בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן

מימין: שר הביטחון דאז, ברק, מתאם הפעולות היוצא והנכנס, אלוף (מיל') גלעד ואלוף דנגוט, והרמטכ"ל אשכנזי ב-2009. (צילום: צילום: דובר צה"ל)
צילום: דובר צה"ל
מימין: שר הביטחון דאז, ברק, מתאם הפעולות היוצא והנכנס, אלוף (מיל') גלעד ואלוף דנגוט, והרמטכ"ל אשכנזי ב-2009.

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, והתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה בברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

עמוס גלעד מספר בספר שהזהיר את אורי שגיא, כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת, שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח.

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים, במהלכו החמיץ אגף המודיעין את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט פרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר, חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר"

למרות שמערכת הביטחון כמעט פספסה את פרויקט הגרעין הסורי, הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172).

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם בעל ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, והן בניהול ערוצי משא ומתן חשאי, ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת"

לתפישת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות), התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים.

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך.

החלק המטריד באמת הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, ללא הצגת עמדת הרמטכ"ל לשרים. רק התעקשות היועמ"ש כי החלטה שכזו, ללא ישיבת קבינט מסודרת וסקירת גורמי הביטחון אינה חוקית, עצרה את המהלך

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,298 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 20 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מיוחד נסראללה ואני

"על עקבים במזרח התיכון", ספרה החדש של חברת הכנסת לשעבר והעיתונאית קסניה סבטלובה, מסכם את מסעותיה בין מדינות אויב, במסווה של כתבת רוסיה ● בספר, שקטעים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה, כותבת סבטלובה גם על ביקורה במטה חזבאללה בביירות, על הסיכונים היומיומיים שנטלה, ועל הרגע שבו צפתה מקרוב בנאומו של נסראללה - והתפללה שאיש לא יגלה את זהותה

עוד 3,040 מילים

התקפת הפופוליזם על המומחיות

בעשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית המועצות, החלה דמוקרטיזציה מואצת במדינות רבות בעולם. זו התאפיינה באימוצם והעמקתם של עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם ושלטון החוק, ובחיזוקם של בתי משפט חוקתיים.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה ואף לשינוי כיוון. תחת דמוקרטיזציה מואצת, אנו עדים למשבר של דמוקרטיות חוקתיות, שבמרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות. במדינות שונות, מנהיגים פופוליסטים עושים שימוש לרעה בכלים משפטיים וחוקתיים כדי לשחוק את הסדר הדמוקרטי.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מדמוקרטיזציה מואצת למשבר של דמוקרטיות חוקתיות. במרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות, ושימוש לרעה של מנהיגים פופוליסטים בכלים חוקתיים לשחיקת הסדר הדמוקרטי

שחיקה דמוקרטית זו היא לרוב הליך הדרגתי ועדין, אך כזה שמביא עדיין לריקבון משמעותי בשלושה מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה:

  1. בחירות תחרותיות.
  2. זכויות ליברליות לחופש ביטוי והתאגדות.
  3. שלטון החוק.

בשיאה, שחיקה זו עשויה להביא לשינוי יסודי וכולל בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים, כפי שאירע בהונגריה, פולין וטורקיה.

כדי לחזק את השלטון הקיים ולהקשות כמה שיותר על האפשרות להחלפה אמיתית שלו, מנסה השלטון הפופוליסטי להתנער מהמגבלות העקרוניות האמורות לחול על כוחו בדמוקרטיה חוקתית ולהחליש את האיזונים והבלמים. לשם כך, פועל השלטון כדי להחליש את שומרי הסף ואת מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים על השלטון, ובכללם המגבלות החוקתיות, מערכת המשפט, מערכות אכיפת החוק, השירות הציבורי, ארגוני זכויות אדם והתקשורת. רטוריקה פופוליסטית והסתה נגד בעלי עמדות נוגדות וביקורתיות, תוך הישענות על ערכים לאומיים ודתיים, מסייעים לשלטון להשיג תמיכה במהלכים אלו.

פופוליזם, בהתאם לאחת ההגדרות המובילות, מחלק את העולם לטובים ולרעים – אנחנו והם. הפופוליזם מנגיד את "העם" — הטוב ובעל השכל הישר הפועל לפי עקרונות טבעיים ופשוטים, ולרוב לאומיים, מול "האליטות"  — קבוצות בעלות השקפת עולם התומכת ברעיונות ליברליים אוניברסליים. המנהיג הפופוליסט טוען שהוא – ורק הוא – מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי. היות שהעם לא מדבר בקול אחד, מסתמך הפופוליסט על כלל הכרעת הרוב. הרוב מייצג את העם שהוא הריבון 'הכל-יכול' ולפיכך הפופוליזם רואה במגבלות חוקתיות על כוחו של הרוב, כגון ביקורת שיפוטית, שומרי סף, ומערכות איזון ובלימה כאנטי-דמוקרטיות ופועל להחלשתן.

המנהיג הפופוליסט טוען שהוא מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי, ומסתמך על הכרעת הרוב, המייצג את העם, הריבון 'הכל-יכול'. הפופוליזם רואה אנטי-דמוקרטיות במגבלות חוקתיות על כוח הרוב, כמו ביקורת שיפוטית ושומרי סף

1. פופוליזם נגד פלורליזם

נקודה מרכזית היא שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית, המבוססת על שוק דעות חופשי והכרעה בין מגוון עמדות באמצעות מנגנונים דמוקרטיים, הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט. המנהיג הפופוליסט מבקש לדבר בשם האומה בכללותה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לשם כך עליו לפתור את הסתירה בין טענה זו ובין נוכחות אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון הוא פשוט; עמדות הנוגדות את תפיסת עולמו אינן לגיטימיות.

תוצאה אחת של עליית הפופוליזם, שלא מקבלת מספיק תשומת לב בשיח, היא ההתקפה על המומחיות המדעית, מה שמכונה לעתים "המרד נגד מומחיות". להתקפה זו מספר הסברים: ראשית, אחת התכונות הברורות ביותר של פופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית", השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן, בעוד העם מודר ממוסדות אלה. לכן, כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את 'שלטון האליטות' ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל'רצונו האמיתי' של העם.

הטענה היא שגופים 'טכנוקרטיים' שאינם נבחרים, כמו רשויות עצמאיות בעלות מומחיות, חולקים את הכוח הריבוני עם נבחרי הציבור ולעתים הם השולטים.

התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו וסמכויותיו, הנרמסות לכאורה על-ידי הבירוקרטיה והמומחים. כך למשל, בעקבות הצבעת הברקזיט על יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, הכריז הפוליטיקאי הבריטי מייקל גוב:

“I think the people of this country have had of experts with organisations with acronyms saying that they know what is best and (getting it consistently wrong". (Michael Gove)

על רקע זה, למשל, ניתן להבין את אלה המכחישים את השינוי האקלימי והתרומה האנושית למשבר האקלים. למרות הקונצנזוס המדעי סביב שינויי האקלים, מהלך הנגד מבקש לכפור בעצם הסמכות המדעית ולהציגה כמוטה או כבעלת אינטרס. כך גם במאבק נגד מערכות המשפט והמומחיות המשפטית.

המנהיג הפופוליסט מדבר בשם האומה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לכן עליו לפתור את הסתירה בין זה לבין אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון פשוט: עמדות נוגדות לתפיסת עולמו אינן לגיטימיות

2. פופוליזם נגד דמוקרטיה ליברלית

שנית, את ההתקפה הפופוליסטית יש להבין על רקע המתח בין פופוליזם ודמוקרטיה ליברלית. כל חברה דמוקרטית מבוססת על הרעיון שלאזרחים תפקיד חשוב בקביעת האופן בו הם נשלטים. אולם כדי שרעיון דמוקרטי זה יכובד, הציבור או העם (‘The People’) נתפס כמערכת של פרטים שעדיפויותיהם בסוגיות שונות מגוונות וניתנות לשינוי. העדפות אלו משתכללות לידי הכרעה ציבורית באמצעות תהליכים סדורים של קבלת החלטות דמוקרטית, בדרך-כלל בהתאם להכרעת הרוב.

עקרונות דמוקרטים דורשים כי גם עמדות מיעוט תזכינה לכיבוד ותילקחנה בחשבון. כלומר, הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות ונוגדות. בניגוד לכך, התפיסה הפופוליסטית גורסת, הלכה למעשה, כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב.

מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה אחידה וקולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה, ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון (ופעמים רבות מדובר בשליט) הוא קול העם. עמדות חורגות או נוגדות – לרבות כאלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות, שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.

השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי שכן לפיו 'האמת' נוצרת על-ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. מודלים אחרים של 'חקר האמת' רק מחלישים את המדינה. תחת פוליטיקה פופוליסטית אין צורך בשקרים או ב'קטיף דובדבנים' של ראיות מחקריות כדי לתמוך במדיניות השלטונית, שכן יש רק את הרצון האורגני של הציבור. לא בכדי, המילה “post-truth” נבחרה למילת השנה על-ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016. התעלמות מאמיתות כפי שנתפסות על ידי מוסדות מדעיים או עיתונאיים הפכה להיות חשובה פוליטית.

הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שכל האנשים הסבירים יכולים להסכים עליהן. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.

לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים, וכאשר עובדות מסוננות באמצעות מחויבות פוליטיות-מפלגתיות, יש חתירה תחת דליברציה דמוקרטית.

מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים שלנו, אמורים לספק את העובדות המשותפות. בעוד שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא-פוליטיים כמו אוניברסיטאות וכתבי עת אקדמאים הפועלים על-ידי ביקורת עמיתים מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר שלנו בקביעת עובדות רלוונטיות.

התפיסה הפופוליסטית גורסת כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלה שמבטאים את עמדת הרוב. עמדה שנתפסת כאחידה וקולקטיבית, וניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד

מערכות הממשל בימינו הפכו למורכבות ביותר, כמו גם התלות ההדדית בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו. גם תחום המשפט, כמו תחומי ידע אחרים, הוא מורכב ודורש למידה והתמקצעות. אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוות בדרך כלל בנימה אנטי-אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל'שכל הישר' מאשר לצורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.

3. פופוליזם נגד מערכות איזון ובלימה

שלישית, החלשת מערכות איזון ובלימה. אחת מן הדרכים באמצעותן חברות דמוקרטיות מגנות על עצמן מפני משטרים פופוליסטים המבקשים לדכא את המיעוט או את האופוזיציה, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: מפלגות אופוזיציה, מספר בתי מחוקקים, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית וכו'. אלו מאפשרים את תיווכן של העדפות שונות לכדי מדיניות או פעולות הממשל.

בחברות דמוקרטיות אלו, למדע תפקיד מרכזי שכן הוא מאפשר קבלת החלטות המבוססות על ידע וראיות בגיבוי מתודולוגי. קולינס ואוונס טוענים כי התפקיד של מומחיות מדעית בדמוקרטיה דומה לזה של בית שני, עיתונות חופשית או מערכת שיפוטית עצמאית. היא תורמת למערכת האיזונים והבלמים שהכרחית למניעת התדרדרות למודלים אוטוריטריים של שלטון:

“Scientific expertise, when it is working properly, and when it is understood properly, makes it more difficult for a government to do just what it wants. Those with a tendency toward populism understand this and that is why they are likely to be dismissive of scientific expertise and to find ways of undermining its credibility by, for example, suggesting it is driven by the interests of particular social groups or emphasizing its uncertain and provisional nature; claims that are at least superficially similar to ideas developed within the social constructivist analysis of science” (Collins, Harry & Robert Evans, 2019. Populism and Science, Epistemology & Philosophy of Science 56.4, 200-218).

מוסדות המספקים מומחיות מדעית, כמו האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לדמוקרטיה פלורליסטית שכן הם מרסנים את הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם את ההוויה הטבעית והחברתית קיבלה את הסכמתו של העם ולכן נכונה. כלומר, למומחיות מדעית תפקיד חשוב במתח שבין דמוקרטיה פלורליסטית והעם. בדיוק מפני שסמכות מדעית מהווה את אחת ממערכות האיזון והבלימה בדמוקרטיה פופוליסטים מתקיפים אותה כשם שמתקיפים מערכות איזון ובלימה אחרות. כאשר מדובר במומחיות משפטית, הסבר זה מקבל משנה תוקף שכן מוסדות עצמאיים רבים של איזון ובלימה, כגון מוסדות ייעוץ משפטי ובמיוחד מערכות שיפוטיות, מבוססות על מומחיות משפטית.

מוסדות המספקים מומחיות מדעית: האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לריסון הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם קיבלה את הסכמת העם ולכן נכונה

הסבר נפוץ אחד לעליית הפופוליזם הוא ההשפעה של טכנולוגיות מידע חדשניות. ככל שעלות הגישה למידע נמוכה יותר, מומחים נבחנים ביתר קלות; לעתים קרובות הם מאבדים את תפקידם כשומרי הסף. הכעס על הטכנוקרטים מאורגן ביתר קלות, והאמון במוסדות נשחק.

התוצאה היא פתח לפופוליזם, שמתקדם על ידי צורות התעמולה החדשות העומדות לרשות השחקנים הפוליטיים. האינטרנט, והרשתות החברתיות במיוחד, מהווה חממה אידיאלית לחשיבה קונספירטיבית, כך שרבים מהרעיונות האנטי-מדעיים הבולטים ביותר בימינו (מהכחשת שינוי אקלים דרך מטיפים נגד חיסונים), מגיעים עטופים בחבילה בטענה שהמומחיות הראשית הושחתה, ושכבר לא ניתן לסמוך על מדענים להגיד את האמת שכן, בסופו של יום, הכל פוליטי.

התפיסה שמומחים הם אליטות המדכאות את העם ולכן יש לדחות כל עמדת מומחים או התדיינות המבוססת על ידע – מסוכנת לדמוקרטיה. בספרו משנת 2017 The Death of Expertise: The Campaign Against Established Knowledge and Why it Matters עומד ניקולס על הניתוק ההולך וגובר בין המומחים ובין אנשים מן השורה. התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארצות הברית מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים לעשרים שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי. ההשפעה של גישה אינטרנטית לכמות כמעט בלתי מוגבלת של מידע לא מאומת וחוסר היכולת של כלי תקשורת מבוססים לבדוק עובדות בקנה מידע רחב תורמים כמובן למתח בין מומחיות ופופוליזם.

התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארה"ב מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים ל-20 שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי

השדה המשפטי, כשדה המכיל גם מומחיות וגם כוח רב, חשוף למתקפות אלו, ואולי אף ביתר שאת לאור אופיו הלא-מדעי, בהשוואה למדעי הטבע ומדעים מדויקים. האליטה המשפטית מוצגת כאליטה ליברלית, המנותקת מהצרכים האמיתיים של העם, ובהיעדר אפשרות ממשית לשלוט באמצעים אלקטורליים מבקשת לכפות את עמדותיה על הציבור באמצעות מערכת המשפט.

כך, למשל, בנאומה בכנס העמותה למשפט ציבורי בשנת 2017, טענה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד כי בעיני בית המשפט:

"ה'דמוס' הפך לדמון, והעם – הריבון האמיתי ביחס למקובל בדמוקרטיה רגילה – הפך לסכנה הניבטת מכל פינה ואורבת לשיטתנו".

הבריחה מהעם, לדעת השרה לשעבר שקד, נובעת:

"מריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים".

אמירות אלו הן חלק מן השיח הפופוליסטי לפיו אליטות מנותקות, בין היתר במערכת המשפט, מתעלמות מ"רצון העם" ומגבילות אותו ממימוש מאווייו. לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים.

כאשר ההכרעה של שופטי בית המשפט, שאמורים להיות המומחים הגדולים ביותר בתחום המשפט, מרודדת להכרעה פוליטית ותו לא, אין כל חשיבות למומחיות. ואם כך לגבי שופטי בית המשפט העליון, קל וחומר לגבי משפטנים ברמה זוטרה יותר וחוקרים מהאקדמיה. לכן, אין חשיבות לעמדתו של מומחה למשפט חוקתי שטוען כי חוק מסוים פוגע בזכות חוקתית באופן שאינו מידתי ולכן אינו חוקתי, כי זו משקפת רק את עמדתו הסובייקטיבית-ערכית. זוהי עמדתו הפוליטית. לעמדה זו אין שום עדיפות על פני עמדתם הערכית של נציגי הרוב כפי שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.

באווירה פופוליסטית, סיווגם של מומחים ואנשי אקדמיה, למשל בתחומי המשפט הציבורי, כאליטה ליברלית, משמש כמכשיר הכפשה שנועד לצייר אקדמאים באופן קריקטורי כאקטיביסטיים פוליטיים ולא כמומחים בתחומם.

לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים

במלים אחרות, בעידן הפופוליזם, ההתקפה על המומחיות המשפטית משרתת מספר מטרות בו-זמנית: ראשית, ככלי להתנגדות לאליטה ליברלית שנטען כלפיה שהיא מבקשת לכפות על החברה ערכים ליברלים-אוניברסליים תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי. שנית, ככלי להחלשת מערכות עצמאיות של ייעוץ משפטי, אקדמיה משפטית ובמיוחד בתי משפט, העשויים לשמש כמנגנון איזון ובלימה על הכוח השלטוני ואשר מונעים מהכוח הפופוליסטי להתפרץ ללא ריסון. הזלזול במומחיות עלול אפוא לפגוע לא רק בתחומי המדיניות הספציפיים בהם למומחיות יש תרומה ייחודית, אלא גם לאפשר את שינוי המשטר הדמוקרטי בכללותו. מפני סכנות אלה עלינו להישמר.

רשימה זו היא חלק מפרק בדבר "מומחיות במשפט" שעתיד להתפרסם בספר על "מומחיות" בהוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה.

יניב רוזנאי הוא פרופ' חבר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. בעל תואר דוקטור במשפטים מה-LSE ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת חיפה ומ-NYU. תחומי ההתמחות שלו הם משפט חוקתי השוואתי, תאוריה חוקתית, וחקיקה

ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא מתמחה בתיאוריה חוקתית, במשפט חוקתי ובמשפט חוקתי השוואתי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,019 מילים

יהודים חיים בבחריין זה 140 שנה ● ההסכם עם ישראל משנה את חייהם, אך לא מעורר בהם מחשבות על הגירה ● חברי הקהילה מספרים על רגעי השיא והשפל שלהם במדינה הערבית הזעירה, ומגלים: "אבותינו לא מצאו את עצמם בעיראק, ולכן החליטו לנסות את מזלם בבחריין"

עוד 749 מילים

הסגר השני מרגיש כמו קאבר של הסגר המקורי ● הסכמי השלום עם איחוד המפרציות מרגישים כמו קאבר לחגיגות השלום עם מצרים וירדן ● מסך הטלוויזיה מלא בקאברים לתוכניות עבר - מ"זהו זה" ועד "מי רוצה להיות מיליונר" ● ככה זה עכשיו, אנחנו בימים של קאברים ● אז לכבוד החג, ריכזנו יחד את שירי הקאבר הגדולים אי פעם, ולכל קאבר צירפנו את הסיפור שמאחוריו ● קריאה והאזנה נעימה

עוד 554 מילים ו-3 תגובות

למקרה שפיספסת

מסע בשבילי השחיתות. איור: אבי כ"ץ

טיול לחג מסע בשבילי השחיתות

רגע לפני שנפל עלינו הסגר השני, יצא מדריך טיולים נמרץ עם קבוצת מבקרים חסרי מודעות שבסך הכל ביקשו לראות מעט מנופי ארץ הקודש ● במשך שלושה ימים, המדריך א' הראה להם את מיטב התוצרת של שנים של סיאוב, פוליטיקאים שנשארו על הכיסא זמן רב מדי, קבלנים שקיבלו קיצורי דרך תמורת שוחד, ואוצרות טבע שנשדדו מהציבור לטובת הטייקונים ● ציונות 2020, פה ושם בארץ ישראל

עוד 3,656 מילים ו-3 תגובות
עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

ראיון רג'ינה קינג עושה היסטוריה בהוליווד

בזמן שאמריקה בוערת על רקע גזעני, הבמאית והשחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג עושה היסטוריה שחורה ● הסרט "לילה אחד במיאמי" מפגיש ארבעה גברים שחורים מפורסמים ב-1964, בהם קסיוס קליי ומלקולם X ● הגיבורים אמיתיים, העלילה דמיונית, אבל המסרים רלוונטיים מתמיד ● בהתחלה קינג התלבטה האם להפיץ את הסרט בגלל הקורונה, אבל אז התקבלה לפסטיבל ונציה - כבמאית השחורה הראשונה שעשתה זאת

עוד 1,902 מילים

ראש השנה בגיהינום

אבא של האמנית הדי אברמוביץ, אלכסנדר ברויאר, ברח מהנאצים ב-1938, רק כדי לחזור כמה שנים אחר כך לאירופה עם הצבא האמריקאי ● הוא היה בין האמריקאים הראשונים שנכנסו לבוכנוואלד, והיו עדים פיזית להשמדת יהודי אירופה ● על האדמה החרוכה שהייתה גרמניה, ב-1945, הוא חגג את ראש השנה ● טור אישי

עוד 1,395 מילים

מותה של רות ביידר גינזבורג עלול להחזיר את ארה"ב שנים אחורה

האישה שסללה את הדרך לנשים, שנלחמה על זכויות הפרט והפכה לאייקון בחייה, הלכה לעולמה אמש בגיל 87 ● חודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב, הרפובליקאים כבר נחושים למנות במקומה את השופט השמרן השלישי בכהונתו הנוכחית של טראמפ ● המאבק של גינזבורג על פניה של הדמוקרטיה האמריקאית ממשיך ביתר שאת, גם אחרי מותה

עוד 885 מילים ו-1 תגובות

עם כל הכבוד להסכם השלום המרגש עם איחוד האמירויות, הכישלון מול הפלסטינים עלול להתפוצץ לנו בפנים בכל רגע ● ללבנונים רבים כבר אין מה להפסיד, והם מהמרים אפילו על חייהם ● לעיראק לא חסר כסף, אבל המושחתים לוקחים הכל ● לא כולם בבחריין שמחים לעשות איתנו עסקים ● ו-38 שנים לרצח שזעזע את האזור, והוביל לכישלון מוסרי חמור של מדינת ישראל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 955 מילים

ערב התשפ"א, כשנדמה שהכול מסביב קורס, זהו זמן טוב להצטער על סגירת נציבות הדורות הבאים בכנסת לפני עשור בדיוק - אותו גוף שהיה אמור להביא אותנו קצת יותר מוכנים להתמודדות עם המשבר הנוכחי ● דעה

עוד 647 מילים
מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 46 ימים לבחירות

האסונות של טראמפ

טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות בבית הלבן לא סיפק לטראמפ אפילו שעות ספורות של סיקור חיובי ● ארצות הברית מתמודדת עם אסונות טבע וניהול כושל - משריפות חסרות תקדים במערב, דרך סערות הוריקן הרסניות, ועד התפרצות מגפת הקורונה שלא נבלמת ● אבל במירוץ לנשיאות, העיניים נשואות אל המדינות המתנדנדות - ובפרט למדינה שעשויה לקבוע את המנצח

עוד 1,684 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סֶגֶר שֵׁנִי

כמו נהר שכל הזמן משתנה כי הכול זורם, לא רק שהסגר החדש הוא לא הסגר שהכרנו - גם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנכנסנו אל הסגר הראשון, אי אז במרץ-אפריל 2020

עוד 842 מילים

כן אנחנו יכולים! כך ניפרד השנה מנתניהו, ונחזק את מדינת ישראל

מדינת ישראל מתמודדת כעת עם איום מרובע: ממשלתי, משטרי, מדינתי - ומשבר אמון שהגיע לשיא בקורונה ● אבל אין סיבה לאבד תקווה ● הדרך אל ההחלמה תהיה קשה ומייסרת, וכרוכה בהיפרדות מראש הממשלה, אך הדבר אפשרי ● כך ניתן לעשות זאת בצורה דמוקרטית ויעילה, תוך איחוי הקרעים ושיתוף פעולה לעתיד טוב יותר ● דעה

עוד 1,246 מילים ו-5 תגובות

הממשלה פרסמה מתווה לקיום הפגנות במהלך הסגר

לא תהיה הגבלה על מספר המפגינים, אך תהיה חובה לשמור מרחק בין קבוצות של עד 20 מפגינים ● היועמ"ש האריך את כהונת זילבר ב-3 חודשים ● אוחנה יאריך את כהונת מ"מ המפכ"ל בחצי שנה ● חרדים הזמינו 400 אוטובוסים למפגינים, במשטרה סבורים שזו דרך לעקוף את הסגר ● ניסנקורן: לא זיהינו את העלייה בתחלואה בזמן ● שרים בביקורת על גמזו ״שנכנע ללחצים״ ● ושלל ברכות חג שמח מרחבי הזירה הפוליטית

עוד 16 עדכונים

הכישלון הזה אינו יתום

מסיבת העיתונאים אמש של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות היתה הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה ● בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כשהיו כמה עשרות חולים ● היום, עם עשרות אלפי נדבקים, כולם רק מחפשים איך לתחמן כדי להפר את הסגר השני ● לא בכדי נתניהו הזכיר אתמול את גנץ בפעם הראשונה ● פרשנות

מסיבת העיתונאים אמש (חמישי) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר הבריאות יולי אדלשטיין, המעבר המצולם מבידוד לבידוד של כל שר, ארשת הפנים העגומה, המסרים והתוכניות, עוד תוכניות, היו הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה.

זהו מחדל מנהיגותי, בריאותי, אזרחי, חברתי והסברתי מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור.

זהו מחדל מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור

בסגר הראשון היה שיתוף פעולה ציבורי מלא עם ההוראות. מילות השבח שהרעיף ראש הממשלה אז על האנשים ועל המשמעת האזרחית והערבות ההדדית נכנסו כבר לפנתיאון הרטוריקה. מה שקרה בין הגל הראשון והגל השני עוד ייחקר, כי התוצאה המחרידה נכון להיום עומדת על קרוב ל- 50 אלף נדבקים במדינה של 9 מיליון תושבים.

האירועים הקשים בחודשים האחרונים – התקנות הסותרות, היחס השונה לקבוצות ומגזרים, האינטרס הפוליטי מאחורי כל החלטה, פני ההנהגה והדוגמה האישית – שכנעו רבים לדפוק את המערכת, שלא דורשת את טובתם.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים ואפילו זכינו להכיר את האנשים שהגיעו מספינת הקורונה ביפן ואת בעל חנות הצעצועים מאור יהודה, שנדבק בנגיף.

היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון. כולם שומעים גם את ראשי המדינה מודים שהסגר לא ישנה בהרבה את המצב ומתפלצים.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים. היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון

השיח ברשתות היום הוא איך נלבש מכנסיים קצרים וסניקרס, נלך לאן שאנחנו רוצים ונספר שאנחנו עושים ספורט; איך נתחמן שאנחנו בדרך לעבודה; ואיך נפברק הפגנה או ביקור רפואי מחוץ לעיר. ב"זהו זה" הראו אתמול באחד המערכונים אזרח שהתחפש לשוטר בדרך לסעודת החג אצל ההורים. "זה לא סגר, זו בדיחה", אמר נתניהו לפרויקטור רוני גמזו. אולי הוא צודק.

מסיבת העיתונאים המשולשת אמש באה לומר לציבור "חכו רגע, תנו עוד צ'אנס, תיכנסו מתחת לאלונקה. אל תיתנו לנו להחמיר איתכם". "הלב כואב לי", אדלשטיין הודה בפני המתפללים שיאלצו להישאר מחוץ לבתי הכנסת שלהם. מעניין אם הלב הכואב של אדלשטיין ישכנע את חסידי בעלז להישאר בבית בתפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא

"נחמיר את ההנחיות. נדון עם בני גנץ ועם החברים", אמר נתניהו. ראש הממשלה לא דן עם החליפי שלו לפני ההסכם עם איחוד האמירויות ולא הזמין אותו לוושינגטון, אבל לפני שמטילים גזרות על הציבור – מזמינים את גנץ, מתייעצים איתו והופכים אותו לשותף מלא בכישלון.

עוד 487 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה