הקמת נציבות תלונות הציבור על שופטים לא הייתה אירוע פשוט עבור מערכת המשפט. השופטים חששו מערכאת ביקורת שתנוצל לשם הטלת איום עליהם או פגיעה בעצמאותם.
כשנחקק חוק הנציבות בשנת 2002, הוא כלל הצעת פשרה שלפיה נציב התלונות יהיה משפטן הכשיר לשמש שופט עליון, ושהמועמד לתפקיד הנציב ימונה על ידי הוועדה לבחירת שופטים, בהסכמה של שר המשפטים ונשיא העליון. כך, הניחו השופטים, תמוזער הסכנה לשימוש לרעה בכוחו של הנציב.
הנציבה הראשונה מונתה על ידי שר המשפטים דאז מאיר שטרית ונשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. במאי 2003 פרשה מבית המשפט העליון השופטת טובה שטרסברג-כהן, והיא קיבלה עליה את הקמת הנציבות ואת תפקיד הנציבה.
שטרסברג-כהן הקפידה על עקרון היסוד של עבודת הנציבות: שהאחריותיות הנלווית לתפקיד השיפוטי, ומנגנון בירור התלונות על תפקודם של שופטים, לא יפגעו בכלל הגדול של העצמאות השיפוטית.
שטרסברג-כהן הקפידה על עקרון היסוד של עבודת הנציבות: שהאחריותיות הנלווית לתפקיד השיפוטי, ומנגנון בירור התלונות על תפקודם של שופטים, לא יפגעו בכלל הגדול של העצמאות השיפוטית
שטרסברג-כהן כינתה את עקרון העצמאות השיפוטית, "ציפור הנפש של מלאכת השיפוט". עצמאות זו פירושה ששופטים יכלו לפסוק בתיקים שלפניהם מתוך חירות, ללא השפעות חיצוניות, ללא לחצים או תמריצים, ללא מורא וללא משוא פנים.
"קשה להגזים בחשיבותו של עקרון עצמאות השופטים", כתבה שטרסברג-כהן בשנת 2005, כשנתיים לאחר תחילת תפקידה כנציבה, "העצמאות השיפוטית מרכזית וחיונית לכל משטר דמוקרטי".
כשני עשורים אחר כך, עשתה הכנסת ביום שלישי צעד גדול לעבר הרס עיקרון היסוד הזה. התיקון שאישרה הכנסת לחוק נציבות התלונות על שופטים, המעביר את בחירת הנציב מידיהם של השר והנשיא יחדיו לידיה של ועדה שיש בה דה-פקטו רוב אוטומטי לממשלה, מעמיד בסכנה את האופי המקצועי-ממלכתי של נציבות התלונות על שופטים, ויוצרת איום פוטנציאלי על עצמאותם של כלל השופטים המכהנים.
התיקון שאישרה הכנסת לחוק נציבות התלונות על שופטים מעמיד בסכנה את האופי המקצועי-ממלכתי של נציבות התלונות על שופטים, ויוצרת איום פוטנציאלי על עצמאותם של כלל השופטים המכהנים
שתי הסמכויות המרכזיות של נציב התלונות על שופטים, כאשר הוא קובע בתום בירור כי תלונה היא מוצדקת, הן להמליץ לשר המשפטים להגיש נגד השופט קובלנה משמעתית, אם הפגם בהתנהלותו של השופט מהווה עבירה אתית; ולהמליץ לוועדה לבחירת שופטים להעביר מכהונתו את השופט, אם הוא מצא שהפגם בהתנהלות השופט הוא כה חמור, עד שהוא אינו ראוי להמשיך לכהן בתפקידו.
אלה הן סמכויות של המלצה, אך הן נושאות עמן משקל רב, ועשויות להוות את ההבדל שבין פעולה כדין לפעולה שאינה כדין מצד הגורם המחליט. כך, למשל, כוונתו של שר המשפטים יריב לוין להגיש קובלנה משמעתית נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית עשויה להיחשב פעולה שאינה כדין מאחר שאינה נסמכת לא על המלצת הנציב ולא על חוות דעת של היועצת המשפטית לממשלה או היועצת המשפטית למשרד המשפטים.
בתיקון לחוק שהתקבלה שלשום, הכנסת לא שינתה דבר ביחס לסמכויות הנציב, אלא רק את דרך מינויו: במקום בחירה בהסכמה בין השר ונשיא העליון, תמונה כעת ועדה בת שבעה חברים, שחבריה יבחרו את הנציב ברוב קולות והם אף אלה המוסמכים להציע מועמדים לתפקיד.
בוועדה יש ארבעה חברים מוטי-קואליציה: שר המשפטים הוא יו"ר הוועדה; לצידו שר העבודה (ובמקרה שבתפקיד מכהן גבר – שרה אחרת מהממשלה); חבר כנסת שתבחר מליאת הכנסת או אחת הוועדות; וכן דיין בדימוס שיבחרו שני הרבנים הראשיים לישראל.
בוועדה יש ארבעה חברים מוטי-קואליציה: שר המשפטים הוא יו"ר הוועדה; לצידו שר העבודה או שרה; חבר כנסת שתבחר מליאת הכנסת או אחת הוועדות; וכן דיין בדימוס שיבחרו שני הרבנים הראשיים לישראל
הדיין הוא לכאורה חלק מהמערכת השיפוטית, אך במציאות הפוליטית הנוכחית, אין ספק שנציגם של הרבנים הראשיים יהיה גורם שישתף פעולה עם לוין.
שלושת הנציגים האחרים בוועדה הם: שופט בדימוס שיבחרו חבר שופטי העליון; שופט בדימוס שיבחרו נשיאי בתי המשפט המחוזיים; וכן הסניגור הציבורי הארצי.
הג'וקר בחפיסה הוא נציג הרבנים הראשיים. החלטת הכנסת להפקיד בידי הרבנים הראשיים את מינוי אחד מחברי הוועדה הבוחרת את נציב תלונות הציבור על שופטים, היא זרה לתכליות החוק ולעבודת מערכת המשפט בכללה. מה להם ולזה? אחד הרבנים הראשיים כלל איננו משמש דיין בבית הדין הרבני, וממילא שניהם עוינים את בתי המשפט האזרחיים.
פגם מרכזי בחוק הוא שהוא מהווה חקיקה פרסונלית, במובן זה שהוא בא לפתור בעיה נקודתית, הנוגעת לחרם שהשר לוין הטיל על נשיא העליון עמית. טענותיו של לוין באשר ללגיטימיות מינויו של עמית לנשיא הן כמובן מסך עשן: עוד בטרם מונה עמית לנשיא, סירב לוין לסכם עם ממלא-מקום נשיא העליון הקודם, עוזי פוגלמן, על זהות הנציב שימונה לאחר תום כהונתו של הנציב האחרון, אורי שהם.
טענותיו של לוין באשר ללגיטימיות מינויו של עמית לנשיא הן כמובן מסך עשן: עוד בטרם מונה עמית לנשיא, סירב לוין לסכם עם ממלא-מקום נשיא העליון הקודם, עוזי פוגלמן, על זהות הנציב שימונה
הפרסונליות של החקיקה באה לידי ביטוי הן בפתרון המבוי הסתום שכל-כולו מעשה ידיו של לוין, והן בכך שהיא באה לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו, המנסה לייצר מעין מאזן אימה בינו לבין שופטיו במשפט האלפים.
אם אכן תצליח מזימתו של לוין למנות לתפקיד נציב התלונות מועמד רקוב, שישמש בובה של אינטרסים פוליטיים קואליציוניים, אין כל ספק שהנאשם נתניהו ימהר להגיש תלונה נגד שופטיו, בניסיון לכרסם עוד יותר ביכולתם לנהל את משפטו באופן מקצועי ועצמאי.
בלשון חוקתית, ההגדרה היא חוק הפוגע בעיקרון היסוד בדבר עצמאות שיפוטית, ושנחקק לתכלית לא ראויה. האתגר הזה כבר מונח על שולחנו של בג"ץ.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועצמאות שיפוטית היא לא תירוץ לדיקטטורה שיפוטית
פשרה -אתה רוצה – לאלו שרמסו כל הצעה-
א"א להשוות את שופטי 2002 להיום
אם הם לא יודעים לשבת ולסגור על פשרה לא מגיע לאף אחד מהם להשאר בתפקיד
זה לא היה קורה אצל אהרן ברק