JavaScript is required for our website accessibility to work properly. נועה שי: מול שידורי החדשות | זמן ישראל

מול שידורי החדשות

שידורי המלחמה, צילום מסך מערוץ 13, אילוסטרציה
שידורי המלחמה, צילום מסך מערוץ 13, אילוסטרציה

במצב הנוכחי, ובאופן טבעי, כולנו נעים בין הרצון להיות מעודכנים בכל, לבין לא להיות חשופים לכל המידע הקשה. אך מרביתנו מוצאים את עצמנו מחוברים ומחוברות לחדשות, צופים בהן מסביב לשעון.

החדשות כוללות בתוכן ראיונות עם שורדי הטרור, עם משפחות הנעדרים והמשפחות השכולות ועם לוחמים. הנכחת קולם של קורבנות האירועים היא חשובה, אך לצידה ישנו מחיר. יכולה להיות לה השפעה עוצמתית על שלומם הנפשי והפיזי של המרואיינים, של כלל הציבור, וגם של אנשי התקשורת אשר עובדים בלופ אינסופי של שידור ונחשפים למידע, לסרטים, ולמרואיינים.

הנכחת קולם של הקורבנות חשובה, אך לצידה ישנו מחיר. יכולה להיות לה השפעה עוצמתית על שלומם הנפשי והפיזי של המרואיינים, של כלל הציבור, וגם של אנשי התקשורת אשר עובדים בלופ אינסופי של שידור

"התקשורת" כולה נמצאת במילכוד, מצד אחד האירועים אינם פוסקים, אנשים מחפשים מידע וזקוקים לוודאות כלשהי, הרשתות החברתיות נושפות בעורפה, והגופים הרשמיים מחויבים להוות אלטרנטיבה מהימנה למידע הרב שמצטבר. מהצד השני יש לשידור הלולאתי השלכות על המצב הנפשי, האישי והחברתי. המציאות התקשורתית הזו לא מאפשרת למי שצורך או מייצר אותה – לעצור, לחשב את המסלול ואת הפעולות הרצויות והמצויות. כאילו אין זמן לפריווילגיה הזו.

למרות ההמלצה להתנתק, עד כמה שניתן, מן הרשתות ומן הרדיו או הטלוויזיה. הצפייה באירועים, ההקשבה לאנשים מושכת אותנו. כמו מאפשרת לנו הבנה ושליטה על אירועים שלא ניתן להבין או להכיל אותם.

הצורך בתחושת שליטה מול האירועים שקורים מובן, אך הצפייה בחדשות – לא רק שאינה מייצרת שליטה אמיתית – אלא שעצם החשיפה הלא נגמרת לסיפורים ולמראות הופכת אותם לחלק מהחוויה האישית שלנו. הם עלולים להעצים בנו את תחושות הפחד והאימה, ולהרחיב את ארסנל האירועים שמהם נוכל לפחד או להיזכר בהם בעתיד, גם אם לא נחשפנו אליהם בעצמינו.

בהרצאה רגישה שנתנה פרופ' מירב רוט למטפלים ומטפלות בימים הראשונים של המלחמה היא ציינה, כי עבור מי שחוו את הטראומה – הכרה במציאות הנוראה יכולה לאפשר מסגור של המציאות ולא רק קריסה לתוך הרגש או הסיפורים והפרטים.

הצורך בתחושת שליטה מובן, אך הצפייה בחדשות – לא רק שאינה מייצרת שליטה אמיתית – אלא שעצם החשיפה לסיפורים ולמראות הופכת אותם לחלק מהחוויה האישית שלנו ועלולה להעצים את האימה

אך מהצד השני, עבור מי שנחשף לטראומה באופן ישיר, ועבור הציבור שנחשף לו באופן עקיף, ככל שנמשיך להיחשף, יהיה לנו קשה יותר להתבונן ולעצב את הנרטיב שלנו. זה לא קורה בבת אחת. וכל יום מזמן אירועים חדשים והתמודדויות חדשות. אבל להבנה הזו, שהחשיפה לא רק מאפשרת שליטה אלא גם גוזלת אותה מאתנו – יש משמעות עמוקה.

באשר לאנשי התקשורת, ולרגעי המפגש שלהם עם העדים לתופת ולתוכן – רגעי הריאיון מחייבים את המרואיין לתת מילים ואת המראיין להקשיב להן. הסיטואציה עלולה להיות מורכבת ומכאיבה, כאשר אנו עדים ועדות של מי ששרדו ולעדות הזו יש משמעות בגיבוש הסיפור ובהכרה בממשות שלו.

חשוב לתת לגיטימציה ולהקשיב מתוך אמפתיה. חשוב ביותר גם לאפשר למרואיינים שליטה על הקצב, על התוכן ועל מתן מילים לסיפור שלהם, ולא להטות את הסיפורים שלהם כדי ליצור דרמה מיותרת, מצג שווא או עימות.

בין אם הם מביעים ביקורת, אופטימיות או ייאוש, העדות של המרואיינים צריכה להתקבל בצורה מכילה. העמדה המקצועית היא שחשיפת הסיפורים ושחזורם יכולה להיות חלק מתהליך הריפוי, אך אם היא לא נעשית ברגישות היא עלולה גם לעורר תחושות קשות.

זוהי אחת המשימות החשובות של אנשי התקשורת כרגע, ויש לה משמעות עבור כולנו, אך היא נהיית כמעט בלתי אפשרית בתוך מרתון השידורים והעבודה הבלתי פוסקים. קשה לדמיין איש או אישה שיכולים לאסוף את עצמם בתוך מצב כזה ולהצליח לפעול כך. ברור שכאשר מצד המראיין עולות שאלות חודרניות או הבעת עמדות של זעם ונקם – כל אלה הם תוצאות אפשריות של העבודה הבלתי פוסקת, שלא מאפשרת לעצור, לעבד רגשות, להתאבל, להתווסת או לגבש נרטיב כלשהו.

לכן, אולי כדאי להניח ללופ השידורים הבלתי פוסקים. אנחנו לא יכולים לחזור לשגרה רגילה, הרי אין לנו כזו עכשיו. אבל אנחנו כן יכולים לחפש איים לנשימה. ואנו זקוקים למידע מאורגן ומווסת יותר, שיאפשר גם נחמה ומנוחה.

אולי כדאי להניח ללופ השידורים הבלתי פוסקים. אנחנו לא יכולים לחזור לשגרה רגילה, הרי אין לנו כזו עכשיו. אבל אנחנו יכולים לחפש איים לנשימה. ואנו זקוקים למידע מאורגן ומווסת יותר, שיאפשר גם נחמה ומנוחה

זוהי  הזמנה חברתית לתקשורת  להצטרף למאמץ השמירה על כולנו, על עצמם ועל עצמנו, על העובדים והעובדות שלכם, על השורדים והמחלימים, ועל החברה כולה.

נכתב בשיתוף עם ד"ר נורית גלזר חודיק ועו"ס תימור טל. הכותבות הן עובדות סוציאליות מטפלות ומנחות, חברות בקבוצת "עו"סות דמוקרטיה".

נועה שי היא עובדת סוציאלית, מטפלת באלימות במשפחה במגזר הציבורי, ובנוסף מטפלת בקליניקה הפרטית. חברה בקבוצת “עו”סות דמוקרטיה”, התארגנות של עובדות ועובדים סוציאליים שפועלת כנגד ההפיכה המשטרית, לחברה דמוקרטית ושוויונית למען כלל תושבי ישראל.

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 675 מילים
כל הזמן // יום שני, 13 ביולי 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.