דווקא בימים טרופים אלו, בהם דומה כי החברה הישראלית נקלעה לסחרור מטורף העלול להביא לקריסתה ולהתפרקותה, יש צורך בוער לדבר על הליבה הממאירה שנצברה לאורך שנים של הכחשה והתעלמות עד להתפרצותה חסרת המעצורים – הכיבוש.

"עכשיו זה לא הזמן", אומרים בריש גלי מנהיגי המחאה ורבבות מתומכיה. חשבו שנית. האין אובדן הצלם של המדינה נעוץ באובדן הצלם בשטחים ובחלחולו הרעיל לכל איבר בגופה?

"עכשיו זה לא הזמן", אומרים בריש גלי מנהיגי המחאה ורבבות מתומכיה. חשבו שנית. האין אובדן הצלם של המדינה נעוץ באובדן הצלם בשטחים ובחלחולו הרעיל לכל איבר בגופה?

רבות דובר ונכתב על כך שהמניע והמנוע החזק ביותר למהפכה המשפטית הוא רצונה של המנהיגות המתנחלית לממש את הכוח שצברה בעמל רב ולעשות בשטחים ובנתינים הגרים בהם כרצונה, בהתאם לחזון המשיחי המנחה אותה.

אם כך, מדוע הניסיונות להצפת נושא הכיבוש נתקלים באיבה ציבורית כה עמוקה, המגיעה לעיתים קרובות לכדי אלימות מילולית ופיזית, לרבות מקרב אנשי המחאה המזוהים ברובם עם הצד השמאלי וה"נאור" של המפה הפוליטית?

במאמר של פרופ' דניאל בר-טל, פרופ' עירן הלפרין ואחרים משנת 2010, אומרים הכותבים כי האתגר הפסיכולוגי העיקרי של חברות כובשות הוא שמירה על דימוי עצמי חיובי למרות ביצוע פעולות הסותרות נורמות מוסריות.

כדי להתמודד עם אתגר זה, חברות כובשות מפתחות אמונות חברתיות המשמשות תשתית פסיכולוגית-חברתית להבנה והצדקה של הכיבוש. אמונות אלו נוגעות לצדקת הכיבוש, לדה-לגיטימציה של האוכלוסייה הכבושה ולשימור הדימוי העצמי הקולקטיבי החיובי של הכובשים. בנוסף נעשה שימוש במנגנוני הגנה כגון דיכוי, הכחשה, הימנעות ורציונליזציה כדי להתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים הקיימים בכך.

עוד נטען כי מאחר שהחברה הכובשת נאלצת להתמודד עם השלכות פוליטיות, חברתיות וכלכליות הנובעות מן הכיבוש, הרי שהמשך מעשה הכיבוש דורש מניעים עמוקים ומשמעותיים.

חברות כובשות מפתחות אמונות חברתיות כתשתית פסיכולוגית-חברתית להצדקת הכיבוש. הן נוגעות לצדקתו, לדה-לגיטימציה של האוכלוסייה הכבושה ולשימור הדימוי העצמי הקולקטיבי החיובי של הכובשים

אם כך, מה יכולים להיות מניעים אלו?

מניעי הצד המתנחלי-משיחי ברורים וידועים – עבורם מדובר ב"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשו של הרב קוק. אולם מה לגבי כל יתר הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית היהודית? מדוע הן מסכימות להמשיך לקחת חלק פעיל בנטל העצום שמפעל כזה מצריך – הן ברמה האישית, על ידי שירות בשטחים, והן ברמה הלאומית – כלכלית, חברתית ומדינית?

הנימוק השגור הוא זה הביטחוני – לכאורה ללא החזקת השטחים וההתנחלויות ישראל תהיה בסכנה גדולה. אולם גם כאשר במקרים רבים מוכח באותות ובמופתים כי ההיפך הוא הנכון, דומה כי דעת הקהל לא זזה כהוא זה. הדבר מוביל לפיכך למחשבה כי השיקול הביטחוני אינו אלא מנגנון הגנה של רציונליזציה, וכי המניע האמיתי עמוק מכך.

השואה כטראומה קולקטיבית והקשר שלה לכיבוש

החברה הישראלית מחזיקה את השואה כטראומה קולקטיבית, אשר במקום להיחוות כמקום של פצע עמוק הדורש ריפוי ותיקון, נחווית כחוויה נפשית המחברת אותנו כעם ונותנת לנו צידוק להילחם על מדינתנו כמדינתו של העם היהודי.

גם כשמוכח באותות ובמופתים כי הנימוק הביטחוני שגוי, דומה כי דעת הקהל לא זזה. הדבר מוביל למחשבה כי השיקול הביטחוני אינו אלא מנגנון הגנה של רציונליזציה, וכי המניע האמיתי עמוק מכך

השפעתה של טראומת השואה על כולנו הינה בלתי נמנעת, מפני שכל ההיסטוריה שלנו האישית והקולקטיבית עומדת תחת צו הזיכרון – לזכור ולהיזכר.

כך למעשה נותרה השואה כטראומה מתמשכת, אשר בדומה לסימפטומים אישיים מערבת תופעה של היעלמות האבחנה בין כאן ועכשיו לאז ושם, באופן שבו העבר חי בהווה וממשיך לרדוף אותנו.

כך כל איום בטחוני מחייה מחדש את החרדה והאימה מהישנותה של השואה, דבר המלובה באופן מתמיד בידי מנהיגי המדינה ומציף את הנפש הקולקטיבית והאישית בתחושות קשות מנשוא.

זיגמונד פרויד הציע מנגנון הגנה, שבו אנשים מנסים להימנע מתחושת אימה כזו ולהשיג תחושת שליטה דווקא באמצעות חזרה אקטיבית על מה שנחווה בעבר באופן פסיבי. לעיתים חזרה זו מתבצעת תוך היפוך תפקידים שבו הקורבן הופך לתוקפן, למשל כאשר ילדים להורים מכים הופכים בעצמם להורים כאלו.

כך מי שהיו נתונים תחת חוויה בה היו קורבן, עשויים לחקות את מאפייניו ההתנהגותיים והערכיים של התוקפן, ועל ידי חיקוי זה מטמיעים בתוך עצמם מאפיינים אלה. מאפיינים המשחררים אותם מרגשות של אימה, פחד וחוסר אונים ותחת זאת מעניקים להם תחושת כוח ושליטה.

הבעיה היא שתהליך זה מצריך הזדהות לא רק עם התוקפן עצמו אלא גם עם עולם המושגים שלו, ולכך יש השלכות עמוקות והרות אסון.

פרויד הציע מנגנון הגנה, בו אנשים מנסים להימנע מתחושת אימה ולהשיג תחושת שליטה דווקא באמצעות חזרה אקטיבית על מה שנחווה בעבר פסיבית. לעיתים תוך היפוך תפקידים בו הקורבן הופך לתוקפן

יתכן אפוא כי ניתן לראות את הכיבוש כביטויה הפרוורטי של ההתמודדות עם טראומת השואה. פרוורסיה, כפי שאומר ד"ר ערן רולניק, שאינה במובן השגור של "סטייה" או העדפה של פרקטיקה מינית כלשהי, כי אם עמדה נפשית ופילוסופיית חיים הכופרת בערכים ובעובדות חיים אנושיות יסודיות כמו העדפת האמת על פני השקר והבחנה בין טוב לרע.

באופן זה מצליחה החברה הישראלית לאחוז במקל בשני קצותיו ולהיות בעת ובעונה אחת התוקפן, בעל הכוח והשררה – חברה כובשת, המעורבת באופן מתמיד בפרקטיקות אכזריות ולא מוסריות המנשלות את האחר מאנושיותו, ופעמים רבות מביתו ואף מחייו, ובה בעת להכחיש זאת ולחוות עצמה כקורבן.

התפיסה העצמית כקורבן מאפשרת להתמודד עם תחושת האשמה של כל מי שהיו מעורבים, ישירות או בעקיפין בביצוע פעולות אלימות בשטחים, בעיקר כנגד אוכלוסייה אזרחית, ותורמת לשימור דימוי עצמי חיובי של הקולקטיב ושל הפרטים החברים בו.

לפיכך כל ניסיון לסדוק מנגנון הגנה משוכלל זה נתקל בזעם אדיר, שכן הדבר נחווה באופן לא מודע כעלול להביא להתפרקות שתציף הן את האימה מהטראומה הבלתי מעובדת של השואה והן את תחושות האשמה והבושה, שעלולות לסדוק את התפיסה העצמית שלנו כבני אדם מוסריים, אנושיים, טובים ובלתי אלימים.

החברה הישראלית מצליחה להיות בעת ובעונה אחת התוקפן, בעל הכוח והשררה – חברה כובשת, המעורבת בפרקטיקות אכזריות ולא מוסריות, ובה בעת להכחיש זאת ולחוות עצמה כקורבן

אילו היו כיום לחברה הישראלית מנהיגים ומנגנונים חליפיים ושוחרי צדק ושלום, סביר כי היה ניתן להמשיך בתהליך של שינוי דפוס זה. אולם כאשר בראשנו עומדים מזה עשורים אנשים הרסניים המעודדים בדיוק את ההיפך, נוצרת התמכרות לחלק הרע והרודני שבנו. חלק המכריז על אשליה של ביטחון, המונצחת על ידי תחושת כל יכולות כוזבת – בדיוק זאת המניעה כיום את המתנחלים המשיחיים בטירוף הרסני וחסר עכבות.

הכיבוש כשורש השיבוש – החור השחור שבנפש הישראלית

"כך", כפי שכתב ערן רולניק כבר לפני שנים, "שבויה בפרוורסיה הכופרת בחשיבות ההבחנה בין משאלת לב למציאות, ויתרה ישראל על הגשמת החלום הציוני במשמעותו ההיסטורית האוניברסלית, והיא דוהרת בפראות בעיניים עצומות לרווחה אל מעבר לטוב ולרע, בדרכה אל הפנטזיה של 'נצח ישראל המטאפיסי' – כזה שמתחיל בשליטה חסרת כל עכבות מוסריות ואנושיות בכל השטח מהירדן ועד לים".

"גורל הדמוקרטיה הישראלית יוכרע בשטחים הכבושים", התריע ההיסטוריון יהושע אריאלי לפני כ–60 שנה. "עשורים אלו", המשיך וכתב רולניק, "ייזכרו כשנים שבהן התלכדו הישראלים, כדי להדחיק את ההכרה בכך שדמוקרטיה אינה רק צורה של ממשל ושלטון, אלא היא גישה מוסרית ורוחנית לחברה ותפישה של טבע האדם, המושתתת על היות האדם תכלית לעצמו.

"התקבעותן של אמות מידה שונות ליהודים ולמיעוטים — בהקשר של זכויות, צדק, חוק, ערכים, סיכויים וכבוד אנושי — הורסת את החיים המוסריים, המשפטיים, הכלכליים והתרבותיים בישראל. ולכן בשטחים יוכרעו גם גורל מערכת המשפט הישראלית, וגם גורלן של מערכת החינוך ושל מערכת הבריאות של ישראל, כמו גם גורל התרבות, המדע וההייטק".

כשבראשנו עומדים מזה עשורים אנשים הרסניים, נוצרת התמכרות לחלק הרע והרודני שבנו, המכריז על אשליית ביטחון, המונצחת על ידי תחושת כל יכולות כוזבת – בדיוק זאת המניעה כיום את המתנחלים המשיחיים

הכיבוש הוא החור השחור שבנפש הקולקטיבית הישראלית – כמו כוכב גווע שקורס פנימה וכל מה שסמוך אליו נשאב ונהרס. לציבור הישראלי היה נוח להשתמש בו עד כה לצרכיו הבלתי מודעים, אולם עכשיו כשהחברה כולה מתחילה להישאב אליו ולקרוס לתוך עצמה, זהו אולי הרגע האחרון להתעורר, להכיר במציאות ולשנותה לפני שיהיה מאוחר מדי.

ענת נרקיס היא פסיכולוגית חברתית ושיווקית, העוסקת במחקר החברה הישראלית והציבורים המרכיבים אותה מזה קרוב לשלושה עשורים.