צה"ל, בשמו המלא, אמור להיות צבא ההגנה לישראל. אבל בחינת משימות ההגנה של צה"ל לאורך שנים, מוכיחה שהוא כשל לחלוטין בהגנה על ישראל.

בשבעה באוקטובר נכשל צה"ל בקרב הגנה על גבולות מדינת ישראל – משימתו העיקרית מאז הקמתו. אירועי השבעה באוקטובר הם הכישלון החמור ביותר מאז הקמת המדינה, אבל הם לא אירועים נדירים.

ב-7 באוקטובר נכשל צה"ל בקרב הגנה על גבולות מדינת ישראל – משימתו העיקרית מאז הקמתו. אירועי ה-7 באוקטובר הם הכישלון החמור ביותר מאז הקמת המדינה, אבל הם לא אירועים נדירים

רבים שאלו אז: היכן חיל האוויר שתוקף כל שבוע בדמשק וברחבי המזרח התיכון? איפה סיירת מטכ"ל, השייטת ושלדג? היכן היחידות המובחרות, הסיירות? השריון, התותחנים? היכן הוא הצבא הזה שבו משקיעה החברה הישראלית את מיטב בניה ותקציביה?

ובכן, צריך להגיד ביושר, צה"ל הוא צבא התקפה. הוא יודע לתכנן מבצע חילוץ חטופים מדהים באנטבה הרחוקה, אך נכשל בהגנה על 100 תלמידים בבית ספר במעלות. צה"ל יודע לתקוף את ראשי ארגון הטרור במיטותיהם בביירות, אבל נכשל בהגנה על ספורטאים ישראלים באולימפיאדה ונכשל במניעת חדירת מחבלים לכביש החוף, לקריית שמונה, בית שאן, נהרייה ועוד.

צה"ל יודע לכבוש בסערה תוך 6 ימים את כל מדבר סיני, יו"ש ורמת הגולן, אבל נכשל באורח קטסטרופלי במלחמת יום הכיפורים בהגנה על אותם גבולות שהוא כבש. קו ההגנה בתעלה קרס, מוצביו נפלו ומאות חייליו נלקחו בשבי, החרמון נכבש וטנקים סורים כמעט נגעו בכנרת.

צה"ל לא יודע לנהל קרבות הגנה. חייליו לא מאומנים להגן על מוצבים, על קיבוצים, על גדר הגבול. למעשה לעולם לא תראו כתבה אחת בטלוויזיה המתעדת אימון בקרב הגנה. צה"ל פשוט לא מתאמן על כך.

צה"ל הגיע לביירות תוך 4 ימים במלחמת לבנון הראשונה, אבל במשך 18 שנה לא הצליח לנהל קרב הגנה באזור הביטחון, כאשר ארגוני הטרור יורים מעל ראשו על ישובי הגליל ומטמינים מטענים לחייליו, ויורים נ.ט. ומסבים לו אבדות קשות עד שנאלץ לסגת מלבנון.

צה"ל לא יודע לנהל קרבות הגנה. חייליו לא מאומנים להגן על מוצבים, על קיבוצים, על גדר הגבול. למעשה לעולם לא תראו כתבה אחת בטלוויזיה המתעדת אימון בקרב הגנה. צה"ל פשוט לא מתאמן על כך

צה"ל כבש את יהודה ושומרון בתוך ימים, אבל כבר עשרות שנים לא מצליח לספק הגנה מפני התקפות טרור קשות המגיעות מתוך השומרון כלפי ישובים בשומרון וכלפי ערים במרכז הארץ.

צה"ל כבש את רצועת עזה בששת הימים בתוך שעות, אבל שנים לא הצליח לספק הגנה ראויה לתושבי חבל עזה שהתיישבו שם בעידוד ותמיכת ממשלות ישראל.

קרב הגנה מוצלח אחד ניהל לאחרונה צה"ל מול מטח מאות טילים איראנים. איזה סיפוק וגאווה הביא הקרב הזה למפתחי החץ וכיפת ברזל, הטייסים ואנשי המודיעין. קרב אחד שנמשך פחות מיממה.

אבל היכן הצבא הזה במשך 365 הימים האחרים בשנה?.

קרב ההגנה המוצלח מול הטילים האיראנים מנע נזק כבד בערי ישראל, חסך מאות הרוגים ומנע הידרדרות למלחמה אזורית מול איראן.

אילו רק ידע צה"ל לנהל קרב כזה מול חמאס, לא היו עכשיו 133 חטופים וחטופות בגיהינום של עזה.

צה"ל של השבעה באוקטובר היה צבא עשיר, עתיר בטכנולוגיות תקיפה בתחום הסייבר, הטילים נגד טילים, חיל אוויר עם מיטב המטוסים המודרניים, כטב"מים  וטנקי מרכבה עם מעיל רוח שמגן עליהם מפני טילי נ.ט. ובכל זאת לא הצליח להגן על תושבי העוטף למרות כל האמצעים, התקציבים וכוח האדם שהועמד לרשותו.

צה"ל של ה-7 באוקטובר היה צבא עשיר, עתיר בטכנולוגיות תקיפה בסייבר, טילים נגד טילים, חיל אוויר עם מיטב המטוסים, כטב"מים, טנקי מרכבה עם מעיל רוח להגנה מטילי נ.ט., ובכל זאת לא הצליח להגן על תושבי העוטף

עכשיו מתחבטת ממשלת ישראל באשר לסוגיית התקיפה ברפיח. לכאורה זו מוצגת כהישג השיא שיכריע את חמאס וישנה את המציאות בדרום. אבל מיד אחרי ההתקפה, שתהיה בוודאי מלווה בנפגעים רבים, ומיד לאחר כיבוש רפיח, צה"ל יצטרך לבנות תכנית הגנה על ישובי הדרום. צה"ל יצטרך לומר לעצמו שכדי לא להישאר בבוץ העזתי, כדי לא להיגרר לשלטון צבאי בעזה, שלכאורה יספק הגנה ליישובי העוטף, הוא חייב הפעם להגן על ישובי הדרום מקו הגבול, עם כל היכולות והאמצעים שהמדינה העמידה לרשותו.

אילו רק היה עושה זאת לפני השבעה באוקטובר – המציאות כולה הייתה שונה לחלוטין כיום. ישראל לא הייתה מצויה במלחמה רב-זירתית, חיי אלפים היו ניצלים, הכלכלה לא הייתה מתרסקת, ומעמדה הבינלאומי של ישראל לא היה נשחק.

אין לבטל כמובן את חלקה המרכזי של הממשלה בכישלון ההגנה על אזרחי ישראל. זו נהגה במדיניות מופקרת מול חמאס במשך שנים. לא קיבלה החלטות בזמן וסירבה לכל דיון על העתיד ומטרותיה במלחמה.

אין להתעלם מניהול המלחמה המופקר וההתעקשות שלא לתכנן את היום שאחרי ולהתנכל למשפחות החטופים ולהתנכר לגורל יקיריהם. אבל צה"ל היה צריך קודם לכל להגן על אזרחי המדינה, על ישוביה, על גבולותיה. בקרב ההגנה הזה צה"ל כשל.

צבא ההגנה לישראל יודע אולי לתקוף היטב, אבל להגן הוא עוד לא למד. ואולי זה קשה מידי למפקדיו לעסוק בקרב שאין בו הילה, אין בו מבצע כירורגי של סיירת מובחרת, או ירי טיל מדויק לחלון בכיר איראני בדמשק, אלא עבודת שמירה וכוננות יומיומית וסיזיפית מול אויב המחכה ואורב כל רגע לאותה חולשה, רפיון והפקרות בהגנה.

צה"ל יודע אולי לתקוף היטב, אך להגן טרם למד. אולי קשה למפקדיו לעסוק בקרב נטול הילה, שאינו מבצע כירורגי של סיירת מובחרת או טיל מדויק לחלון בכיר איראני בדמשק – אלא עבודת שמירה וכוננות יומיומית וסיזיפית

עד שלא נודה באמת הפשוטה הזו, אנחנו נידונים לחפש פתרונות בעוד ועוד התקפות ומלחמות התקפיות, שלעולם יזמינו תגובה ונקמה וימשיכו את מעגל הלחימה ללא סוף.

צה"ל שלא יגיד לממשלה שכיום חובתה לשחרר את החטופים בעסקה, בגלל מחדל השבעה באוקטובר, וכי מיד אחריה הוא יסיק מסקנות באשר להגנה הנדרשת על הגבול – חוטא לאמת ולאמון הציבורי.

כי הרי היכן עומדת היום ממשלת ישראל? שריה טוענים שרק התקפה להשמדת חמאס שתביא "ניצחון מוחלט" היא שתספק הגנה לאזרחים. אבל מדוע לא להציע הגנה מוחלטת, חזקה, לא מופקרת? הגנה לוחמת, מצוידת במיטב האמצעים, הנשק והמודיעין? הגנה כזו ששום אויב לא יוכל לפרוץ אותה ולהפתיע אותה? מדוע זה לא עולה על דעתה של הממשלה הזו ועל דעתו של צה"ל מול שרי הממשלה המחפשים רק התקפה? לפעמים ההגנה הטובה ביותר היא פשוט לעשות הגנה טובה ולא התקפה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.