יום שבת, שבעה באוקטובר

התעוררתי בסביבות שמונה. אצלנו היה לגמרי שקט. פתחתי את הטלפון וקראתי על המתרחש בדרום. פתחתי טלוויזיה ומאותו רגע, הייתי צמודה אליה כל הזמן, במשך חודש שלם. עקבתי אחר האירועים והסיפורים של האנשים שהיו שם.

יש לי שני בנים שגרים בדפנה. אחד גר צמוד אלי והשני – בהרחבה. שראל (48) נקרא בצו 8 למילואים ביחידת האלפיניטסים בחרמון. זהר (50) גויס גם הוא בצו 8 ועד עכשיו הוא נמצא בחמ"ל מודיעין קרוב לגבול.

כשהיו הפגנות נגד הרפורמה, היינו הולכים אליהן יחד ואני זוכרת שיום אחד אמרתי לשניהם, אם תפרוץ מלחמה – אתם לא הולכים לצבא של ביבי. ביום שבו פרצה המלחמה, שניהם התגייסו מייד למרות שהם כבר לא חייבים.

כשהיו הפגנות נגד הרפורמה, היינו הולכים אליהן יחד ואני זוכרת שיום אחד אמרתי לשניהם, אם תפרוץ מלחמה – אתם לא הולכים לצבא של ביבי. ביום שבו פרצה המלחמה, שניהם התגייסו מייד

בתחילת המילואים דאגתי בעיקר לשראל, שהיה ממש על הגבול עם סוריה. בשירות הסדיר הוא היה בגולני בתקופה שבה צה"ל דשדש בבוץ הלבנוני. יום אחד, כשעוד עבדתי כאחות במרפאה בקיבוץ, נכנסה חברה והראתה לי כתבה שפורסמה בעיתון על חיסול בכיר לבנוני ותמונה של כל החבר'ה שהשתתפו בפעולה. אחד מהם היה הבן שלי ולא ידעתי כלום.

קיבוץ דפנה שבגליל העליון בנובמבר 2022 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

הפינוי

הנשים והילדים של זהר ושראל התפנו מהקיבוץ ביום שבת. לא רציתי להתפנות. רק אחרי כמה ימים של לחץ מצד הילדים, נסעתי לבתי הילה (50) שגרה בגבעתיים. דווקא שם, היו יותר אזעקות ממה שהיו באותו זמן אצלנו.

בכל אזעקה רצנו למקלט ופגשנו את השכנים, זוג גברים מקסים ששלושה שבועות לפני המלחמה נולד להם ילד בעזרת פונדקאית. המשפחה של הילה התאהבה בתינוק ונוצר ביניהם קשר חם וקרוב, עד כדי כך שמדי פעם הם לוקחים אליהם את התינוק לכמה שעות ונותנים לאבות לנוח.

הייתי שם כמה ימים וכשראיתי שהפינוי הפך מאסיבי, דיברתי עם אחראית הפינוי מהקיבוץ שסידרה לי חדר במלון בטבריה – לשם התפנו חברים גם מיישובי ההר כמו מנרה, מלכיה, יראון וכפר גלעדי. מדי פעם עזרתי בהסעות של חברים מבוגרים לקופת חולים ולבתי מרקחת, אבל לא הרגשתי שייכות. רוב הזמן ישבתי לבד בחדר, צפיתי בטלוויזיה ורקמתי.

שטיח מלחמה

בשנה שעברה, במסגרת היותי פנסיונרית, החלטתי לעשות דברים שלא עשיתי בחיי הקודמים. בין השאר, הלכתי ללמוד רקמה. כשהגעתי למלון, הראשונה שפגשתי הייתה אביבה יסעור, המורה שלי, אישה מרשימה בת שמונים מקיבוץ מלכיה.

לפני שיצאנו לחופש הגדול ביקשתי ממנה בד ולא עשיתי איתו כלום. מייד בתחילת המלחמה, הוצאתי את הבד והתחלתי לרקום. ישבתי מול הטלוויזיה, ורקמתי באטרף. הייתי הרבה שעות לבד ובעזרת הרקמה, הרגשתי שאני פחות לבד.

מייד בתחילת המלחמה, הוצאתי את הבד והתחלתי לרקום. ישבתי מול הטלוויזיה, ורקמתי באטרף. הייתי הרבה שעות לבד ובעזרת הרקמה, הרגשתי שאני פחות לבד

"שטיח מלחמה": ריקמה של אהרונה סדן, 60*60 (צילום: אהרונה סדן)

יש בשטיח שני לבבות כתומים, דגל ישראל, סמל של הסרט הצהוב למען החטופים, כלניות אדומות וציפורים אהובות נפשי שהן סמל החופש והשלום.

בפינה השמאלית התחתונה רקמתי מלבן ובו המילה hostages וסביבה רקומות 136 נקודות, כמניין החטופים שהיו בעזה בזמן שרקמתי. 134 נקודות צהובות ושתי נקודות כתומות בשביל אריאל וכפיר ביבס. כל כך כואב ונוגע ללב לחשוב על התינוקות האלה. מה הם עשו? למי הם הזיקו?

לעבודה הזאת קראתי "שטיח מלחמה". זאת העבודה הראשונה שאני רוקמת ללא הנחיה וקיוויתי שכשאסיים אותה, תסתיים גם המלחמה ויחזרו החטופים. השארתי משבצת ריקה כדי לרקום בה את תאריך סיום המלחמה.

לעבודה הזאת קראתי "שטיח מלחמה". קיוויתי שכשאסיים אותה, תסתיים גם המלחמה ויחזרו החטופים. השארתי משבצת ריקה כדי לרקום בה את תאריך סיום המלחמה

מבחינתי, המלחמה תסתיים כשיחזרו החטופים ולא כשימוטטו את חמאס וכל השטויות האלה. בכיתי המון בתקופה הזאת. כל סיפור חנק אותי בדמעות על מה שאנשים עברו. זאת הייתה הדרך שלי להביע את השתתפותי.

אחרי עשרה ימים במלון אמרתי, זהו. נסעתי שוב לגבעתיים והיו שם הרבה אזעקות וירי. לא פחדתי, אבל התחלתי להרגיש שאני צריכה את הפינה שלי. החלטתי לחזור לדפנה למרות מחאות ילדיי ואני מרגישה מעולה שחזרתי. החלטתי שכאן אהיה.

אהרונה סדן (צילום: דפנה טלמון)

את לא פוחדת?
לא. העובדה שאני כאן מעידה על כך שמבין כל האפשרויות, פה הכי טוב לי.

אני לא מסתובבת הרבה בתוך הקיבוץ, למעט פה ושם כדי לקטוף פומלות מהעצים העמוסים של החברים שהתפנו. הבית שלי היה פעם בית ילדים. אחת הדלתות מובילה אל גרם מדרגות שמוביל למקלט שנבנה במלחמת השחרור. אז אפשר להגיד שיש לי מקלט בבית, למרות שאחרי מלחמת לבנון השנייה הודיעו שהוא לא עומד בתקן.

בשבועות הראשונים אנשים לא הגיעו. עכשיו מגיעים מדי פעם ליום או יומיים לנקות את הבתים ולנכש עשבים. מעט חברים חזרו, בעיקר רווקים שחיים לבד וכמה מבני הגיל השלישי, כמוני, שאין להם מחויבות של עבודה וילדים.

בשבועות הראשונים אנשים לא הגיעו. עכשיו מגיעים מדי פעם ליום או יומיים לנקות את הבתים ולנכש עשבים. מעט חברים חזרו, בעיקר רווקים וכמה מבני הגיל השלישי, כמוני, שאין להם מחויבות של עבודה וילדים

ובכל זאת, לא תפגשי אנשים על השבילים. השבילים ריקים. בלילות, כל הבתים חשוכים וגם חלק מהשכונות. כנראה מטעמי ביטחון וחיסכון בחשמל. מעולם לא ראיתי כך את הקיבוץ, למרות שזה לא הפינוי הראשון.

1948: הפינוי הראשון

עם פרוץ מלחמת השחרור, פינו אותנו, ילדי דפנה, למושבה הגרמנית בחיפה. במשך כמה חודשים השתכנו במבנה אחד גדול. אח שלי היה בן ארבע וחצי ואני, תינוקת בת שנה.

אהרונה סדן עם אחיה וסבתה בעת הפינוי של קיבוץ דפנה לחיפה ב-1948. כתב היד הוא של אביה של אהרונה (צילום: באדיבות אהרונה סדן)

היה לנו מזל שסבתא שלי, שאבא העלה מגרמניה רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הייתה איתנו. רוב האימהות נשארו להחזיק את המשק. את כל זה אני לא זוכרת כמובן, אלא יודעת מסיפורים ומכמה תמונות שנשארו ועליהן כתב ידו של אבי.

עד כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, ספגנו הרבה ירי מתל עזזיאת. כילדים, שהינו הרבה במקלטים. דווקא הגבול עם לבנון היה אז שקט. התבדחנו שאפילו תזמורת צה"ל יכולה לשמור עליו. הבעיה הייתה בגבול עם סוריה. חיינו בקיבוץ מבוצר ובתוכו תעלות חפורות כך שאם הייתה הפגזה, אפשר היה לקפוץ לתעלות.

עד מלחמת ששת הימים, ספגנו הרבה ירי מתל עזזיאת. כילדים, שהינו הרבה במקלטים. דווקא הגבול עם לבנון היה אז שקט. התבדחנו שאפילו תזמורת צה"ל יכולה לשמור עליו

מלחמת יום הכיפורים

צביקה ואני התחתנו בעקבות מלחמת יום כיפור. בכלל, תקופות מלחמה יוצרות בחיים האישיים לא מעט תובנות.

קצת לפני אותו יום כיפור החלטנו להיפרד כי צביקה, שגדל בקריות, לא רצה לעבור לגור בדפנה ואני לא רציתי לעזוב. אבל משהו בקשר היה כנראה חשוב לשנינו והחלטנו להיפגש ביום כיפור.

נסעתי אליו לקריית חיים ובבוקר הלכנו לים. בסביבות חמש אחר הצהרים, כשהתחלנו לחזור, ראינו אנשים מסתובבים עם טרנזיסטורים ומישהו אמר לנו, אתם לא יודעים שפרצה מלחמה?

בחורה נפרדת מחברה החייל בטבריה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, 19 באוקטובר 1973 (צילום: עליזה אורבך, הספרייה הלאומית)

ארבע שעות אחר כך צביקה גויס, והיה לי ברור שאם הוא חוזר בשלום מהמלחמה, אני מתחתנת איתו ולא משנה לי איפה נגור. לא שמעתי ממנו למעלה מחודש והייתי במצב נוראי. הפגישה הראשונה שלנו, כשיצא להפוגה, הולידה את זהר והילה. הם הילדים של חורף שנת 73'.

בחזרה לקיבוץ

אין בקיבוץ כרגע שירותים קהילתיים, אין ילדים, אין מועדון, אין כלום. לשמחתי אני ניידת, נוהגת ומסתובבת. בחודשיים הראשונים נסעתי יום יום לחדר האוכל של מלון הגושרים, בצפון עמק החולה, ועזרתי באריזה של אוכל חם לחיילים. חוץ מזה, אני חובבת טיולים אז הצטרפתי לכל מיני קבוצות מטיילים.

הצלחתי לשכנע חברה לחזור לדפנה, ומדי פעם אנחנו נוסעות יחד לראות סרט בראש פינה. יש לי חברות בקיבוצים קרובים שלא פונו, אז מדי פעם אנחנו מתארגנות לארוחה משותפת – אבל לא בבית שלי, כי אנשים לא ששים לבוא לפה.

יש עובדים שמחזיקים את הרפת ואת החקלאות (אבוקדו, פרדסים וגם מטע חרובים), מקצתם חברי קיבוץ ורובם פועלים זרים. את האוכל קונים בקיבוץ שמיר. בכיתת הכוננות יש כעשרים חברים והם עובדים לסירוגין. בתחילת המלחמה היו בתוך הקיבוץ המון חיילים וקומנדקרים, ועכשיו כבר לא.

יש עובדים שמחזיקים את הרפת ואת החקלאות, מקצתם חברי קיבוץ ורובם פועלים זרים. את האוכל קונים בקיבוץ שמיר. בתחילת המלחמה היו בתוך הקיבוץ המון חיילים וקומנדקרים, ועכשיו כבר לא

יש מישהו שעובד בנוי וקוצר דשאים ליד בתי החברים אבל העשבייה מתפשטת בקצב מהיר ובמקומות מסוימים היא כבר הגיעה לגובה בן אדם.

קיבוץ דפנה הנטוש (צילום: אהרונה סדן)

באביב, שפת הנחל תמיד מלאה אנשים יפים ועכשיו הכול ריק. יש בדפנה בית דיור מוגן לזקני הקיבוץ ויישובי הסביבה שעכשיו עומד ריק. מייד פינו מפה את כולם ואני מבינה שלא מעט נפטרו בחודשים שחלפו. הלוויות עורכים פה רק בלילות. לא רוצים שתהיה התקהלות באור יום.

העתיד

אני לא יודעת מה יהיה כשייגמר הסיפור הזה. אני לא יודעת איזה קיבוץ נהיה, וזאת שאלה שמטרידה אותי. מה יקרה כשיתחילו לחזור? האם יחזרו כולם? האם יישארו פה צעירים? יש משפחות עם ילדים קטנים ששוקלות האם בכלל לחזור. זוגות שבנו בתים יפים בהרחבה וחושבים למכור ולחפש מקום אחר.

אני לא יודעת מה יהיה כשייגמר הסיפור הזה. אני לא יודעת איזה קיבוץ נהיה, וזאת שאלה שמטרידה אותי. מה יקרה כשיתחילו לחזור? האם יחזרו כולם? האם יישארו פה צעירים?

אנחנו היום קהילה מפורקת חברתית. יש חבר בערך בגילי שסיפר לי שהוא ואשתו שכרו דירה בתל אביב והם גרים קרוב לנכדים ומאוד נהנים. הם גם עוזרים לילדים שלהם וגם מרבים ללכת לפעילויות תרבות. כששאלתי אותו אם הוא חושב שיחזרו הוא אמר, תשמעי, את שואלת אותי שאלה מאוד רגישה. זאת הייתה תשובה שלא משתמעת לשתי פנים.

הם שכרו דירה, רואים כי טוב, יש להם הכול על כף היד, מה שבדפנה אין. זו רק דוגמה למה שעובר על אנשים בזמן הזה.

אנחנו בכלל לא יודעים מה יקרה בחזית הצפונית, ואני מתפללת שהיא לא תיפתח – כי אם היא תיפתח, לא רק היישובים על הגבול הצפוני יסבלו. עיקר הסכנה הוא ירי טילי נ"ט. זה מה שקרה בכפר יובל, שם נהרגו אם ובנה, מירה וברק איילון (הדודה ובן הדוד של שירי, כלתי, אשתו של זהר).

שיגור טילים מלבנון לעבר ישראל, 26 בפברואר 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

למה את מתגעגעת?
לשגרה שהייתה לי ואהבתי. עד פרוץ המלחמה עבדתי אחת לשבוע במרפאה של קיבוץ דן, אחת לשבוע יצאתי לטייל, אחת לשבוע שרתי בחבורת הזמר והלכתי לשיעורי הרקמה. יש דברים מעניינים גם בתקופה הזאת, אבל השגרה הייתה לי טובה.

הפינוי שלנו הוא פינוי לוקסוס. במלונות מקבלים שלוש ארוחות ביום, מיטות נוחות לשינה, מגבות ומצעים ומיזוג. הסבל הוא יותר חברתי. אבל מה קורה לאנשים שנעקרו מצפון עזה לדרומה וחיים באוהלים וסובלים רעב? זה נורא!

הפינוי שלנו הוא פינוי לוקסוס. במלונות מקבלים שלוש ארוחות ביום, מיטות נוחות לשינה. הסבל הוא יותר חברתי. אבל מה קורה לאנשים שנעקרו מצפון עזה לדרומה וחיים באוהלים וסובלים רעב? זה נורא!

אני חושבת המון על החטופות והחטופים, אבל גם על הסבל של העם העזתי. לא כולם חמאסניקים.

אצלנו הצליחו לארגן לילדים מסגרות חינוך כאלה ואחרות, ליצור סביבה לימודית. בית הספר שלנו, הר וגיא, פונה לכל מיני מקומות וצריך היה למצוא פתרונות גם לילדי הקיבוצים שלא פונו. אבל מה קורה לילדים בעזה? מי בכלל חולם שם על לימודים? אין להם צרכים בסיסיים.

יש סבל בעולם ובכל זאת אני רואה גם יופי. אני רואה יופי בהתארגנות של האזרחים ושל המערכות ההתנדבותיות לעומת אוזלת היד של המערכת הממשלתית שהייתה אמורה לתת את הדברים הללו. הממשלה שלנו לא מתפקדת וביבי דבוק לכיסא.

אהרונה סדן (צילום: דפנה טלמון)

התנדבות בכפר עזה

השבוע הייתי בקיבוץ כפר עזה. הגעתי לשם כדי לעזור, וזאת חוויה מעצימה ומרגשת. מדובר במיזם של כמה חבר'ה מקיבוץ בית השיטה שהם קראו לו החיטה צומחת שוב. אחד מהם, בחור משכמו ומעלה, עומד בקשר עם חברי כפר עזה מאז מבצע צוק איתן שבו התפנה הקיבוץ לאזור עפולה.

אותם חברים מבית השיטה החליטו לבוא ולהרים את רוחם של המפונים מכפר עזה וארגנו ערב שירה שבו לקחו חלק מאתיים מחברי בית השיטה וכל חברי כפר עזה. מספרים שזה היה ערב יוצא דופן.

מאז, אחת לשנה, מגיעים אותם חברים לכפר עזה ומארגנים מפגש עם ארוחה משותפת. המפגש האחרון התקיים ב-22 בספטמבר, פחות משלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה.

כעבור כמה שבועות החליטו החבר'ה מבית השיטה לארגן קבוצות של 10-15 מתנדבים שיבואו לשבוע עבודה בכפר עזה, שספג נזקים ואבדות רבות במתקפת שבעה באוקטובר. עיקר העבודה הוא גינון בגינות הציבוריות – וגם בגינות הפרטיות, כשבעלי הבית רוצים ומסכימים. לא עושים שום דבר ללא הסכמה.

ברקע, נשמעים כל הזמן הדי ירי אבל אין צבע אדום ואני עצמי מורגלת. בלילות אנחנו ישנים בבית ילדים שאורגן בהתאם והגיעו אנשים מקסימים. אנחנו עובדים שש שעות ביום בעישוב וניקיון הגינות והסיפוק עצום.

ברקע, נשמעים כל הזמן הדי ירי אבל אין צבע אדום ואני עצמי מורגלת. בלילות אנחנו ישנים בבית ילדים שאורגן בהתאם והגיעו אנשים מקסימים. אנחנו עובדים שש שעות ביום בעישוב וניקיון הגינות והסיפוק עצום

קיבוץ כפר עזה ב-3 בינואר 2024 (צילום: משה שי/פלאש90)

יש כאן משפחה שחזרה, בעל ואישה, שבכל יום שני מזמינים את כל מי שנמצא בקיבוץ, חיילים ומתנדבים, לארוחת צוהריים ליד ביתם. אלה אנשים שחוו דברים איומים. אני מסתובבת בקיבוץ ורואה את הבתים הירויים והשרופים והתחושה היא שאני נוגעת באירוע. לוקחת חלק. אני שמחה שבאתי להושיט יד.

האם זה ממלא אותך תקווה?
לא בהכרח. יש לא מעט חברים מכפר עזה שלא יחזרו לגור בקיבוץ ומבחינתי, כל זמן שהחטופים לא חוזרים וכל עוד הממשלה הזאת מנהיגה את המדינה – אין מה לחגוג ואי אפשר לדבר על תקווה.

יש לא מעט חברים שלא יחזרו לגור בקיבוץ ומבחינתי, כל זמן שהחטופים לא חוזרים וכל עוד הממשלה הזאת מנהיגה את המדינה – אין מה לחגוג ואי אפשר לדבר על תקווה

עשינו היום סיור בסביבה. הלכנו למקום שבו התקיימה מסיבת נובה ולבית הקברות של המכוניות וחשבתי שאנחנו לא רק עובדים ונותנים, אלא גם מקבלים.

קבוצת האנשים שנמצאת איתי כאן, פשוט נהדרת. הכנת הארוחות, העבודה המשותפת, העזרה ההדדית, הרצון הטוב. יש כאן ערכים נוספים שאני מתמלאת בהם, ואני חושבת שזה חשוב למי שהגיעו לעזור ובעיקר לחברי כפר עזה שבאים מדי פעם לבקר לכמה שעות.