בתוכנית הבוקר של ערוץ 12 ביום רביעי בשבוע שעבר, הפאנליסטית לינוי בר־גפן עשתה מעשה מגונה: היא אשכרה ניסתה לומר משהו בעל ערך אמיתי לצופים. משהו שאפשר "ללכת איתו למכולת". מידע אמיתי המבוסס על עובדות, ניתוח הנשען על תחקיר או התבוננות מפוכחת על המציאות.

היא, למעשה, העזה להפר את צו השעה בעיתונות של ימינו – בעיקר האלקטרונית – המורה לעיתונאים להתעסק במרוץ סוסים תמידי שאין לו שום משמעות או השלכות על חיינו מלבד השאלה מי קיבל תיק וממי נגזל תיק. זו מן נדנדה חנוך לווינית נצחית שבה תמיד יש פוליטיקאי למעלה ופוליטיקאי למטה.

המרוץ חסר התכלית הזה – שלפני הבחירות מתמקד בשאלה הקיומית "האם תעבור את אחוז החסימה" ו"האם תשב עם ביבי", ואחריהן בסוגיה האקוטית של מי יקבל את תיק הפנים "מלא־מלא" ואת כנפי מי יקצצו ויהפכו לשר הנגב והגליל או שר ההסברה לתפוצות בימים האי־זוגיים – רואה בכנסת ובממשלה מכונות בידור הלועסות ומעלות גירה. לחם ושעשועים, קוביות סוכר של רכילות פוליטית חסרת משקל.

משום שהפוליטיקאים כה ילדותיים ומטופשים – המרוץ מחייב גם אותנו להיות כאלה.

לינוי בר־גפן, צילום מסך מתוך חדשות הבוקר עם ניב רסקין

לינוי בר־גפן עשתה מעשה מגונה: היא אשכרה ניסתה לומר משהו בעל ערך אמיתי לצופים. משהו שאפשר "ללכת איתו למכולת". מידע אמיתי המבוסס על עובדות

לתומי חשבתי שהאזרחים חשובים

שלוש פעמים ניסתה בר־גפן על פני שעתיים של תוכנית להתעכב לרגע על ההשלכות של ניפוח הממשלה לממדים מיותרים (30 שרים) עבור האזרח המבקש שירות – ורק בפעם השלישית הצליחה, בעיקר כי המגיש והפאנל שמסביבו כבר עייפו מלהזכיר לה שלא באנו לכאן כדי לדון במה שחשוב. "לתומי חשבתי שהאזרחים חשובים", הפטירה בתסכול מובהק.

הניסיון הראשון להסביר את הנזק הצפוי לרווחת הציבור הנאנק מממשלה היפופוטמית הגיע בעיצומו של ניתוח נלהב מצד "הפרשן הפוליטי" של התוכנית ברק סרי (שהוא בכלל יועץ אסטרטגי השוקל לרוץ לראשות עיריית אשדוד, כלומר, שחקן פוליטי בעל אינטרס מובהק), שמקפיד בהתלהבות לספר על "המתח בליכוד ששובר שיאים" כמו שדרן ספורט לפני משחק במונדיאל.

כמו רוב הפרשנים הפוליטיים הוא מטיח בצופים ספקולציות (או חצאי מידע) הרצות ברשתות הרכילות העיתונאיות חדשות לבקרים. השאלה אם אריה דרעי יהיה בביטחון, באוצר, בפנים או בתיק לענייני מלחמת הכוכבים תתחלף לה מדי יום, לעיתים אפילו במהלך השידור.

התגובה מסביב לשולחן לסוגיה הייתה פיהוק רבתי, ורסקין אפילו ציין שאי אפשר להיכנס ל"רזולוציות כאלה, גדול עלי בשש בבוקר". זאת תגובה די מדהימה ממנחה שהיה פעם עיתונאי צעיר ונמרץ בגלי צה"ל

אבל זה מה שיפה כל כך במרוץ סוסים – לעובדות או להתפתחותן אין משמעות. אף אחד לא טועה ממילא, כי כמו ששרה דפנה דקל באירוויזיון: "זה רק ספורט".

ניב רסקין, צילום מסך

ואז ניסתה בר־גפן להסביר שריבוי תיקים והעברה של רשויות ממשרד למשרד לצורכי ריצוי פוליטיקאים מתוסכלים רק מגביר את הבירוקרטיה ומחליש את השירות הציבורי. זאת נקודה מעניינת משום שההדיוטות יכולים לחשוב בטעות ש"יותר שרים – יותר גורמים שמטפלים בנו". אלא שהמשמעות האמיתית היא ש"יותר שרים – פחות לקיחת אחריות".

התגובה מסביב לשולחן לסוגיה הייתה פיהוק רבתי, ורסקין אפילו ציין שאי אפשר להיכנס ל"רזולוציות כאלה, גדול עלי בשש בבוקר". זאת תגובה די מדהימה ממנחה שהיה פעם עיתונאי צעיר ונמרץ בגלי צה"ל, אחד שגם ידע לעשות תחקירים.

היום הוא מגיש תוכנית שנמשכת שעתיים, שבמסגרתה אפשר לבלבל את השכל על "רזולוציות" של הרכב משרד כזה או אחר, אבל חלילה לא להקדיש דקותיים כדי לנסות ולהבין איך בכלל יצליחו אותם משרדים לשרת את האזרחים הצופים בתוכנית.

בפעם השנייה שניסתה בר־גפן לדבר על גודל הממשלה, היא כבר חטפה את הזפטה המוכרת והכואבת ביותר לפנים: האשמה ב"שוב את חוזרת ל…" שהיא המכה האנושה לחפרנים

בפעם השנייה שניסתה בר־גפן לדבר על גודל הממשלה, היא כבר חטפה את הזפטה המוכרת והכואבת ביותר לפנים: האשמה ב"שוב את חוזרת ל…" שהיא המכה האנושה ביותר לחפרנים כמוה (וכמוני).

היועץ האסטרטגי ברק סרי, צילום מסך מתוך חדשות הבוקר עם ניב רסקין

היא לא ויתרה ובהמשך התוכנית השלימה את המשפט שרצתה לומר בטייק השלישי: "כל הדיונים האלה (הפוליטיים) לא רלוונטיים לחייהם של האזרחים. האזרחים שצריכים בריאות, חינוך, רווחה, כל הדברים שלא מתעסקים בהם.

"כשמדברים על לתת לשר ההוא חתיכה מהמשרד הזה ולפרק את המשרד ההוא, המשמעות היא הגדלת הנטל הבירוקרטי על האזרח". אני די משוכנע שהרייטינג האדיר של התוכנית (כ־3%) שנבנה מטיגון חביתות פוליטיות פושרות לא נפגע.

רוב העיתונאים לא היו מתעקשים כמו בר־גפן שוב ושוב. למעשה, רובם לא היו מנסים מלכתחילה. כל כך הרבה שנים אומרים לנו שהציבור "לא מתעניין" במה שחשוב עד שרובנו אשכרה מאמינים בזה. אלא ש"הציבור" מעולם לא אמר לפרנסי "פגוש את העיתונות" שלקראת בחירות הוא מבקש שיעסקו אך ורק בשאלות תפלות של מאבקי כוח.

רוב העיתונאים לא היו מתעקשים כמו בר־גפן שוב ושוב. למעשה, רובם לא היו מנסים מלכתחילה. כל כך הרבה שנים אומרים לנו שהציבור "לא מתעניין" במה שחשוב עד שרובנו אשכרה מאמינים בזה

ספק אם בקשת הלכו ושאלו את "הציבור" מה באמת הם רוצים לראות בבוקר: ספקולציות לא מבוססות על חלוקת תיקים או ניתוח מפוכח ומבוסס על איך החלוקה הזו תשפיע על איכות החיים שלנו.

בן כספית ועמית סגל, מתוך "פגוש את העיתונות" (צילום: צילום מסך ערוץ 12)

הפשע הגדול באמת: עיתונאים המעיזים לחשוב

אפשר, כמובן, להסתפק באסקפיזם, ובארה"ב תוכניות הבוקר עושות זאת היטב: מתכונים, חיי שחקנים בהוליווד, שידור מזג האוויר מכיכר טיימס. למעשה, הייתי מעדיף שזה מה שיעשו בבוקר ויפרצו לאקטואליה רק למבזקים או כשקורה אסון. אבל אם כבר החלטתם שאתם עושים בבוקר "עיתונות" – למה היא חייבת להיות בגובה דשא וברמת תחקור של בית ספר יסודי?

האמת המצערת היא שהעיתונות בטלוויזיה לא "ימנית" או "שמאלנית" – היא פשוט מתרחקת מעבודה קשה. כדי למלא שעות מתות של להגת צריך פשוט להקפיד שלא לומר שוב דבר בעל ערך.

לכן, במקום לתחקר מה באמת יעשה בן גביר במשרד לביטחון הפנים המורחב, צריך פשוט להפיק ממנו עוד "אייטם" ולהביא אותו או את אישתו לאולפן ארבע פעמים ביום – ואז לא לשאול אותן שאלות קשות או חקרניות (הדורשות עבודת הכנה) אלא פשוט לחגוג איתם את היותם אנשי השעה, סלבים פוליטיים שהצליחו לקרקס את כולם.

האמת המצערת היא שהעיתונות בטלוויזיה לא "ימנית" או "שמאלנית" – היא פשוט מתרחקת מעבודה קשה. כדי למלא שעות מתות של להגת צריך פשוט להקפיד לא לומר שוב דבר

אחר כך מתפלאים שאזרחים מצביעים בלי להבין את המשמעויות. אמרו להם שלא מעניין כמה כסף יחלקו לישיבות, איך מתעדפים התנחלויות על פני מושבים בנגב, האם באמת יש הדתה במערכת החינוך, איך רוקנו את משרד הרווחה מעוצמתו ומדוע הגענו למצב שנבנים פה מאות מחלפים אבל הרכבת בקושי זזה – והם התחילו להאמין שזה נכון.

העיתונאית הדס שטייף בבית המשפט, אפריל 2019 (צילום: מרים אלסטר/פלאש 90)

כמובן, כשעיתונאים כבר עושים את תפקידם ואשכרה מנסים לומר אמת כלשהי, קורה אחד מהשניים: או שהם מקבלים מחיאות כפיים על עבודה ראויה, או שהם חוטפים זובור פומבי והשעיה ללא בירור כמו במקרה של ערד ניר לפני הבחירות או הדס שטייף השבוע.

שני אלה אולי טעו במסגור של הדברים (כלומר, במיקום האמירה, באופן הצגתה) אך צדקו בעובדות. מצחיק לחשוב שזמן קצר אחרי ששטייף הזהירה מההשלכות של מינוי בן גביר לשר לביטחון פנים שיעלה להר הבית, השטח כבר נדלק: חיילים תקפו באלימות פעילי שמאל בחברון ובן גביר כבר הודיע שצריך לחקור את הקורבן לאלימות, שאולי "התגרה" בחיילים החמושים.

בשלב הזה חלק נכבד מעיתונאי הימין (בהם נועם פתחי, אראל סג"ל, בועז גולן, אברהם בלוך וזאב קם), כמו במקהלה, התחילו להזדהות עם החיילים המכים. כל כך בער להם, לפטריוטים המזויפים האלה, לתפוס צד נגד השמאל, שהם הפכו לעיוורים לנזק העצום שהם גורמים לתדמית החיילים הנורמטיביים בגבעתי ובכלל.

חיילי צה"ל בחברון, 19 בנובמבר 2022; למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

מצחיק לחשוב שזמן קצר אחרי ששטייף הזהירה מההשלכות של מינוי בן גביר לשר לביטחון פנים שיעלה להר הבית, השטח כבר נדלק: חיילים תקפו באלימות פעילי שמאל בחברון ובן גביר דרש לחקור את הקורבן

האם באמת ההערכה שעלייה פרובוקטיבית להר הבית מצד האישיות הפנים־ביטחונית מספר אחת בישראל תצית את השטח ותביא לשפיכת דם כל כך אוונגרדית עד שכבר אי־אפשר להכילה? האם באמת לא ניתן להוכיח אותה בנקל באמצעות עובדות מהעבר?

אין מנוס אלא להעריך שהבעיה האמיתית אינה ימין או שמאל. הפשע הגדול של בר גפן, שטייף, ניר או כל עיתונאי אחר היא היומרה לעבוד למען הציבור ששלח אותם לתפקיד. החוצפה לראות במקצוע העיתונות שליחות, עזות הנפש לחשוב שיש לעיתונאים תפקיד מעבר לספירת המלאי במרוץ הסוסים של חיינו וההתמכרות לאינטרסים של מקורות – היא המחדל הגדול באמת.