חלפו כמעט שנתיים מאז 7 באוקטובר. אני זוכר את הבוקר ההוא כאילו זה היה אתמול – איך התעוררתי לתמונות בטלוויזיה, איך חשבתי שזה לא אמיתי, איך הבנתי לאט לאט שהעולם שלנו קורס. הטבח, החטיפות, תחילת המלחמה – כל מה שחשבנו שהוא קו אדום פתאום התמוטט מתחת לרגלינו.

גם עכשיו, כשאני משחזר את היום ההוא שוב ושוב, אין לי תחושת סיום. יש בי רק תחושת התמוטטות מתמשכת. אני, כחלק מהחברה הישראלית – ובמיוחד החילונית – חווה חורבן. לא ביטחוני, אלא משהו הרבה יותר עמוק: מוסרי, אנושי, קיומי.

כשאני משחזר את היום ההוא אין לי תחושת סיום. רק תחושת התמוטטות מתמשכת. אני, כחלק מהחברה הישראלית – ובמיוחד החילונית – חווה חורבן. לא ביטחוני, אלא עמוק בהרבה: מוסרי, אנושי, קיומי

ובדיוק על הרקע הזה, תשעה באב מקבל בעיניי משמעות חדשה ודחופה. היום הזה כבר לא עוסק רק בעבר – הוא עוסק ביכולת להפנות מבט אל תוך מה שקורה לנו כאן, עכשיו. לזהות את ההרס גם בתוכי, ולשאול: מה עלול להיחרב סופית אם נמשיך כך?

עמנואל לוינס, הפילוסוף הצרפתי-יהודי ששרד את השואה והקדיש את חייו לשאלת האחריות המוסרית, כתב בספרו אתיקה ואינסוף:

"פניו של האחר הן הקריאה שלא להרוג".

במילים פשוטות: רק אם נביט אל פניו של האחר – גם אם הוא האויב – נתחיל להבין מהי מוסריות. בלי המפגש עם פניו של האחר – אין אתיקה, אין אנושות.

לוינס לא דיבר על מוסר כתיאוריה. הוא דיבר על זעזוע. על מבט שמטלטל. על כאב גופני עמוק. על חוויה שבה אתה פתאום רואה מישהו – אולי ילד שנפגע – ומבין שאתה קשור לזה, גם אם לא התכוונת, גם אם אתה צודק, גם אם הפוליטיקה והגיאופוליטיקה אומרות שזה הדבר הנכון.

וזה מה שאני מרגיש שאיבדתי. בתוך הכאב האמיתי, הצודק והאיום שחוויתי וחווה – אבד לי המבט. איבדתי את הפנים. כך אני מרגיש היום. כאילו משהו בי נסגר, התקשה, הפסיק לראות.

לוינס לא דיבר על מוסר כתיאוריה. הוא דיבר על זעזוע. על מבט שמטלטל. על כאב גופני עמוק. על חוויה שבה אתה רואה מישהו – אולי ילד שנפגע – ומבין שאתה קשור לזה, גם אם לא התכוונת, גם אם אתה צודק

ויקטור פרנקל, ששרד גם הוא את השואה, הזהיר שאין משמעות בסבל אם האדם הופך לקורבן או לאכזר. לוינס הזהיר שאדם שאינו רואה את האחר – מאבד את עצמו. ואני פוחד שזה מה שקורה לי. שבתוך כל הצדקות וכל הכעס הצודק – אני מאבד את עצמי.

ברל כצנלסון כתב פעם על תשעה באב, שעם אשר אינו זוכר את ימי האבל שלו – שוכח גם את זהותו. אני חושב שיותר מזה: אני מבין שאם לא אהיה מסוגל להתאבל, אם לא אהיה מסוגל לשהות בתוך השבר – אני גם לא אהיה מסוגל להשתנות. והתשוקה שלי לשינוי, ליציאה מהחורבן הזה, לא מתחילה בתוכנית מדינית או ביטחונית. היא מתחילה באמפתיה.

אני יודע שלא יכול להיות שיקום אמיתי לנפש שלי כל עוד אנשים שנחטפו ממשיכים לשבת במנהרות חמאס. זו לא עמדה פוליטית – זה המבחן הבסיסי של יכולתי לראות אדם אחר. כל יום שאני ממשיך בחיים רגילים בזמן שהם שם, אני מתרגל להתעלמות.

ואולי בגלל זה, כשאני הולך להפגנות לחזרת החטופים ולסיום המלחמה, משהו בי משתחרר. כמובן שאני מאמין בהפגנות ובהתנגדות אזרחית לא אלימה – אבל קודם כל אני הולך בגלל המבט. בגלל שיש שם רגע שבו אני רואה תמונות של חטופים, שומע את קולן השבור של משפחות, ופתאום אני זוכר מה זה אכפתיות. זוכר איך נראות עיניים של בני אדם אמיתיים. איך נראה כאב שהוא לא שלי.

תשעה באב 2025 הוא רגע קריטי. זה לא יום דתי – אלא יום מוסרי. זה לא רק על מה שחרב בירושלים לפני 2000 שנה – אלא על מה שנחרב בתל אביב, בעזה, בקיבוץ נחל עוז, ובנפש שלי. זה יום שבו אני שואל את עצמי האם אני מסוגל לשוב ולראות את פניהם של אחרים – גם חטופים, גם פליטים, גם חיילים, גם תינוקות, גם אמהות שבוכות בשפה אחרת.

תשעה באב 2025 הוא רגע קריטי. זה לא יום דתי – אלא יום מוסרי. זה לא רק על מה שחרב בירושלים לפני 2000 שנה – אלא על מה שנחרב בתל אביב, בעזה, בקיבוץ נחל עוז, ובנפש שלי

כשאני חושב על זה, אני מבין משהו פשוט ומפחיד: בלי הכרה בחורבן – לא נוכל לדבר על שלום. אבל יותר מזה: בלי הכרה בחורבן – לא נוכל להיות בני אדם.

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.