בזמן המערכה מול איראן הזכירו לעתים קרובות בחדשות התקפות ישראליות באיראן בערים כמו: משהד, טהראן, כרמאנשאה ועוד ועוד. פתאום שמות מן השפה הפרסית נישאו בפי כול.

אזכור הערים האלה והשפה המתנגנת, מחזירות אותי למסע שעשה סבא רבא שלי מאפגניסטן לירושלים דרך איראן ועיראק, בשנת 1928. חזרתי ועיינתי ביומן המסע שסבי כתב ונפעמתי מדרך התלאות שעשה עם הוריו הזקנים לארץ הקודש.

אזכור הערים והשפה המתנגנת, החזירו אותי למסע של סבא רבא שלי מאפגניסטן לירושלים דרך איראן ועיראק, ב-1928. עיינתי שוב ביומן המסע שסבי כתב ונפעמתי מדרך התלאות שעשה עם הוריו הזקנים לארץ הקודש

הקריאה ביומן שכתב מחזקת ונותנת משמעות להיותנו פה בישראל.

תחילת המסע בשנת 1928 בעיר הראת באפגניסטן. סבי ראובן בצלאל זצ"ל, מוהל, שוחט וסוחר פרוות, הבן הצעיר במשפחת בצלאל, מלווה את הוריו הזקנים (במונחי הזמן), משה וידידה בני ה-60, בדרכם הארוכה לעשות עלייה לארץ הקודש, לעיר ירושלים.

הכמיהה לירושלים בערה בהורים הזקנים מאז ביקורו של אב המשפחה משה במקומות הקדושים בירושלים, אי שם בסוף המאה ה-19.

כך השאיר סבא ראובן את סבתי, שפרה, אישה צעירה עם 4 ילדים קטנים, בהראת, ויצא לדרך עם הוריו ועוד מספר בני משפחה וחברים.

החבורה שכרה רכב עם נהג, העמיסה את מטלטליה ויצאה ביום 05.11.1928 לכיוון עיירת הגבול האיראנית, כאריז. לאחר כ-4 ימים של התעכבות בעיירות הגבול השונות, הגיעו לעיר משהאד בצפון מזרח איראן. לפי תיאורו של סבי בעיר הזאת הייתה קהילה קטנה של יהודים והתגוררו בה בני משפחתו. המשפחה חיה כיהודים במחתרת מאחר והיו אנוסים.

השהייה במשהד ארכה כשבועיים ואז יצאו לכיוון טהראן. הדרך לשם הייתה רצופה במכשולים, בעיקר בגלל שהרכב נתקע פעמים רבות והחבורה נאלצה לדחוף את המכונית במעלה הדרך. כך סבי כתב ביומנו: "הצרה הייתה שהאוטו שלנו היה נוסע שעה ומתעכב שעתיים". כן, כן, סבי היה ידוע בחוש ההומור שלו.

תחילת המסע בשנת 1928 בעיר הראת באפגניסטן. סבי ראובן בצלאל זצ"ל, מוהל, שוחט וסוחר פרוות, הבן הצעיר במשפחת בצלאל, לווה את הוריו משה וידידה בני ה-60, בדרכם הארוכה לעשות עלייה לארץ הקודש

הקבוצה נסעה דרך עיירות רבות, בדרכים לא דרכים, במעברי הרים תלולים ומסוכנים למכוניות. בימי שישי ושבת עשו הפסקות מהנסיעה בכדי לשמור את השבת. הם דאגו לעצמם לאוכל כשר, גם כזה שלקחו מהבית כמו בשר מיובש, וגם קנו מוצרים מהקהילות המקומיות באיראן.

אחד האירועים החריגים התרחש באחת העיירות, כשהנהג שלהם ברח עם הרכב והשאיר אותם לבד באיזה בית הארחה מפוקפק. אבל למרבה המזל החליט הנהג לחזור לאחר מספר ימים.

חלק מהמסע לטהראן היה על גג מכונית דואר מקומית, וזאת לאחר שמכוניתם שבקה חיים.

ביום 28.11.1928 הגיעו לטהראן. שם חיפשו מקום לינה בשכונה היהודית. סבי מספר שלא היה בבית הכנסת המקומי מניין ואפילו הבשר שלהם לא היה כשר.

לאחר שמצאו לעצמם מקום לינה מסודר, יצאו לטייל ברחובות העיר הגדולה. סבי מתאר ביומן את השדרות והרחובות בטהראן, שהיו מלאי אורות ופנסים, וזאת בניגוד מוחלט להראת עירו, שם לא הייתה תאורת רחוב. סבא מספר כי בכל פינת רחוב היו סוחרים שהציעו את מרכולתם לעוברים ושבים.

חלק מהמסע לטהראן היה על גג מכונית דואר מקומית לאחר שמכוניתם שבקה חיים. כשהגיעו לטהראן חיפשו מקום לינה בשכונה היהודית, וסבי סיפר שלא היה בבית הכנסת המקומי מניין ואפילו הבשר לא היה כשר

בתחילת דצמבר, כמה ימים לפני חג החנוכה, יצאו מטהראן לכיוון העיר חמדאן,  היא שושן הבירה, ושם ביקרו בקברם של מרדכי ואסתר. הייתה שם קהילה גדולה מאוד של יהודים עם בית כנסת מסודר.

בערב חג החנוכה נסעה החבורה לעיר כרמאנשאה במזרח איראן, מתקרבים לגבול עיראק. גם שם הייתה קהילה גדולה של יהודים. הם השתכנו בבית מלון מסודר ואצל חלפן כספים מקומי החליפו כסף פרסי לכסף עיראקי.

המעבר לעיראק לא היה קל. הם נאלצו לעבור בדיקת מכס וסבא מציין שהאיראנים חיפשו במיוחד אופיום וכסף ואילו העיראקים משקאות חריפים, שטיחים וכדומה. הם נאלצו לשלם מכס על מטלטליהם למרות שעיראק הייתה תחנת מעבר.

בלילה הראשון של חנוכה הם כבר היו בעיראק, הדליקו נר ראשון, ומאחר שזה היה ערב יום שישי, קנו בשוק המקומי 4 קומקומים של מים רותחים.

התחנה הבאה הייתה בגדאד. גם שם עברו דרך בית המכס אך לא נאלצו לשלם מאומה.

בעיראק, סבי ניצל את הזמן וטייל, כולל בקברו של יחזקאל הנביא. הם שילבו גם ביקור במערת אליהו הנביא ובמערת חמשת הגאונים.

בבגדאד חידשה הקבוצה את הוויזות בקונסוליה הבריטית. כולם חויבו לקבל חיסונים ויצאו לדרכם לדמשק אשר בסוריה.

המעבר לעיראק לא היה קל. הם נאלצו לעבור בדיקת מכס וסבא מציין שהאיראנים חיפשו במיוחד אופיום וכסף ואילו העיראקים חיפשו משקאות חריפים, שטיחים וכדומה – והם נאלצו לשלם מכס על מטלטליהם

הדרך מעיראק לדמשק עברה דרך המדבר וכך הם אולצו לשאת כמות גדולה של מים ו-50 פיתות. לא ניתן היה להמשיך ללא ציוד זה.

הנסיעה לכיוון סוריה לוותה על ידי מכוניות משמר אנגלי. בהגיעם לדמשק הם חיפשו מייד את הקהילה היהודית ואת בית הכנסת המקומי. סבא מספר בהתרגשות שראה שם "פופ גדול" (כומר) שבא מביירות לדמשק ועשו לו כבוד גדול. הביקור בדמשק היה מעניין, אבל סבא התלונן על הקור העז, שהרי זה היה חורף.

לאחר מספר ימים בדמשק הם עברו דרך גשר בנות יעקב לישראל. סבא מציין כי מצד אחד של נהר הירדן היו הצרפתים, ומצדו השני של הנהר, בפלסטין, היו האנגלים.

לאחר המעבר בגשר הם נסעו דרך טבריה ונצרת והגיעו לירושלים ביום 18.12.1928.

בשכונת בית ישראל החדשה בירושלים כבר היה להם בית ולכן הניחו שם את מטלטליהם, ובאותו היום בשעות אחר הצהרים הם הלכו לבקר בכותל המערבי. הם קיימו שם תפילת מנחה, עשו קריאה, והזכירו את כול האחים והאחיות ובני המשפחה.

סבי נשאר בירושלים ועזר בבניית חדרים נוספים להוריו בבית בשכונת בית ישראל. הוא ניצל את הזמן בישראל לבקר בקברי קדושים, כולל בקבר רחל אימנו.

הדרך מעיראק לדמשק עברה דרך המדבר וכך הם אולצו לשאת כמות גדולה של מים ו-50 פיתות. לא ניתן היה להמשיך ללא ציוד זה. בהגיעם לדמשק הם חיפשו מייד את הקהילה היהודית ובית הכנסת המקומי

בישראל הוא נתקל במנהגי ט"ו בשבט של הציונים, כהגדרתו. הוא צפה בתהלוכות החג שערכו הילדים ביישוב היהודי והתגעגע לילדיו שנשארו בהראת.

סבא נשאר בירושלים עד לאוגוסט 1929, אז התחיל את השיבה הביתה למשפחתו שנשארה מאחור בהראת.

הפעם הנסיעה עברה דרך ביירות. משם לעיראק, סוריה ולאיראן, שם שהה בעיר משהד כחודש ימים עד שהמשיך לאפגניסטן.

החזרה הביתה חוללה התרגשות רבה בקרב בני המשפחה. סבתא רחל שהייתה בת 12 מציינת בזיכרונותיה, כי אביה הביא להם מתנות כמו פטיפון חדשני ותקליטים. לאשתו שפרה הביא קומבניזון, סנסציה מקומית וסימן לאהבתו הרבה אליה. לילדים הביא סוכריות מארץ הקודש, פיסטוק ירושלמי, מצות יבשות, קופסאות סרדין ואפילו ריבות. סבא היה למדן גדול ולעצמו הביא הרבה מאוד ספרי קודש שהודפסו בדפוס ירושלמי ואפילו אנציקלופדיה יהודית בשם "אוצר ישראל".

המשפחה כולה עלתה לירושלים בשנת 1938.

כתבתי את הפוסט הזה כשברקע, בטלוויזיה, דווחו ללא הרף על התקיפות באיראן. פתאום הכול נשמע מוכר כול כך, קרוב.

חזרת האב הביתה חוללה התרגשות במשפחה. סבתא רחל בת ה-12 ציינה בזיכרונותיה שהביא מתנות כמו פטיפון חדשני ותקליטים, קומבניזון לאשתו – סנסציה מקומית, ולילדים סוכריות מארץ הקודש

מסתכלת על התמונה של סבא רבא והוריו ונפעמת מהאמונה שלהם ומהיכולת לעשות שינוי. אני בטוחה שלעוד משפחות יש סיפורים מדהימים כאלה. אולי זה הכוח שלנו להיות פה בארץ ולעבור מה שאנחנו עוברים, בתקווה לימים טובים יותר.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.