בשנת 2003 הבחירות המקומיות בחדרה היו סוערות. בסופן, ישראל סדן נבחר לראשות העיר, בהפרש קולות קטן. סדן ניסה להקים קואליציה במועצת העיר, אך מצא עצמו עם תשעה חברי מועצה, לעומת עשרה שתמכו באופוזיציה.
הוא ניהל במקביל משא ומתן עם שלושה חברי מועצה כדי להגדיל את בסיס התמיכה שלו, ובמסגרת זו חתם על הסכמים קואליציוניים, שהתגלגלו בהמשך לכתב אישום באשמת שוחד נגד חמישה נאשמים, כולל סדן עצמו. אחד הנאשמים היה אברהם בלדב, ששימש באותה עת כחבר מועצת העיר מטעם סיעת "מפד"ל–יהדות התורה" וכממלא מקום ראש העיר.
אחד ההסכמים נכרת עם חבר המועצה מרדכי אנגל. סדן ובלדב הבטיחו לו עבודה בשכר של 10,000 שקל בחודש; לדאוג לכיסוי חובות סיעתו בסך 150 אלף שקל; וכן לוודא שהוא יוכל לקבל הלוואה בנקאית בסך 150 אלף שקל נוספים, שסדן ובלדב יהיו ערבים לה – וסדן אף יפרע אותה בעצמו אם אנגל יצטרף לקואליציה.
לחבר מועצה אחר, מימון תורג'מן, שהיה חבר בסיעת ש"ס, הובטח שהעירייה והעמותות הפועלות מטעמה ירכשו מכספי ציבור מזון מעסק הקייטרינג של בנו וכן רהיטים מעסק של בן נוסף; בן שלישי של תורג'מן יתקבל לעבודה ככבאי בחדרה; והוא עצמו יקבל סכום של 150 אלף שקל.
בלדב הורשע בעבירות של מתן שוחד וכן בעבירות נוספות. "הסכם פוליטי שמתלווה לו הבטחה למתן טובת הנאה חומרית כגורם בהסכמה פוליטית, הינו פסול מעיקרו"
בלדב הורשע, לצד נאשמים נוספים, בעבירות של מתן שוחד וכן בעבירות נוספות. במסגרת ערעורו לבית המשפט העליון הוא טען כי אין מקום להגדיר הבטחת משרות לנבחרי ציבור במסגרת הסכם קואליציוני כשוחד.
השופטת אילה פרוקצ'יה הדפה את הטענה הזו בקלות. "הסכם פוליטי שמתלווה לו הבטחה למתן טובת הנאה חומרית כגורם בהסכמה פוליטית, הינו פסול מעיקרו", היא כתבה ואף ציטטה את השופט אהרן ברק שכתב בפסק דין אחר:
אין קונים שלטון בכסף. קואליציה אסור לבנות בהענקת טובות הנאה חומריות למרכיביה. התנאת תמיכה בשלטון תמורת טובת הנאה ליחיד או לסיעה התומכת בשלטון – אסורה היא.
בכנסת מתנהלת בימים אלה במלוא עוזה חגיגת תקציב המדינה. במסגרתה גוזרות סיעות הקואליציה את הקופונים שהובטחו להן בהסכמים הקואליציוניים שעמדו בבסיס הקמת הממשלה, לפני כחצי שנה.
מאות מיליוני שקלים, ובמקרים מסוימים מיליארדי שקלים, עפים מכאן לשם על יסוד ההבטחות בהסכמים הקואליציוניים ולנוכח התעקשות של חברי כנסת מסוימים
מאות מיליוני שקלים, ובמקרים מסוימים מיליארדי שקלים, עפים מכאן לשם על יסוד ההבטחות בהסכמים הקואליציוניים ולנוכח התעקשות של חברי כנסת מסוימים, להקצות כספים לנושאים הקרובים לליבם.
אמש (שני) דווח שהמשבר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לסיעת "עוצמה יהודית" הסתיים, לאחר שנתניהו הבטיח לשר איתמר בן גביר להעביר 250 מיליון שקלים "לנגב ולגליל". רק בשבוע שעבר, בישורת האחרונה כמעט של הליכי אישור התקציב, החליטה הממשלה להגדיל את סכומי הכספים הקואליציוניים המוקצים לטובת שימון סיעות הקואליציה.
סעיפים נבחרים מתוך ההחלטה: להקצות 302 מיליון שקל בשנה הנוכחית ו־880 מיליון שקל בשנת 2024 לטובת העלאת שכר מורים בחינוך החרדי; להקצות 925 מיליון שקל בשנה הנוכחית וקרוב ל־1.4 מיליארד שקל בשנת 2024 לטובת "תמיכה במוסדות תורניים" ועוד ועוד. הרשימה ארוכה.
מוטב לראשי הקואליציה להיזהר במהלכיהם. בעוד שהקצאת כספים למטרות ציבוריות, גם אם מגזריות, כחלק מהדיאלוג הפוליטי בדבר קביעת סדרי עדיפויות מותרת ונחשבת למימוש לגיטימי של השיח הפוליטי; הרי שהתחייבות לממן גורמים בעלי זיקה פוליטית מובהקת, באופן שעלול להיחשב כקניית שלטון בכסף – עשויה להיכנס לתחום הפלילי.
בעלי הזיכרון הקצר מבין הפוליטיקאים יכולים לברר את המשמעויות החמורות להתנהלות הזו אצל סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. היא מרצה בימים אלה עונש של שבע וחצי שנות מאסר
"הסכם פוליטי, ובעיקר הסכם בעל משמעות תקציבית, אינו יכול לכרוך טובת הנאה אישית למתקשר, למפלגה או לגוף שאותו הוא מייצג", נכתב בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין יישום הסכמים פוליטיים בעלי משמעות תקציבית, שפורסמה לראשונה בשנת 2015.
"סימון כספים בתוכנית תקציבית נפרדת יצר תחושה שהכספים הקואליציוניים הם קניינם של המפלגות והן אלה הרשאיות להחליט על השימוש בהם", התריעה ההנחיה, "למפלגות ולגורמים פוליטיים אחרים לא תהיה נחלה תקציבית נפרדת בתוך תקציב המדינה".
מומלץ לחברי הכנסת ולשרים, החוגגים כעת במליאת הכנסת, בוועדת הכספים ובמסדרונות את חגיגת התקציב, לקחת ברצינות את ההגבלות החלות על הקצאת התקציבים.
מאחורי כותרות כלליות ומעורפלות כגון "חיזוק הנגב והגליל", "חיזוק ההתיישבות הצעירה", ו"תמיכה במסורת ישראל", עומדים גופים – עמותות, רשויות, בעלי תפקידים וחשבונות בנק, שאליהם מוזרמים כספי תקציב המדינה. קשר הדוק מדי בין המחליטים על ייעודם המדויק של הכספים לבין מקבליהם עלול לסבך את כל הצדדים בפלילים.
בעלי הזיכרון הקצר מבין הפוליטיקאים יכולים לברר את המשמעויות החמורות להתנהלות הזו אצל סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. היא מרצה בימים אלה עונש של שבע וחצי שנות מאסר בפועל בגין חלקה בפרשת "ישראל ביתנו". היא הורשעה בשורה ארוכה של עבירות לקיחת שוחד, בקשות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועבירות מס והלבנת הון.
"מדובר באחת מפרשיות השחיתות השלטונית המורכבות והמסועפות שידעה המדינה", כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין שבו נדחה ערעורה, בד בבד עם קיצור העונש שנגזר עליה בבית המשפט המחוזי, שעמד על 10 שנות מאסר בפועל.
"קירשנבאום, שהייתה אמונה על חלוקת הכספים הקואליציוניים של המפלגה במשך כשש שנים, נטלה מתוכם, בשיטה סדורה ומתוחכמת ובדרכי עקיפין, שוחד בסך של כשני מיליון שקלים, עבור מקורביה ועבור המפלגה".
הכספים אינם חייבים להגיע דווקא לכיסו האישי של הפוליטיקאי בשביל להיכנס לתחום הפלילי. האיסור שלפיו "אין קונים שלטון בכסף", גם אם הוא נשמע בימים אלה אנכרוניסטי משהו, עודנו בתוקף.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו