בלתי פוסקות נגד כל העולם – כולל איום בתביעה נגד המדינה עצמה, תביעה הסותרת לכאורה את אותו הסכם עד מדינה שדרוקר מציין שוב ושוב כמה חשוב היה לחפץ למלא אחריו. היה יכול להיות מעניין לשמוע שאלה על הנקמנות המטורפת הזאת.

דרוקר לא יכול היה להיכנס לכל אלה, כי אין זמן וכי זה לא חדש. הוא ניסה לשרטט פרופיל פסיכולוגי של אדם שיום אחד דופקים לו בדלת ואומרים לו "בוא איתנו להרבה זמן" וחייו חרבים עליו – ולא ממש הצליח גם כאן. אחרי הכול, קשה להאמין שמי שהקליט ותיעד באובססיביות את סביבתו המקצועית, לא עשה זאת כהכנה ליום הדין שבו השוטרים ידפקו על דלתו.

ניר חפץ על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים, לקראת תחילת עדותו במשפט נתניהו, 24 בנובמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ציפיתי להיות נסער מהסרט על איש שעמיתיי בתקשורת ואני חשפנו לאורך השנים כמושחת כספית ומוסרית – ונשארתי קצת אדיש. דרוקר שילם הרבה כסף לאיטריות שחוממו במיקרוגל. דווקא יומני חפץ שהוא מפרסם במקביל מדי יום בבלוג שלו מרתקים ומסעירים הרבה יותר.

אולי הבעיה היא במסגור, אולי בציפיות שכסף יוצר. דרוקר היה צריך לבחור בין הצצה ללשכה, הצצה לנפשו של עד מדינה, הצצה למוחו של ראש הממשלה, או כרונולוגיה של 12 שנות שלטון. הוא בחר שלא לבחור וניסה לגעת בכול. ההקלטות, שהיו אמורות להיות דבק האפוקסי, ה"קרייזי גלו" שידביק הכול לעיסה קוהרנטית, התגלו בקושי כסלוטייפ וה"קרייזי" היחיד שנותרנו איתו הוא הטמפרמנט של שרה והגחמות של בנה.

דרוקר היה צריך לבחור בין הצצה ללשכה, הצצה לנפשו של עד מדינה, הצצה למוחו של ראש הממשלה, או כרונולוגיה של 12 שנות שלטון. הוא בחר שלא לבחור וניסה לגעת בכול

אז נחזור לאפולגטיקה: דרוקר הסביר שדווקא לפני בחירות, הבוחר צריך להיחשף לחומר שיסייע לו לקבל החלטות. כאמור, אני נוטה להסכים. בכלל, אני שותף לגישתו של דרוקר המבכרת פרסום על פני הסתרה, גם כאשר מדובר בראיונות עם עבריינים קשים. עד שזה מגיע לסוגיית הכסף.

השלמונים (המיותרים) שהעביר ערוץ 13 לחפץ השיגו בסופו של יום פרומו לא רע לראיון סתמי, תיעוד בינוני ואסופת קלטות שנעה בין הרכילותי למעניין. נדמה לי שיש דברים טובים יותר לעשות בעיתונות עם 300 אלף שקל.