הסופר ש"י עגנון ניסח זאת היטב: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים, בתוך כך קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".

לכאורה אין סיבה לחשוב שהטלת המכסים האחרונה של ממשל טראמפ נעשתה על ידי אנשים טיפשים או רשעים. דונלד טראמפ, מן הסתם, לא קיבל את ההחלטה לבדו. אני מניח שהוא מלווה בצוות של יועצים שהם "האנשים החכמים בחדר", אבל גם אנשים חכמים נוטים לקבל החלטות שגויות. גם אנשים חכמים נוטים שלא ללמוד מן ההיסטוריה, ולתמוך במהלכים שבסופו של יום מתבררים כשגויים.

טראמפ ודאי מלווה בצוות יועצים שהם "האנשים החכמים בחדר", אך גם אנשים חכמים נוטים לקבל החלטות שגויות, לא ללמוד מן ההיסטוריה, ולתמוך במהלכים שבסופו של יום מתבררים כשגויים

הסיבה הראשונה לכך שאנשים חכמים עושים טעויות היא ביטחון עצמי מופרז. אנשים אינטליגנטים נוטים לסמוך על שיקול הדעת שלהם מבלי לבדוק את עצמם שוב. הם מאמינים שהם מבינים – גם כשהם לא. אבל מתקשים להבחין בהטיות של עצמם. לפעמים, האינטליגנציה דווקא מספקת את הכלים להצדיק טעויות.

השלישית היא מומחיות צרה: אדם מבריק בכלכלה הוא לא בהכרח מבין בהתנהגות אנושית או בניואנסים פוליטיים. והעובדה שהוא חכם לא מגנה עליו מלעשות טעויות מחוץ לתחום מומחיותו.

גם תיבת תהודה אינטלקטואלית עלולה להכניס את החכם למלכודת. כשהסביבה הקרובה מהדהדת את דעותיו, קשה להבחין בקולות אחרים – וקל להניח שכל מי שחושב אחרת פשוט לא מבין.

ולבסוף – רגשות. חכמים אינם חסינים מגאווה, אגו, פחד או צורך בצדקנות. אלו רגשות שיכולים להשפיע על החלטות לא פחות מגרפים, טבלאות או תחזיות.

במקרה של ממשל טראמפ, וההחלטה על הטלת המכסים יש לפי דעתי שילוב של כל המרכיבים האלו ביחד.

מדיניות המכסים של נשיא ארה"ב טראמפ היא מהלך שהוצג כהכרחי לחיזוק התעשייה האמריקאית, הוביל לטלטלה בשווקים ולנפילה במדדים בבורסות העולם ובעיקר בבורסות בארה"ב. כל זאת, תוך פגיעה באזרח האמריקאי הממוצע – אשר החזקותיו בשוק ההון ספגו הפסדים כבדים ואשר ישלם בצורה עקיפה את המכסים שהם בבחינת מס פדרלי נוסף.

מדיניות המכסים של טראמפ, שהוצגה כמהלך הכרחי לחיזוק התעשייה האמריקאית, הובילה לטלטלה בשווקים ולנפילה במדדים בבורסות העולם ובעיקר בבורסות בארה"ב, תוך פגיעה באזרח האמריקאי הממוצע

תומכי המכסים טוענים שמדובר במהלך ארוך טווח, שנועד להחזיר ייצור לארה"ב. אך בפועל, חברות שמייצרות במדינות כמו סין ומשלמות שכר של 2 דולר לשעה לא יכולות להעתיק את קווי הייצור לארה"ב ולשלם פי עשרה – גם לא אם המכס עומד על 34%.

טענה נוספת היא שהמכסים יובילו להורדת ריבית מצד הפדרל ריזרב – אך ההיגיון הזה בעייתי: מכסים מעלים מחירים, והאינפלציה שמגיעה בעקבותיהם דווקא מצמצמת את מרחב התמרון של הבנק המרכזי. קשה להפחית ריבית כשמדדי המחירים מאיימים לעלות.

גם התקווה לעידוד ייצור מקומי על חשבון יבוא נראית מנותקת מהמציאות. לעיתים קרובות אין לתעשייה המקומית יכולת לייצר תחליפים מתאימים – הן מבחינת עלות והן מבחינת קצב התגובה. הצרכן פשוט נותר בלי אלטרנטיבה.

אפילו ההבטחה להכנסות ממשלתיות ממסים ועל ידי כך להקטין את הגירעון תתפוגג – בטווח הארוך, השוק יתאים את עצמו, חלק מהנטל יתגלגל חזרה על היצרנים, וההכנסות מהמכסים ירדו.

מעבר לכך, יש לחשוש מהשפעה מצטברת שעלולה להוביל למיתון. עליית מחירים בעקבות המכסים פוגעת בכוח הקנייה של משקי הבית, בעיקר בקרב מעמד הביניים והשכבות החלשות. העסקים מצדם סובלים מעלויות גבוהות יותר, ירידה בביקושים, ואי-ודאות שמקשה עליהם לתכנן השקעות. כשהצריכה נשחקת וההיצע מצטמצם – גלגלי המשק מתחילים להאט. בשלב מסוים, המדיניות שנועדה "להגן על התעשייה האמריקאית" עלולה דווקא להביא לצמצום הייצור, לפיטורים – ואפילו למיתון רחב היקף.

כשהצריכה נשחקת וההיצע מצטמצם – גלגלי המשק מאטים. בשלב מסוים, המדיניות שנועדה "להגן על התעשייה האמריקאית" עלולה דווקא להביא לצמצום הייצור, לפיטורים – ואפילו למיתון רחב היקף

כל אלו לא מנעו מממשל טראמפ להפעיל את המדיניות הזו באופן חד-צדדי, מהיר ורחב היקף. מדינות כמו סין ואירופה מיהרו להגיב במכסים על תוצרת אמריקאית – מה שיחריף את הפגיעה במשק המקומי. וכך, במקום ליצור עמדת מיקוח עדיפה, ארה"ב תמצא את עצמה בעמדת נחיתות מול שותפות הסחר שלה.

גם אם מחר תבוטל המדיניות, הנזק התדמיתי נגרם כבר: העולם רואה שמדינה מרכזית, שפעם הייתה סמל לתכנון ארוך טווח וליציבות, נשלטת על ידי הנהגה שמקבלת החלטות כלכליות הרות גורל ללא בדיקה מספקת של השלכותיהן.

ארה"ב ניסתה להטיל מכסים כמה פעמים במאה הקודמת ובכל פעם הניסוי נכשל כישלון חרוץ, למרות שפרוטקציוניזם כלכלי (המונח המקובל למדיניות של הטלת מכסים וחסמים על הסחר בין מדינות) נראה לעיתים כדרך לשמור על כלכלה חזקה – ההיסטוריה מוכיחה אחרת.

אחד המקרים הידועים ביותר הוא חוק המכסים סמוט-האוולי (Smoot-Hawley Tariff Act)  שהועבר בארה"ב בשנת 1930. החוק נועד להגן על החקלאות והתעשייה המקומית על ידי העלאת מכסים על ייבוא סחורות. התוצאה הייתה אסון כלכלי: מדינות אחרות הגיבו בהטלת מכסים נגדיים, היקף הסחר העולמי הצטמצם משמעותית, והמשבר הכלכלי הגדול החריף.

גם במקרים מאוחרים יותר, כמו כאשר ארה"ב ניסתה להטיל מכסים על פלדה בשנות ה-2000 – המחירים עלו, המשרות במפעלי פלדה אומנם נשמרו אך מאות אלפי מקומות עבודה בענפים שתלויים בפלדה (כמו יצרני רכב ומכשור תעשייתי) נפגעו קשות. הניסיון ההיסטורי מראה כי מדיניות מכסים רחבה נוטה לייצר אפקט של "חרב פיפיות" שפוגעת בכלכלה המקומית לא פחות מאשר במדינות הייצוא.

גם אם מחר תבוטל המדיניות, הנזק התדמיתי נגרם כבר: העולם רואה שמדינה מרכזית, שהייתה סמל לתכנון ארוך טווח וליציבות, נשלטת בידי הנהגה שמקבלת החלטות כלכליות הרות גורל ללא בדיקה מספקת

חכמים עלולים לטעות. וטיפשותם של החכמים, כשהיא פוגשת עמדת כוח, עלולה להיות מסוכנת בהרבה מהטיפשות הרגילה. בסופו של דבר, כשישקע האבק, נראה אם מהלך ממשל טראמפ ישיג את מטרתו. לדעתי, הוא לא ישיג. מדובר בניסוי בבני אדם בתחום שרחוק מלהיות מדע מדויק, וגם אם יצליח — זה יהיה יותר עניין של הימור מוצלח מאשר מהלך מחושב מראש.

רו"ח ערן גורודצקי הוא סמנכ"ל כספים במיקור חוץ בחברות קטנות ובינוניות ויועץ פיננסי.