דני קרמן – מאייר, צייר, כותב – הוא ילד נצחי. בגיל 85, הוא חושב על הזקנה שקפצה עליו לפני חמש שנים, ועל חיבתו לשיטוט רגלי, בעיקר בלונדון, שנפגעה בגלל הגיל.

קרמן הוא אסקפיסט. הוא חושב שזאת הסיבה שבגללה הוא שומר על אופטימיות. הוא טוען שישראל היא מעצמת איור עולמית ומקונן בחצי הומור עצמי על חוסר העניין של הוצאות הספרים באיוריו. ויש לו גם עצות למאייר מתחיל, אבל הוא לא בטוח שהן חשובות כל כך.

מה שלומך?
"אגיד את המשפט שכולם אומרים: תלוי אם זה בפרטי או בציבורי. בעניין הציבורי, לא צריך להרחיב. בעניין הפרטי אני בסדר גמור, יחסית לגילי. עד גיל 80, הגיל לא העסיק אותי ולא הייתי מדבר עליו לא בראיונות ולא עם חברים. בחמש השנים האחרונות אני עסוק בזקנה ובמוגבלויות שלה, בגלל ענייני הליכה.

"ההליכה הייתה דבר חשוב ביותר עבורי. הייתי משוטט ברגל בכל מקום ובמיוחד אהבתי את שיטוטיי בלונדון, ברחובות. בגנים. לונדון היא אהבה גדולה שלי וכתבתי עליה המון. היום, קשה לי ללכת וזה בהחלט סימן זקנה שמשנה את חיי".

"ההליכה הייתה דבר חשוב ביותר עבורי. הייתי משוטט ברגל בכל מקום ובמיוחד אהבתי את שיטוטיי בלונדון – אהבה גדולה שלי. כתבתי עליה המון. היום, קשה לי ללכת וזה בהחלט סימן זקנה שמשנה את חיי"

אתה לא משוטט יותר?
"לא כמו פעם, ואני בעיקר לא נהנה מההליכה כי כואבות לי הרגליים. זה כבר לא התענוג שהיה.

דני קרמן בביתו בתל אביב ליד אחד ממדפי הארכיב הפרטי שלו, מרץ 2025 (צילום: תמר מור סלע)

"מצד שני, אני עובד כמעט כמו שעבדתי בגיל ארבעים. אני כותב בבלוג שלי באדיקות פעמיים בשבוע, למרות שהוא לא פרנסה. אני נוסע עם חברי הטוב אפרים סידון לפגוש ילדי בתי ספר דרך 'סל תרבות' ולהרצות למבוגרים בבתי אבות ובקיבוצים.

"אני עדיין מאייר ספרים, אם כי לא כמו פעם. היום אני נחשב למישהו שהיה. בהוצאות הגדולות לא מתייחסים אלי ברצינות. כולם מעריצים, אבל אף אחד לא מזמין ממני איורים".

"אני עדיין מאייר ספרים, אם כי לא כמו פעם. היום אני נחשב למישהו שהיה. בהוצאות הגדולות לא מתייחסים אלי ברצינות. כולם מעריצים, אבל אף אחד לא מזמין ממני איורים"

יש הרבה מאיירים בארץ.
"ישראל היא מעצמה של איור. כשיש אולימפיאדה, כל העולם רואה את המתעמלות והג'ודוקא הישראלים, אבל גם באיור אנחנו מצליחים. בתיה קולטון היא גאון וגם רותו מודן ודוד פולונסקי. יש לנו את המאיירים הכי טובים בעולם.

"אפרים סידון ואני עדיין מוציאים יחד ספר או שניים בשנה. לאחרונה הוצאנו ספר למבוגרים 'התנ"כנחים', וקיבלנו ביקורת איומה ב'ידיעות אחרונות'. ועכשיו יצא גם ספר קרטון שיצרנו לפעוטות. אנחנו פעילים. ילדים נצחיים".

קראתי בבלוג שלך כמה רשימות נפלאות שהן עבודת אוצרוּת של ממש על איור, ציור, קטעים מתוך ביוגרפיות של מאיירים מכל העולם, הצצה לאיור בעיתונות בתקופות שונות ועוד. ממש כמו לבוא בשערי ארכיון קטן.
"זה התחיל לפני 15 שנה כשהילדים שלי, אורי ותומר, אמרו לי: יש לך הרבה מה להגיד, למה שלא תכתוב ברשת? לא הכרתי את העולם הזה, אבל הקשבתי להם והתחלתי לכתוב ובתוך שבועות התמכרתי.

אפרים סידון (מימין) ודני קרמן בבית הנשיא לקראת חג הפסח, 25 במרץ 2018 (צילום: מארק ניימן/לע"מ)

"ברבע מהרשימות אני מספר על עצמי, אבל הדבר העיקרי שאני יכול לומר עליהן הוא, שהן לא אקדמיות בשום פנים. אני לא מרגיש מחויבות אקדמית ואני יודע שיש לי גם טעויות, אבל הן חלק ממני ובעיקר – אני משתף בו אהבות שלי עם אחרים".

שיתוף אהבות זה מקסים.
"בילדותי אהבתי את ויליאם סרויאן. 'הקומדיה האנושית' הייתה מספרי ילדותי וקראתי גם את 'הנמר של טרייסי' שיצא ב-1954 בהוצאת כרמי את נאור. בגיל שמונים החלטתי שאני רוצה לקרוא אותו שוב ואחרי שקראתי, החלטתי שאני רוצה לתרגם אותו מחדש.

"צלצלתי לאוריאל קון, המו"ל של הוצאת הספרים העצמאית 'תשע נשמות', ושאלתי אם הוא מכיר את 'הנמר של טרייסי' והוא אמר, 'זה ספר חיי'. ואז פניתי לחברי הקרוב פרופ' ג'יי לביא, מומחה עולמי להשתלות לב. אמרתי לו, יש לי קצת בעיה עם האנגלית, בוא נתרגם ביחד.

"אחרי שהספר יצא, החלטנו להמשיך בשיתוף הפעולה עם 'תשע נשמות' בתרגום ספרי מופת שכבר אין בעברית. זאת בעיניי דוגמה לשיתוף אהבות".

"זה די פשוט: רוב העולם – בינוני. פעם, הקולות המיוחדים באומנות ובספרות היו נשמעים כי רצו לשמוע אותם. רוב הזמן לא ידעו מה הקהל אוהב ולא שמעו על רייטינג"

בוא נדבר קצת על איור בעידן הדיגיטלי.
"זה די פשוט: רוב העולם – בינוני. פעם, הקולות המיוחדים באומנות ובספרות היו נשמעים כי רצו לשמוע אותם. רוב הזמן לא ידעו מה הקהל אוהב ולא שמעו על רייטינג.

דני קרמן במערכת עיתון "דבר אחר" בתל אביב, ינואר 1986 (צילום: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"מאז שהעולם נעשה מסחרי ואומנות וספרות משווקים כמו מוצר, הבינו מה רוב הקהל אוהב ונותנים לו את מה שהוא אוהב. כלומר, ככל שיודעים יותר על אהבת הקהל – הבינוניות שולטת.

"אתמול הייתה לאפרים ולי הרצאה בעוטף עזה ושאלו אותנו על סאטירה. אפרים דיבר על 'ניקוי ראש' ואני על 'דבר אחר'. אמרתי שם שברגע שלתוכנית סאטירה כמו 'ארץ נהדרת' ירד הרייטינג – יורידו אותה מייד.

"מי שכותב, מתייחס בהכרח למה שהקהל אוהב. כלומר, לרייטינג. אחרת מישהו יעיר לו שזה לא מאוזן. יגיד לו, תציג גם את הצד השני. אבל אין דבר כזה סאטירה מאוזנת. ובאין סאטירה – הכול נעשה בידור"

"כלומר, מי שכותב, מתייחס בהכרח למה שהקהל אוהב. כלומר, לרייטינג. אחרת מישהו יעיר לו שזה לא מאוזן. יגיד לו, תציג גם את הצד השני. אבל אין דבר כזה סאטירה מאוזנת. ובאין סאטירה – הכול נעשה בידור".

דבר איתי על נחום גוטמן.
"בילדותי בכרכור, 'דבר לילדים' היה עיתון חיי. נחום גוטמן היה המאייר הראשי ואף פרסם בו רבים מסיפוריו לפני שהודפסו בספרים. פעם נסעתי לתל אביב לבקר קרובי משפחה שגרו ברחוב חובבי ציון. החלטתי שנחום גוטמן גר ברחוב ארנון שבו התגוררה גם לאה גולדברג. אני לא יודע למה החלטתי ככה, אבל הלכתי לרחוב ארנון ולא ראיתי אותו.

"אני פותח רגע סוגריים: מחר אני נפגש עם אמא וילדה שביקשו לפגוש אותי, לאחר ששלחו לי ציורים של הילדה. אני תמיד אומר כן לבקשות כאלה כי בצעירותי, כשרציתי לפגוש אנשים מהתחום, כולם סירבו. ולא יכולתי לפגוש את נחום גוטמן. סגור סוגריים.

הצייר נחום גוטמן על גג ביתו בתל אביב ב-1969 (צילום: שלום בר-טל, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"עברו שנים, אני כבר חבר מערכת 'דבר', בן 31. הסתובבתי במסדרון ואוהד זמורה, שהיה עורך 'דבר השבוע' אמר לי, יש פה מישהו שרוצה להגיד לך משהו. ראיתי איש זקן שלא זיהיתי. כשהוא פתח את הפה, הבנתי שזה נחום גוטמן.

"הוא אמר לי, 'דני קרמן, כבר שנים אני עוקב אחרי הציורים שלך ואני שואל את עצמי איך זה שלאיש צעיר כזה יש כל כך הרבה תחכום'. בהתחלה חשבתי שזאת מחמאה אבל אז הבנתי שלא, כי גוטמן היה אבי הפשטות.

"נחום גוטמן אמר לי, 'דני קרמן, כבר שנים אני עוקב אחרי הציורים שלך ואני שואל את עצמי איך זה שלאיש צעיר כזה יש כל כך הרבה תחכום'. בהתחלה חשבתי שזאת מחמאה אבל אז הבנתי שלא, כי גוטמן היה אבי הפשטות"

"ואז נהיינו קצת בידידות. יום אחד הוא צלצל אליי וביקש שניפגש. זאת הייתה הפעם היחידה שבה נפגשנו במיוחד. הוא סיפר לי שהוא יושב בכמה ועדות שימור (הוא לא אהב את תל אביב המתפתחת) ואמר, כבר אין לי כוח להיות בוועדות האלה ואני רוצה שתחליף אותי. אמרתי לו שלא אהיה חבר בשום ועדה ולא אשפוט בשום תחרות.

"אגב, הוועדה היחידה שבה ישבתי, הייתה הוועדה שהקימה את מוזיאון נחום גוטמן. כשרוצים מישהו שידבר על גוטמן, משסים אותי בקהל המאזינים".

האם לאורך הקריירה היו מקרים שבהם הרגשת שהאיור שלך משפיע במשהו?
"תראי, אני טוען שאיור בכלל לא שייך לתחום האומנות ויש לי על כך ויכוח עם עמיתים אבל בגדול אומר ככה: מה שג'יי לביא עושה כמנתח לב – משפיע על חיי אדם. מה שאני עושה, לא.

"והילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס ו"האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר – שניים מספרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל בכל הזמנים. את שניהם אייר דני קרמן

"זאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב את העיסוק שלי, כי הוא נמצא בשוליים. דברים שוליים ממוקמים אצלי במרכז וזה מוצא חן בעיניי. כך אני רוצה לחיות. רוב הציבור לא מכיר אותי מלבד את האיורים לסיפור 'האריה שאהב תות' של תרצה אתר ולסדרת 'הילד הזה הוא אני' של יהודה אטלס.

"שלום עליכם, אחת מאהבות חיי, אמר: 'לביבות בחלום הן חלום ולא לביבות'. למה אני מזכיר את זה? כי שכשאת שואלת אם אומנות משפיעה או עוזרת בזמנים כאלה, אז כן, היא עוזרת. אבל לא בגלל שהיא אומנות אלא בגלל שהיא קיימת. עצם העובדה שעוסקים באומנות במצב של אבלות, זה טוב.

"כשאת שואלת אם אומנות משפיעה או עוזרת בזמנים כאלה, אז כן, היא עוזרת. אבל לא בגלל שהיא אומנות אלא בגלל שהיא קיימת. עצם העובדה שעוסקים באומנות, זה טוב"

"האומנות עוסקת בלספר סיפור והאיור הפך בשלב מסוים לחלק ממנה. מאייר לא יכול להיות אומן אבסטרקטי, כי באיור אתה צריך להיות פיגורטיבי. אומן צריך להיות חופשי. לא להיענות למה שהעולם משית עליו.

"אגיד לך משהו כללי יותר: העברתי הרצאה במוזאון תל אביב על שפה חזותית. אמרתי שלמעשה, העולם החזותי קיים הרבה לפני שהיו מילים. כשמישהו המציא את המילה פרח, הפרחים כבר היו קיימים. לכן המילים הן הבעיה. העולם החזותי הוא קונקרטי והעולם המילולי נזיל.

"אף אחד לא יודע מה זו אהבה, אבל נתנו לה שם. הוא הדין ביחס למילה אומנות. כל מה שמציירים מפסלים וכו' נהייה אומנות, אבל זה הכול התפתחות פופולרית של שפה. אומנות היא אומנות. איור זה איור. אני יודע שרבים לא מסכימים איתי".

שבעה באוקטובר. אין מילים. יש דימוי?
"אני מבוגר. אני חי בבועה של עצמי. אחרי מלחמת יום כיפור, שהייתה שבר לא פחות גדול לדעתי, יצרתי כמה דברים חזקים. יכול להיות שכשהדברים נראים מזעזעים, אם אתה פיקאסו, אתה מצייר את הגרניקה.

"ואם כבר מדברים על השפעה, לאומנות יש השפעה כוללת על מי שלא מסתפק בדברים הבסיסיים – אוכל, מין ושינה – ורוצה לחיות מעבר להם.

"אני כן רוצה לומר שאני מעריך מאוד את מה שעושה זאב (שושקה) אנגלמאייר מאז שבעה באוקטובר, וגם מישל קישקה. אבל בבועה שלי, אני לא ממש מתעסק בזה".

מנותק מהמתרחש?
"אני די מנותק, למרות שאתמול נסעתי לעוטף עזה, לראשונה מאז שבעה באוקטובר. אפרים סידון היה בן גרעין בניר יצחק ונסענו לבקר חברים שיש לו שם. בדרך, עברנו ליד מקומות ואפרים אמר לי, פה נהרגו ככה ופה קרה ככה.

"היחס שלי למאורעות הוא הדחקה. ג'יי לביא אומר שאם יעשו יום אחד עבודה על אסקפיזם, הבלוג שלי יזכה במקום הראשון. יחד עם זאת, אני שומע חדשות ברדיו כמעט כל שעה, בעיקר כדי לדעת ששום אסון נוסף לא קרה"

"היחס שלי למאורעות הוא הדחקה. ג'יי לביא אומר שאם יעשו יום אחד עבודה על אסקפיזם, הבלוג שלי יזכה במקום הראשון. יחד עם זאת, אני שומע חדשות ברדיו כמעט כל שעה, בעיקר כדי לדעת ששום אסון נוסף לא קרה".

יאיר גרבוז ודני קרמן, יולי 2023 (צילום: משה שי/פלאש90)

האם לאומנים קשה יותר היום להתבטא בחופשיות?
"התשובה באופן גורף היא, לא. כל זמן שמדובר במילייה האומנותי, עדיין אין בעיה גדולה. עדיין יש חופש יצירה והבעה. היו מקרים שבהם לא הסכימו לתלות ציורים מסוימים בעיקר כשזה הגיע לעניין המוסדי – כמו האידיוט ההוא שהורה להסיר ציור מתערוכה במוזיאון רמת גן וגם בבצלאל, כשמישהו ביקש להוריד ציור באחת מתערוכות הגמר.

"אבל להגיד שליאיר גרבוז יותר קשה לצייר עכשיו מאשר קודם? לא נראה לי. אני לא חושב שמישהו באמת עושה כאן פעולות ז'דאנוביסטיות. אולי לסופרים קשה יותר, בעיקר בגלל שלא קונים ספרים. אבל זה לא קשור לניסיון לגזול מאיתנו את הדמוקרטיה.

"אני לא חושב שמישהו באמת עושה כאן פעולות ז'דאנוביסטיות. אולי לסופרים קשה יותר, בעיקר בגלל שלא קונים ספרים. אבל זה לא קשור לניסיון לגזול מאיתנו את הדמוקרטיה"

"התחושה שלי היא שהניסיון לא יצליח. אני לא חושב שנגיע להיות רומניה של צ'אושסקו, אבל אולי זו האופטימיות שטבועה בי, או חלק ממנגנון ההדחקה.

ספר לי על הבית, מהן יצירות האומנות שתלויות פה?
"הבית שלי משמש גם הסטודיו שלי. על הקירות בסלון תלויות רק עבודות אומנות של חברים שלי, כמו יוסל ברגנר ז"ל. בשנת 1984 הוא זה שאמר לי שאני צריך לעשות אומנות. לצייר. חוץ מזה, יש לי עבודות של אבנר כץ ויאיר גרבוז וגם של מיכה אולמן. יש גם צדוק בן דוד והפסל יעקב דורצ'ין, אולי האומן הכי חשוב שחי פה היום.

"אני אוהב לספר את סיפור ההיכרות שלי עם אלה: עבדתי ב'דבר' כשחנה זמר הייתה העורכת. אהבתי אותה מאוד. אחריה הייתה רות בונדי שאיירתי רשימות שהיא כתבה, ואז איירתי לחיים באר, שכתב רשימות נהדרות במדור 'תולעת ספרים'.

עורכת "דבר" חנה זמר עם דני קרמן, יוני 1990 (צילום: ורד פאר, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"לחנה הייתה בת אחת וכשהיא נפטרה, התחזקו קשרי הידידות. היא הייתה באה לבקר אותי יחד עם אלה, בת הדוד שלה. ככה הכרתי את אלה והפכנו זוג. אם חנה הייתה יודעת, היא הייתה מתהפכת בקבר. אלה צעירה ממני ב-17 שנה ואנחנו יחד כבר 17 שנה – שזה המון, כי תמיד היו לי יחסים קצרים. אנחנו גרים במרחק הליכה זה מזו ומאוד אוהבים.

הילדים שלך עבדו איתך שנים רבות גם ב"דבר" וגם ב"ידיעות אחרונות" ונדבקו ממך באהבת ספרות הילדים והכתיבה. אתם עדיין עובדים יחד?
"בני אורי הוא מנכ"ל עמותת הפורום החילוני. הוא פעיל מאוד וכותב נהדר ויצרנו יחד כמה ספרים. תומר, בני הבכור, כתב כמה ספרי ילדים. בכלל, הדבר הכי גדול לדעתי, הוא לעשות דברים עם הילדים. הם אלה שמחזיקים בשבילי את האתר.

"מאיה הבת שלי היא זמרת. היא למדה ברימון ורצתה להתפתח בתחום מחזות הזמר ואפילו נסעה ללונדון ללמוד בבית ספר שנסגר בתקופת הקורונה. היום יש לה תואר בלימודי סביבה. הילדים שלי הם אנשי ערכים ותיקון".

אשאל שאלה שאני לא כל כך אוהבת ששואלים אבל אשאל בכל זאת: איירת כ-500 ספרים, בעיקר ספרי ילדים. האם יש יצירה שלך שאתה אוהב במיוחד?
"הילדים שאנחנו פוגשים בבתי הספר, שואלים הרבה את השאלה הזאת. אענה ככה: כשנולד ילד, לא אוהבים אותו יותר מאשר את הילדים האחרים, אבל מקדישים לו יותר תשומת לב. יש ספרים שיקרים לי במיוחד כמו 'שלושה בסירה אחת' שתרגמתי והוספתי לו הערות והפך לספר מוער. אין שם כמעט איורים ויש יותר הערות מסיפור.

"כשנולד ילד, לא אוהבים אותו יותר מהילדים האחרים, אבל מקדישים לו יותר תשומת לב. יש ספרים שיקרים לי במיוחד כמו 'שלושה בסירה אחת' שתרגמתי והוספתי לו הערות. אין שם כמעט איורים ויש יותר הערות מסיפור"

"לואיס קרול, אחרי שכתב את 'אליס בארץ הפלאות' ואת 'אליס בארץ המראה', הבין שהתחום שלו הוא נונסנס וכתב ספר שנקרא 'ציד הסנרק'. כשהייתי בן 17, מישהו הקריא לי אותו באנגלית. המצלול של השם הזה שיגע אותי. במשך השנים חיפשתי מישהו שיתרגם אותו לעברית. נעמי שמר אמרה שהיא לא מצליחה, יורם טהרלב ויעל רנן (מתרגמת 'יוליסס') לא היו פנויים.

מימין: תמונה של יוסל ברגנר עם דני קרמן התלויה בסלון ביתו של קרמן בתל אביב, ומשמאל – ציור של קרמן המבוס על אותה תמונה (צילום: תמר מור סלע)

"ואז פגשתי את ניצה בן-ארי שהייתה ראש החוג לעריכה ותרגום באוניברסיטת תל אביב. היא לא הכירה את היצירה והתחלנו לעבוד עליה יחד. אני איירתי והיא תרגמה. זה מעין ספר קאלט שאני מאוד אוהב ואנשים אוספים אותו בתרגומים שונים.

"אבל גאוותי הגדולה נתונה להחזרת סיפורי הילדים של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ותרצה אתר לתודעה, בעזרת האיורים שלי".

יש לך עצות למאייר צעיר?
"אם היית מבקשת ממני, עד לא מזמן, עצה למאייר בתחילת דרכו הייתי אומר לו, בוא תלמד קצת את מה שעשו לפניך כדי שתדע מה לא לעשות. היום אני מבין שההיסטוריה לא מעניינת אף אחד.

"את הבלוג שלי קוראים בעיקר חברים שלי כמו אבנר כץ, המאייר יוסי אבולעפיה והמאיירת אורה איתן. קוראים ומעירים הערות. לצעירים זה בכלל לא חשוב – וכאן, אני מודה שאני מופתע. הם מצליחים להיות מאיירים טובים גם בלי להכיר את ההיסטוריה של האיור. זה שינה את כל התאוריות שלי, שכנראה לא היו כל כך חשובות.

"ועוד עצה: תשתמש במכחול גדול יותר ממה שחשבת, כי ככל שהמכחול גדול יותר, אתה מתאמץ פחות לשלוט בו. ככל שהוא גדול יותר, הוא זה ששולט בך. ואז יוצא משהו שמפתיע"

"ועוד עצה: תשתמש במכחול גדול יותר ממה שחשבת, כי ככל שהמכחול גדול יותר, אתה מתאמץ פחות לשלוט בו. ככל שהוא גדול יותר, הוא זה ששולט בך. ואז יוצא משהו שמפתיע אותך".

דני קרמן במרפסת שהוסבה לסטודיו בביתו בתל אביב, מרץ 2025 (צילום: תמר מור סלע)

אתה אופטימי לגבי ישראל?
"אני לא חושב על זה, אבל בגלל שאני אופטימי מטבעי – אז כן, אני אופטימי. מצד שני, כשאני חושב על העניין הדמוקרטי, על החרדים שלא מתגייסים ולא לוקחים חלק בחיים האזרחיים, זה קשה לי".

"אני לא חושב על זה, אבל בגלל שאני אופטימי מטבעי – אז כן, אני אופטימי. מצד שני, כשאני חושב על העניין הדמוקרטי, על החרדים שלא מתגייסים ולא לוקחים חלק בחיים האזרחיים, זה קשה לי"

האם העובדה שאתה זקן מסייעת לך לא לשקוע?
"בשיחה המקדימה שקיימנו, רציתי להגיד לך שאולי אני לא מתאים למדור הזה כי אני מהכי אסקפיסטים. למה? כי אני פחדן. אומנם שרתתי בצנחנים, אבל אני לא אמיץ במיוחד. אני חושב שזאת אחת הסיבות שמסייעות לי לא לשקוע. מצד שני, למרות שהיו פה אזעקות, המשכתי לשכב במיטה או לעבוד בסטודיו. מזה לא פחדתי.

"ככל שהתבגרתי, אבד לי הכוח לסבול את מה שקורה מסביב וגם לעבוד. פעם הייתי יותר רב-תכליתי. היום, כדי לא לשקוע, אני צריך לא לדעת יותר מדי.

"חוץ מזה, בתור זקן, אתה פחות חושש שיקרה לך משהו. אתה מְסַכֵּן פחות שנים".