לא היה מאושר ממושיקו, שכני הטוב, כששמע שבנק דיסקונט יחד עם בנק הפועלים ובנק לאומי – וגם שודדי האוויר הנקראים "אל על" – יגיעו לרווחים של קרוב לעשרה מיליארד שקל ברבעון או בשנה האחרונה – ממש לא משנה.
וכל זה במדינה במלחמת קיום, שראש הממשלה שלה מכנה את המלחמה הזאת "מלחמת תקומה", מלחמה בת יותר משנה, כשמאות אלפים פושטים את הרגל או סוגרים את עסקיהם שבנו בטיפות האנרגיה האחרונות שלהם.
זה לא הבנקים שמשלשלים את החפץ המוזר הזה הקרוי כסף לכיסיהם, אלה הם הבעלים של הבנקים. הם בני אדם. רובם אזרחים במדינה הזאת בדיוק כמונו. מה שמדהים שללא "אנחנו" – כלומר, ללא הציבור האומלל שהוא החמצן של הבנקים הללו; ומצד שני, למרות שהציבור הזה הוא "בעל הענין" המרכזי, אפילו יותר מרכזי מהבעלים ומעובדי הבנקים – הם לא היו מתעשרים כך.
מתברר, אפוא, שחמורו של משיח אינו מתקיים רק במרחב הדתי – הוא מתקיים גם במרחב החברתי. אותו חמור. אותו משיח. ושלא נטעה: אנחנו החמור בשני המרחבים
מתברר, אפוא, שחמורו של משיח אינו מתקיים רק במרחב הדתי – הוא מתקיים גם במרחב החברתי. אותו חמור. אותו משיח. ושלא נטעה: אנחנו החמור בשני המרחבים.
הציבור הזה הוא בעל עניין. אנחנו בעלי עניין. ואם אנחנו בעלי עניין, אנחנו אמורים להנות ולו בחלק מהרווחים. כל אזרח שהוא בעל עניין הוא גם בעל חשבון וצריך להיות זכאי למעט מהרווחים. זאת לא תאוריה שפותחה היום, זהו מודל קיים שכבר פועל במספר אזורים בעולם.
אזרח ישראלי מסכן את חייו בעצם העובדה שהוא ישראלי – ואף יותר מכך אם הוא חי באזורי העימות או משרת במילואים. כל אזרח כזה יחוש הזדהות גוברת עם המדינה אם זו תחייב את הבנקים לחלק רווחים לבעלי העניין – כלומר, האזרחים.
החברה הישראלית אמורה להתמודד בשנים הקרובות עם לחץ כלכלי גדול, לחץ שיגדיל את הפערים החברתיים שהם גדולים מדי גם ככה. כפי שמראה הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי, שמתמה במחקרי אי-שוויון כלכלי, מספר הידיים שאוחזות ברוב ההון הולך וקטן. כלומר, האחוזון העליון הולך ומצטמצם – אבל מגדיל את ההון שבידיו.
זה נכון לגבי האמריקאים וזה נכון בכל מקום בעולם, בהבדל יסודי אחד: ישראל נלחמת על קיומה, להבדיל מכל מדינה אחרת. ומי שמגן על ישראל הם אזרחיה. בגופם. לכן אזרחיה חייבים לחוש שהמדינה עליה הם מגינים, ראויה להקרבתם.
ברור לנו שהרעיון הזה לא יתממש. ככה נמשיך, עם המסלול הברור הזה שיביא את רוב הישראלים להתנערות מהקרבה, אי-הזדהות עם המדינה, לחפש מקום אחר או עיסוק שאינו בטובתה, וכן הלאה. כי הווקטור הוא לכיוון אחד – לפערים קיצוניים שילכו ויגדלו, ויהפכו את צבא העם לקטן וחלש ללא אורך נשימה.
ככה נמשיך, עם המסלול הברור הזה שיביא את רוב הישראלים להתנערות מהקרבה, אי-הזדהות עם המדינה, לחפש מקום אחר או עיסוק שאינו בטובתה, וכן הלאה
מה קורה היום? בעלי הבנקים חוגגים, בעוד מאות משפחות מתאבלות על מי שהן איבדו. התהליך הזה לא ייפסק, אין דרך שתביא להפסקתו. הלחץ של אויביה של ישראל ימשיך, והיא תחיה על חרבה עוד מספר שנים לא קטן.
המפלגות הפוליטיות חייבות לאמץ דרכים שיביאו למידה מוגברת של שוויון הזדמנויות, של היכולת להתקיים מבלי לשמוע את נביחותיה של פקידת בנק שרודה בהם. תפיסת בעלי העניין היא אחת הדרכים להגביר את ההזדהות של אזרחי המדינה הזאת שהם נושאים על כתפיהם.
הפערים הם לא רק חברתיים, הם גם תוצרים של מערכת פוליטית מקולקלת שאינה מתאימה לחברה שנלחמת על קיומה. גם חוקי הגיוס, גם הפופוליזם המכוער שאנו עדים לו מהמערכת הפוליטית, שפולטת "פופוליזמים" ללא הכרה, ללא כל קשר למציאות, ולו רק להמשיך ולהנות ממנעמיה של מדינה שמסוגלת עדיין להפיק את המנעמים האלה, בדיוק כמו כל מדינת עולם שלישי.
גם חגיגות הבנקים הן לא חגיגות ניצחון למדינה הזאת; הן תעודת עניות וחולשת דעת ובעיקר קול תרועה של החמור החברתי של משיח הזהב, שמתחרה בחמור השני.
אם נחקור עוד קצת, נגלה עוד חמורים – וכולם, כל החמורים הללו, הם אנחנו. כך נראית חברה שאיבדה את דרכה. ללא מצפן. ללא כיוון. סתם.
חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותודה רבה חיים. נושא ראוי מאוד. עם זאת רווחי הבנקים הם רק אינדיקציה. בעלי המניות העיקריים בבנקים הם משקיעים מוסדיים, קרנות פנסיה, וחברות ביטוח, כאשר המניות הנותרות מוחזקות על ידי הציבור הרחב, דרך הבורסה לניירות ערך בתל אביב. לגבי אל על המצב שונה כאשר 46 אחוזים מהחברה נמצאים בידיים של אלי רוזנברג והשאר בידי הציבור הרחב ישירות ובעקיפין. מכאן שלא ניתן לטפל בבעייה של הפערים בהכנסות הציבור באופן נקודתי. הפערים החברתיים אמורים להיות מטופלים על ידי הממשלה על ידי טיפול ביוקר המחייה, בפשיעה, במשרד הרווחה, דיור בשכירות מסובסדת, תחרות בין יבואנים, הסרת פיקוח על יבוא חיוני כמו מזון, הורדת מיסים על דיור ותחבורה, זמינות תחבורה צבורית, וכן הלאה. בעקיפין זה יוריד את רווחי הבנקים ממשכנתאות וממשיכות יתר של אזרחים שנמצאים במינוס כרוני ומשלמים ריביות גבוהות בגלל רכישת מוצרים חיוניים. גם המע"מ תורם לחוסר השוויון והנה הממשלה מעלה אותו.