סעיד ואני היינו חברים טובים.

אני אומר "היינו", כי בשלב כלשהו הופרדנו פיזית. זה קרה עם תחילת האינתיפאדה השנייה, שבניגוד לראשונה נמשכה זמן רב ולמעשה לא הסתיימה מעולם. עם בניית חומת ההפרדה שניצבת בין טול-כרם לביננו, הופרדו חברי יד-חנה ותושביה מטול-כרם ואנשיה, והאפשרות של סעיד ושלי להיפגש כמו פעם נקטעה. כך גם האפשרות שלי לבקר בדנאבה, הכפר של סעיד הגובל במזרח העיר טול-כרם, ולשבת בנינוחות תחת העצים שבחצרו וללכת יחד לשוטט ברחובות טול-כרם – התפוגגה.

היום אנחנו מתראים רק בשיחות וידיאו בוואטסאפ.

אבל בתחילת שנות התשעים, עם דיוני אוסלו ברקע והאווירה בשטחים ובין ישראל לפלסטינים עדיין סבירה, הדברים היו שונים לחלוטין – אווירה של תקווה וידידותיות שרתה באוויר, ישראלים התקבלו בברכה בחוצות טול-כרם ושכם, ובשכם אפילו הקצו מקומות חנייה ייעודיים לקונים ישראלים שהגיעו לעיר ועודדו את כלכלתה מצד אחד, כשהם נהנים ממחיריה הזולים בכל המוצרים מצד שני.

בתחילת שנות ה-90, עם דיוני אוסלו ברקע והאווירה בשטחים ובין ישראל לפלסטינים עדיין סבירה, הדברים היו שונים – אווירת תקווה וידידותיות שרתה באוויר וישראלים התקבלו בברכה בחוצות טול-כרם ושכם

באותה עת, תקופת דיוני אוסלו, זכור לי במיוחד מקרה שבו נסעתי עם סעיד ידידי לטול-כרם לקניות, והתקשינו למצוא מקום חנייה. מצאנו עצמנו סובבים בכיכר המרכזית של העיר כשסעיד אמר: "עזוב, תחנה כאן, בכיכר".

"אבל זו כיכר", אמרתי מופתע. "איך אני יכול לחנות בכביש שמקיף אותה? ועוד ליד השוטר הזה שעומד כאן לידנו? נפלת על הראש?"

"לשוטר לא אכפת", אמר סעיד. "ליהודים מותר הכל עכשיו בטול-כרם", ובזאת הוא נפנף לשוטר בידו והשוטר הביט אלי בחיוך ידידותי והחווה בידו "הכל בסדר, תפאדלו".

אז חניתי שם.

ההיכרות שלי עם סעיד החלה כשסעיד עבד כפועל בחממה ההידרופונית של יד-חנה, חממה אותה ניהלתי. מהר מאוד הוא נעשה לפועל הראשי שגם מנהל את העבודה, וכמקובל במצבים שבהם אנשים עובדים יחד, התיידדנו. הוא התארח בביתי והכיר את ילדיי ואני התארחתי בביתו, ולא מעט פעמים יצאנו להסתובב בטול-כרם העיר יחד. לעיתים לקחתי אותו לראות את הגליל, הכנרת, חופי הים וערים שונות בארץ.

היינו חברים.

על רקע זה, פנה אלי סעיד באחד הימים בבקשה הבאה: בן של בן-דודו מהכפר דנאבה מגיע לארץ מלימודים בגרמניה, שם הוא מתמחה בהנדסת חשמל בחברת סימנס. הוא אמור לנחות ביום מסוים בנתב"ג, אמר סעיד, והמשפחה חוששת שיהיו להם קשיים להגיע ברכב פלסטיני לנתב"ג לאסוף אותו – האם אהיה מוכן להסיע מישהו מהמשפחה איתי ברכב של הקיבוץ, כך שיוכל לפגוש את הצעיר בנתב"ג ולבוא איתו הביתה?

ההיכרות שלי עם סעיד החלה כשעבד כפועל בחממה ההידרופונית של יד-חנה, אותה ניהלתי. מהר מאוד הוא נעשה לפועל הראשי שגם מנהל את העבודה, וכמקובל במצבים שבהם אנשים עובדים יחד, התיידדנו

"אין בעיה", אמרתי. "אזמין רכב בסידור-רכב למועד שאמרת לי, אגיע לדנאבה שלוש שעות לפני שעת הנחיתה כדי שיהיה לנו מספיק זמן להגיע בשקט לנתב"ג ולמצוא חנייה, ואני והקרוב הנוסף ניסע יחד".

הזמנתי בסידור הרכב של הקיבוץ את הפולקסוואגן טרנזיט של הקיבוץ – רכב עם 11 מקומות. אין לי מושג איזה חוש שישי אמר לי ולחש לי מבפנים שזה יהיה הרכב המתאים.

*  *  *

ביום ובשעה היעודה הגעתי לביתו של סעיד בכפר. מחוץ לשער חיכו לי, נרגשות מאוד, שבע נשים לבושות בבגדים מסורתיים כהים, ראשן מכוסה ועטוף היטב ורק פניהן מבצבצות החוצה.

לקחתי את סעיד הצידה.

"סעיד", אמרתי. "מה זה? אמרת לי "קרוב משפחה".

"היה דיון במשפחה על השאלה מי ייסע", אמר סעיד במבוכה. "כולם רצו לבוא לקבל אותו. בסוף החליטו שגברים לא יבואו כי יכולה להיות עם זה בעיה במעברים ובכניסה לנתב"ג. עם נשים מקפידים פחות. אף אחת לא הייתה מוכנה לוותר, אז אלו יבואו איתך. זה בסדר?"

ביום ובשעה היעודה הגעתי לביתו של סעיד בכפר. מחוץ לשער חיכו לי, נרגשות מאוד, שבע נשים לבושות בבגדים מסורתיים כהים, ראשן מכוסה ועטוף היטב ורק פניהן מבצבצות החוצה

"אני יכול להגיד לך לא?" אמרתי. "העיקר שגם אתה בא".

"אני לא אבוא", אמר סעיד. "לגברים מתייחסים אחרת, אמרתי לך. אם אבוא עלולות להיות בעיות במחסום. אתה נוסע רק עם הנשים".

התחלתי להזיע.

"מישהי מהן מדברת עברית? שיכולה לתרגם?"

"לא", אמר סעיד.

*  *  *

יצאנו לדרך – אני ושבע הנשים איתי במכונית.

אין מה לומר – הן היו מאוד נחמדות ואסירות תודה על ההסעה, הן שוחחו איתי בחביבות שיחה ערה בערבית שוטפת, ואמרו לי המון דברים שלא הבנתי מהם מילה, הן כיבדו אותי בתפוחים, תמרים, שזיפים, אגוזים, והיה לי לא נעים לסרב אז טחנתי מטול-כרם עד נתב"ג בלי הפסקה.

בשער הכניסה לנתב"ג עצרו אותי. המאבטח ראה את הפרצוף הלבנבן-חנוני שלי וחייך בידידות.

ואז הוא הציץ לתוך האוטו.

"תעצור בבקשה בצד, תכבה מנוע ותצא מהאוטו".

יצאתי.

היה תחקיר צפוי – מי אתה, מאין אתה בא, למה אתה בא – הראיתי את תעודות הבעלות על הרכב של הקיבוץ, הראיתי את תעודת זהות שלי, הסברתי שאני בא לאסוף סטודנט מהכפר דנאבה, סטודנט שלומד בגרמניה, ושחבר ביקש ממני לעשות זאת כטובה כי לרכב עם מספר כחול מהכפר יעשו בעיות, ואז הגיעה השאלה הצפויה: "ומי אלה כל הנשים האלה?"

לא יודע מה עבר לי בראש כשעניתי: "אלה הנשים שלי – לא ברור?"

יצאנו לדרך – אני ושבע הנשים איתי במכונית. אין מה לומר – הן היו מאוד נחמדות ואסירות תודה על ההסעה, הן שוחחו איתי בחביבות שיחה ערה בערבית שוטפת, ואמרו לי המון דברים שלא הבנתי מהם מילה

היו כמה שניות של דממה ואז קרה הדבר הכי לא צפוי – המאבטח התחיל להיקרע מצחוק. הוא צחק עד שפחדתי שייקרע לו הטחול, וברגע מסוים כשהצליח לקחת אוויר הוא דחף לי את התעודות חזרה ליד ואמר: "יאללה, יאללה, סע!"

לא חיכיתי הרבה – נכנסתי לאוטו ונסעתי.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.