מאז 7 באוקטובר חלה עלייה חדה בתמותה בקריית שמונה – גם בקרב תושבים שפונו מהעיר – כך נמסר מעיריית קריית שמונה בתשובה לשאלת זמן ישראל. בעירייה מדווחים כי לפי רישום הפטירות העירוני, בשנת 2024 חל זינוק של כ־20% במספר הפטירות של תושבי העיר.

לדברי חני בן־שבת, ראש מדור אזרחים ותיקים בעירייה: "כפי שדווח לפני שנה, מאז תחילת המלחמה מספר הפטירות עלה ב־20%. מאז, מספר הפטירות לא ירד ונשאר זהה לאורך כל 2024 ועד היום".

לדברי בן־שבת: "אני בתפקיד מאז 1992, ואחראית גם על סדרי דין ומינוי אפוטרופוסים, ביניהם גם לקשישים. הייתי כאן במבצעי 'דין וחשבון', 'ענבי זעם' ומלחמת לבנון השנייה. פינינו קשישים בכל המלחמות, וזה תמיד קשה – אבל מעולם לא הייתה התדרדרות במצב הזקנים כמו ב'חרבות ברזל', או משהו שקרוב לזה.

"הייתי כאן במבצעי 'דין וחשבון', 'ענבי זעם' ומלחמת לבנון השנייה. פינינו קשישים בכל המלחמות, וזה תמיד קשה – אבל מעולם לא הייתה התדרדרות במצב הזקנים כמו ב'חרבות ברזל', או משהו שקרוב לזה"

"בכל הפינויים הקודמים הקשישים רצו לחזור הביתה מהר. הפעם, מאות מאלה שפינינו מבתי אבות בקריית שמונה ביקשו להישאר בבתי האבות בירושלים, טבעון ושאר המקומות שהתפנו אליהם – ולא לחזור הביתה, ויותר מ־70 נשארו שם. היו אלפי מבוגרים שלא רצו להתפנות בהתחלה, אבל בסוף פונו והתקשו לחזור".

"עברנו איתם המון מקרים של ירידה קוגניטיבית, התקפי חרדה, עלייה בסוכרת ואירועים מוחיים, בהיקף גדול בהרבה מהשגרה. הם חיו בפחד. קשישים ניצולי שואה וותיקי מלחמת העצמאות – יש לנו אלפים כאלה – חוו את 7 באוקטובר כשואה שנייה וחיו בפחד מאירוע דומה בצפון.

חיילים מניחים דגלים על קברי חללי צה"ל בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה, 29 באפריל 2025 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

"מבוגרים שאתמול היו מלאי חיים, צלולים והשתתפו בסדנאות – פתאום לא זוכרים איך לפתוח את המקרר. מבוגרים שסירבו בהתחלה להתפנות נמצאו בבתיהם, ופונו לאחר שנפלו בבית וניתקו קשר".

האוכלוסייה המבוגרת בקריית שמונה ובשדרות פונתה בשני מסלולים שונים: אלה שנמצאו עוד לפני המלחמה בבתי אבות ובדיור מוגן פונו במרוכז למוסדות בערים אחרות; אלה שגרו בבתיהם יכלו לבחור, בהתייעצות עם ילדיהם ואנשי הרווחה, אם להתפנות לבתי אבות, למלונות או באופן עצמאי.

"היו מקרים שמבוגרים הסתובבו בלי מטרה במלון, הורידו חיתולים ומרחו צואה על הקירות, הלכו לאיבוד, נכנסו לחדרי זרים ונמצאו שוכבים בלי הכרה במסדרון"

לדברי בן־שבת: "חלק מאלה שעברו למלונות, בגלל שמצבם היה טוב או בשל התעקשות של המשפחה, נאלצו להתפנות אחר כך לבתי אבות כי מצבם התדרדר. היו מקרים שמבוגרים הסתובבו בלי מטרה במלון, הורידו חיתולים ומרחו צואה על הקירות, הלכו לאיבוד, נכנסו לחדרי זרים ונמצאו שוכבים בלי הכרה במסדרון".

"ההתדרדרות הכי קשה הופיעה דווקא אחרי שחזרו הביתה"

במחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון, המייצגת 29 קיבוצים בעמק החולה ובהרי נפתלי שבגבול הצפון, מדווחים גם כן על עלייה בתמותה – אם כי לא בשיעור שמתקרב לזה שבקריית שמונה. במהלך המלחמה פורסם כי מספר הנפטרים במועצה "עלה פי שישה", אך במחלקה מבהירים כי הפרסום היה שגוי.

אילוסטרציה: קשיש בבית אבות, 2008 (צילום: אנה קפלן/פלאש90)

לפי גורמים במועצה, בחלק מהקיבוצים חלה עלייה משמעותית בתמותה, ובאחרים שיעור התמותה נותר כרגיל. כמעט לא היו קיבוצים – אם בכלל – שבהם חלה ירידה בתמותה, כך שבממוצע הכולל נרשמה עלייה. גורם במועצה מעריך כי שיעור העלייה הכללי בתמותה במהלך המלחמה עומד על כמה אחוזים.

במהלך המלחמה פונו 14 מהקיבוצים במועצה מיושביהם. ככלל, בקיבוצים שפונו נרשמה עלייה חדה יותר בתמותה לעומת אלה שלא פונו, אך גורם במועצה מבהיר: "היו קיבוצים שפונו והייתה בהם עלייה בתמותה וכאלה שלא, והיו גם קיבוצים שלא פונו שהייתה בהם עלייה בתמותה".

"בזמן המלחמה חלה התדרדרות ברורה במצבם הרפואי, התפקודי, הקוגניטיבי והרגשי של הקשישים באזור – במיוחד בקיבוצים שפונו, אם כי לא רק בהם. ההתדרדרות הכי קשה הופיעה דווקא אחרי שהם חזרו הביתה"

לדברי אורלי מאסטרו, מנהלת מחלקת השירותים החברתיים במועצה האזורית גליל עליון: "בזמן המלחמה חלה התדרדרות ברורה במצבם הרפואי, התפקודי, הקוגניטיבי והרגשי של הקשישים באזור – במיוחד בקיבוצים שפונו, אם כי לא רק בהם. ההתדרדרות הכי קשה הופיעה דווקא אחרי שהם חזרו הביתה".

איך את מסבירה את זה?
"בפינוי, בבתי המלון, הם היו בסוג של דיור מוגן. היה מי שבישל, כיבס, ניקה, החליף להם מצעים, עשה להם מפגשים חברתיים ופעילויות. וכך המיומנויות הללו התנוונו אצלם: 'If you don't use it, you lose it'.

דירה במנרה שספגעה פגיעה ישירה, 28 באוגוסט 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

"מאז שחזרו הביתה, הם צריכים להתנהל עצמאית, וחלקם שכחו איך. הם לא יכולים לנהוג, מתקשים להתמצא בשטח, לעשות קניות, לבשל ולנקות לעצמם. לחלקם יש ירידה בזיכרון. חלקם גילו שהשכונה התרוקנה כי חברים נפטרו ועזבו, והגיבו בדיכאון. יש יותר חולים – וזה הרבה מעבר להזדקנות הטבעית בשנתיים".

אז איך הם מסתדרים?
"מסייעים להם. המשפחה שלהם, צוותי הגיל השלישי בקיבוצים, מטפלות השטח. אבל לא כל העובדים חזרו לקיבוצים וקשה להשיג כוח אדם".

זאבית דרומי, מנהלת עמותת ותיקי הגליל, המסייעת לבני הגיל השלישי בגליל העליון, מציינת: "מצב האנשים באזור מתדרדר, בכל הגילים. אצל ילדים יש רגרסיות; אצל נערים – אלימות; אצל צעירים – התנהגות מסוכנת, אופנועים, סמים; בגיל הביניים – שימוש מוגבר והתמכרות לתרופות הרגעה ואלכוהול.

"בגיל השלישי המצוקה חריפה במיוחד, ובאה לידי ביטוי בבדידות, דיכאון, הסתגרות, ירידה בזיכרון, קשיים בתפקוד, מחלות ומוות. כל שינוי ומעבר דירה קשה לזקנים, בוודאי באירוע טראומטי כזה"

"בגיל השלישי המצוקה חריפה במיוחד, ובאה לידי ביטוי בבדידות, דיכאון, הסתגרות, ירידה בזיכרון, קשיים בתפקוד, מחלות ומוות. כל שינוי ומעבר דירה קשה לזקנים, בוודאי באירוע טראומטי כזה, ובוודאי ובוודאי לזקנים קיבוצניקים, שאתוס האחיזה בקרקע היה מרכיב מרכזי בזהות ובעשייה שלהם.

"כשחזרו סוף־סוף הביתה, הם גילו שאיבדו את עצמאותם. אחרי שנתיים שלא נהגו, הם כבר לא מסוגלים לנהוג – גם בגלל עצם הזמן שעבר וההזדקנות, וגם בגלל הנסיגה שהם נמצאים בה. ובמרחב שלנו זה לא כמו בעיר, שיש תחבורה ציבורית בכל מקום: בלי אוטו אין כאן עצמאות, אתה תלוי באחרים. ולאנשים החזקים הללו זה קשה.

טיול לבני הגיל השלישי מהגליל העליון שפונו מבתיהם שערכה עמותת ותיקי הגליל בזמן המלחמה, 2024 (צילום: עמותת ותיקי הגליל)

"אלה אנשים שבמידה רבה היו מגויסים כל חייהם למשימה הציונית, וחיו בתודעה שהשהות שלנו כאן קובעת את גבולות הארץ. ועכשיו זה נשבר, או נסדק – אנחנו כבר לא כאן. וזה מעלה שאלות על מה התפקיד שלי בחיים. יש כאלה שהילדים שלהם לא חזרו, והם אומרים: 'בפעם הראשונה בחיי, אני לא מסוגל להגיד להם לחזור לכאן. בשביל מה שיחזרו? ומה זה אומר עליי? מה עשיתי כאן כל חיי?'

"לאלה שלא פונו לא היה יותר קל. החיים תחת אש היו מפחידים, ופתאום אנשים שעברו אינספור מלחמות, שאף פעם לא פחדו, מפחדים לצאת מהבית או מהקיבוץ, מפחדים מכל שריקה ומכל מבזק חדשות. והם עדיין חיים בפחד, כי עדיין רואים את חזבאללה מעבר לגבול.

"פתאום אנשים שעברו אינספור מלחמות, שאף פעם לא פחדו, מפחדים לצאת מהבית או מהקיבוץ, מפחדים מכל שריקה ומכל מבזק חדשות. והם עדיין חיים בפחד, כי עדיין רואים את חזבאללה מעבר לגבול"

"אבל לצד כל אלה שמצבם התדרדר, יש הרבה מאוד – גם בקיבוצים וגם בקריית שמונה – שנאחזים בחיים. הרבה מבוגרים וקשישים התנדבו למשימות בקהילה: זקנים עם ניסיון קרבי שהפעילו את כיתות הכוננות מהחמ"ל, זקנים שהפעילו גני ילדים כשהגננות נעדרו, זקנים שטיפלו בזקנים אחרים. וכך הם הרגישו שהם עדיין חלק מהעשייה. רבים שמרו על שמחת החיים ולא איבדו תקווה".

סדנת התעמלות של עמותת ותיקי הגליל למפונים מבוגרים מהגליל העליון, 2024 (צילום: עמותת ותיקי הגליל)