עם המשכה העיקש של המחאה רחבת ההיקף נגד ההפיכה המשטרית (או בלשון יוזמיה: הרפורמה המשפטית) וכניסתה בקרוב לחודשה הרביעי, נראה שהיא מתקרבת במהירות לצומת דרכים גורלית. במקביל לקיטוב ההולך והמחריף בין מתנגדי ותומכי המהלכים החוקתיים של הממשלה, נראה שגם בתוך מחנה המחאה מחריף המתח הפנימי ביחס להמשך התנהלותה מול בולמוס החקיקה הדורסני.
במקביל לקיטוב ההולך והמחריף בין מתנגדי ותומכי המהלכים החוקתיים של הממשלה, נראה שגם בתוך מחנה המחאה מחריף המתח הפנימי ביחס להמשך התנהלותה מול בולמוס החקיקה הדורסני
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
מהצד האחד ניצב הרצון להציג את המחאה כקונצנזוס לאומי פטריוטי, המייצג את הרוח והעקרונות של מייסדי המדינה ושלטון החוק. מהצד השני הרצון להסלים ולהקצין את פעולותיה, על מנת לזעזע את דעת הקהל ולעצור בכל מחיר את מהלכי החקיקה שממשיכים להתקדם למרות הפגנות הענק ברחבי הארץ. ככל שעובר הזמן נראה שאנחנו לקראת התנגשות בלתי נמנעת בין הרצון לשמור על איפוק וממלכתיות לבין הצורך בשיבוש סדר היום הלאומי.
המתח בין החיפוש אחר לגיטימציה והכרה ציבורית לבין הלחץ להסלים כדי לזעזע ולייצר כותרות מאפיין מחאות ציבוריות רבות. מפגינים רבים הולכים על קו דק – כלומר, מבינים שעל מנת שהמחאה תצליח נדרש, מצד אחד, לגייס את דעת הקהל ולהתחבר לקהלים גדולים רבים ככל האפשר. מצד שני, הם יודעים שבלי מעשים שיזעזעו את המערכת וימשכו סיקור תקשורתי ותשומת לב ציבורית, כנראה שלא יתחולל שינוי אמיתי – בחזקת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
במבט ראשון נראה שהדגש הפטריוטי והמיינסטרימי הבולט של המחאה הנוכחית הוא גם לקח או תיקון מגל מחאות בלפור של תקופת הקורונה. אלה בחרו בדגל השחור המתריס כסמל המרכזי שלהם והתאפיינו במחאה קרנבלית ולעתים בוטה, שהתמקדה בעיקר בראש הממשלה ומשפחתו. זה הקל על מתנגדיה לתייג אותה כאנרכיסטית, רדיקלית ומסוכנת לשלום הציבור, לעתים בהצלחה.
מחאות בלפור בחרו בדגל שחור מתריס כסמל מרכזי והתאפיינו במחאה קרנבלית ולעתים בוטה, שהתמקדה בעיקר ברה"מ ומשפחתו. זה הקל על תיוגה כאנרכיסטית, רדיקלית ומסוכנת לשלום הציבור, לעתים בהצלחה
הגלגול הממסדי הנוכחי של המחאה נגד ממשלת נתניהו מבטיח כי הפעם יהיה קשה יותר להציג אותה כשולית, רדיקלית ומסוכנת. אך היא גם משלמת מחיר כבד כשהיא מציבה רף כניסה גבוה של נאמנות ופטריוטיות עבור מי שרוצה לתמוך בה מקרב החברה הערבית וקבוצות המיעוט.
במציאות בה אזרחים ערבים מתקשים להצטרף למחאה שמזוהה כל כך עם האתוס הציוני, הסיכוי לגייס אותם ולהגיע למסה קריטית של אזרחים ושותפות פוליטית חוצת מגזרים נראה מאתגר מאוד. בקרוב נראה אם גם הרצון שלה להיתפס כמיינסטרימית, ממלכתית ומתונה מגיע לקיצו.
נסיון העבר מראה כי במקרים מסוימים מחאות מצליחות לחולל שינוי של ממש רק אחרי גילויי אלימות או שיבוש משמעותי של הסדר התקין. האתגר של תנועות מחאה הוא לאזן בין הצדדים – להשפיע ולהניע לפעולה בלי לשבור את הכלים ולהרחיק תומכים.
ניתן להצביע על לא מעט מחאות בעולם, שלולא התנגשות אלימה עם המשטרה והממסד (גם אם לא יזומה) או הפרות סדר נרחבות, לא היו מגיעות להישגים אמיתיים ומקבלות את מבוקשן.
בארצות הברית היו אלה הירי במייקל בראון בפרגסון, והחנק האלים של אריק גרנר בניו יורק שהובילו להתנגשויות אלימות נרחבות וממושכות של מפגינים אפרו-אמריקאים עם המשטרה, ולהקמת תנועת Black Lives Matter.
במציאות בה אזרחים ערבים מתקשים להצטרף למחאה שמזוהה כל כך עם האתוס הציוני, הסיכוי לגייס אותם ולהגיע למסה קריטית של אזרחים ושותפות פוליטית חוצת מגזרים נראה מאתגר מאוד
בגיאורגיה, רק בשבוע שעבר, הצעת החוק לסימון עמותות בוטלה לאחר יומיים של מחאה נרחבת ברחבי הבירה, אשר כללה מצור של אלפים על בניין הפרלמנט בטביליסי והתנגשות עם כוחות הביטחון.
https://twitter.com/AnonOpsSE/status/1633233872925364225
מנגד, אפשר לראות בישראל מקרים שבהם הייתה התנגדות ציבורית חוצת מגזרים ונרחבת ולא אלימה, שלא הצליחה להביא הישגים ושינויים משמעותיים במציאות המטריאלית.
המחאה החברתית של 2011 הוציאה מאות אלפים לרחובות במשך שבועות ארוכים ושינתה את השיח החברתי והכלכלי בישראל, אך הדעות עדיין חלוקות לגבי מידת ההשפעה האמיתית שלה על יוקר המחיה או מעמד הצעירים בכלכלה ובפוליטיקה.
מחאות אחרות, של מגזרים מקצועיים כמו עובדים סוציאלים, רופאים מתמחים או עובדי הוראה, זכו פעמים רבות לסימפטיה ותמיכה ציבורית אך הגיעו להישגים מועטים ולא היו מוכנים לחצות את הגבול של שיבוש הסדר הציבורי.
בישראל היו מקרי התנגדות ציבורית חוצת מגזרים, נרחבת ולא אלימה, שלא הצליחה להביא הישגים ושינויים משמעותיים במציאות. מחאות של מגזרים מקצועיים זכו לסימפטיה אך הגיעו להישגים מועטים
כדי להצליח, מחאה צריכה להיזהר לא "לעבור את הגבול" של מה שייתפס כפעולה לגיטימית באותו זמן ומקום. מחאת הנכים שנתפסה כצודקת וחשובה איבדה את התמיכה הציבורית ברגע שהעיתונות דיווחה כי "כל המדינה פקוקה" בעקבות פעולות חסימת הכבישים בשנת 2021.
על מחאת צעירי אתיופיה ב-2019 נכתב כי הם "איבדו את הלגיטימציה" והיא "הפכה לאנרכיה" בעקבות המהומות וההפגנות האלימות בתגובה לירי הלא מוצדק בסולומון טקה בקרית חיים. קל לתמוך בפעילים מוחלשים שזועקים מדם ליבם – כל עוד אתה לא משלם מחיר אישי בביטול ימי עבודה או איחור לטיסה לחופשה.
גם תנועת המחאה הנוכחית תצטרך במוקדם או במאוחר להתמודד עם האמביוולנטיות והסתירה הפנימית הזאת. ההיגיון מאחורי הנפת הדגלים ומגילות העצמאות ברור – אבל הוא גם מוגבל בהשפעה שלו על סדר היום. ככל שזה לא ישפיע, כך המחאה תיגרר לפרדיגמת המפגינים – הם יסלימו ויפרו את הסדר כדי לעורר זעזוע ותשומת לב, אבל גם יסתכנו בסיקור תקשורתי עוין ושולי, בדה לגיטימציה ציבורית ובהתמקדות באלימות במקום בדרישות לדמוקרטיה ועצירת החקיקה.
חסימת כבישים, רכבות ושדה התעופה, שיבוש מוקדי תעסוקה, וקריאה לסרבנות בצבא כפי שאנו רואים כעת כבר מותחות את גבולות הלגיטימציה עד הקצה. ברגע שהמשטרה תיכנע ללחצי השר לביטחון לאומי ותחליט לנקוט ביד קשה – יגיע המבחן האמיתי של המחאה.
חסימת כבישים, רכבות ושדה התעופה, שיבוש מוקדי תעסוקה, וקריאה לסרבנות בצבא מותחות את גבולות הלגיטימציה עד הקצה. כשהמשטרה תיכנע ללחצי השר ותנקוט ביד קשה – יגיע המבחן האמיתי של המחאה
באופן פרדוקסלי, דווקא הסגנון הדורסני של ההפיכה המשטרית בהובלת שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, ההתרסה של השר איתמר בן גביר נגד המפגינים, והאמירות הפוגעניות של שרי הממשלה כנגד המפגינים "האנרכיסטים" והמילואימניקים "המשתמטים" – מקלים בינתיים על הדילמה האסטרטגית של מובילי המחאה.
הבליץ החקיקתי שם את כל הקלפים על השולחן ללא כחל וסרק, בבחינת "לנו הכוח ובואו נראה אם תוכלו לנו". שינוי דרסטי כזה שהשלטון מנסה להעביר בין לילה הופך את גיוס ההמונים למחאת נגד לקל ומהיר יותר, ומרחיב מאוד את גבולות הלגיטימיות של הפרות הסדר ואת האופן בו הן מתקבלות בציבור.
ככל שהחקיקה תיתפס כדורסנית ואלימה יותר, כך גם המחאה התקיפה נגדה תתקבל בהבנה – אך עד לגבול מסוים שקשה לצפות מראש. מספיק ארוע קיצוני אחד של אדם בודד כדי לשנות את כיוון הדברים.
נקודת הרתיחה של המחאה הזאת נראית קרובה מתמיד, ותגובה משטרתית וממשלתית אלימה עשויה דווקא להצדיק את המשך ההסלמה לרמות שטרם ראינו בעבר. יותר מאי פעם נראה שיש הבנה וקבלה של שיבוש סדר היום הלאומי, אך על המפגינים לזכור שלא כל פעולה היא לגיטימית, ואם יילכו רחוק מדי הם עשויים לשחק לידי מתנגדיהם.
הנכונות של אזרחים נורמטיביים רבים לקחת חלק פעיל בהפרות הסדר והקבלה הציבורית שלהם מוכיחה עד כמה הרגע ההיסטורי בו אנחנו נמצאים הוא חריג ומדאיג. מעבר לתוצאות המיידיות על הליך החקיקה להקצנה הזאת עשויות להיות גם השלכות מרחיקות לכת על השסע החברתי, וגם זה דבר שחשוב לקחת בחשבון.
הנכונות של אזרחים נורמטיביים רבים לקחת חלק פעיל בהפרות הסדר והקבלה הציבורית שלהם מוכיחה עד כמה הרגע ההיסטורי בו אנחנו נמצאים הוא חריג ומדאיג
הנכונות של שני הצדדים לקחת חלק בעימות ישיר ובלתי מתפשר עשויה להסתיים בהבנה שחייבים להגיע לפתרון או בשבר חברתי גדול שייקח זמן רב לתקן. חוסר הנכונות של מובילי החקיקה לעצור את מהלכה ולהגיע להבנות מוכיח שהם כנראה לא מבינים את זה. ייתכן שיבינו מאוחר מדי.
עידן רינג הוא מרצה וחוקר תקשורת, כיום סמנכ"ל קהילה וחברה באיגוד האינטרנט הישראלי. קודם לכן היה מנהל-שותף של המחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי-אופוק ודובר של ארגונים חברתיים ותנועות מחאה שונות. כרץ מרתונים מאמין שגם מחאות ומאבקים חברתיים הם ריצות למרחקים ארוכים.
ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו