טיבו של כל מחקר, אקדמי או אחר, נמדד בראש ובראשונה בחומר שעליו הוא מתבסס, קרי אמינות מקורותיו. מקורות שגויים או מוטים במכוון, יביאו למחקר שגוי, לו היה מתבסס עליהם מבלי להיות ביקורתי לגבי מהימנותם.

הדבר נכון במיוחד בדיון הער לגבי השאלה, האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה, "טיהור אתני" או "רצח עם", ברצועת עזה. הדיון, שלצערנו מתנהל בערוצי תקשורת בודדים בלבד, התרכז לאחרונה סביב הדו"ח ששני מחבריו הבולטים ביותר הם שני היסטוריונים צבאיים, פרופ' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית, וד"ר יגיל הנקין ממרכז שלם (לצד ד"ר יונתן בוקסמן ועו"ד יונתן ברוומן). 

הדו"ח נכתב כתגובה לאוסף העדויות לפשעי מלחמה, שהיסטוריון אחר מהאוניברסיטה העברית, ד"ר לי מרדכי, אסף מאז אוקטובר 2023. מאז הדיון הוסט לשאלת ההרעבה בעזה, הסטה שהייתה מאוד נוחה לאורבך ושות'.

סוגיית ההרעבה הייתה נוחה עבור המחברים, שכן הם יכלו להסתתר מאחורי הטענה כי "פרופ' דני אורבך אכן צלצל בפעמוני אזהרה וכתב שמצוקת המזון הנוכחית ברצועה חמורה יותר מזו ששררה שם בתקופה שבה עוסק המחקר שלנו, קרי 7 באוקטובר 2023 עד תום הפסקת האש ב–2 במרץ 2025". טענה זאת מסיטה את הדיון מהסוגיה שצריכה לעמוד בלב הדיון הציבורי – האם אנו מבצעים פשעי מלחמה מאז נובמבר 2023.

סוגיית ההרעבה הייתה נוחה למחברי הדו"ח, שיכלו לטעון כי אורבך הזהיר ממצוקת המזון הנוכחית ברצועה. זו טענה המסיטה את הדיון מהסוגיה שצריכה לעמוד בלבו – האם אנו מבצעים פשעי מלחמה מאז נובמבר 2023

מחקרם, עלה תאנה עיקרי של הממשלה והצבא לכך שאיננו מבצעים פשעי מלחמה, הוא בראש ובראשונה השוואה למלחמות אחרות. הכותבים לא עוסקים רק ברעב, אלא בהשמדת השטח הבנוי ברצועה ובהרג אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת באש. הם מתבססים על נתוני צה"ל ועל תיאור דובר צה"ל את המערכה. הבעיה היא שצה"ל מציג נתונים שגויים, והלחימה ברצועה כלל אינה דומה למתואר בתקשורת משום שכתבים הצבאיים מדבררים את צה"ל על אזרחי.

למעשה כדי להגיע למסקנה לגבי הפשעים – לא צריך לדון רק בהגדרתם, אלא גם להבין גורמים נוספים: מה היא מלחמת גרילה, איך צה"ל פועל בשטח, האם שיטותיו אכן מיועדות לנצח את האויב, והאם ניתן כלל להשוות זאת למלחמות אחרות.

לצרכי הדיון, ראשית עלינו להבין מה הם טיהור אתני ורצח עם. אורבך ושות' ניסו להגדיר רצח עם כדלקמן:

"כדי למצוא שמדינה הפרה את האמנה למניעת רצח עם, על הטוען לכך להראות, באמצעות עובדות, כי מעשיה של מדינה אינם ניתנים להסבר אחר זולת כוונה להשמיד, במלואה או בחלקה, אוכלוסייה המשתייכת לקבוצה מובחנת, וזאת על רקע האיסורים המנויים באמנה".

אבל החוק הכתוב אינו מייצג את המציאות כראוי, והיסטוריונים אמורים לקחת זאת בחשבון; חוק הוא גם דבר נזיל ונתון לפרשנות. כמו כן, יש קושי משפטי תמידי להגדיר אדם זה או אחר כאשם ברצח עם, שכן האשמה לא מוטלת באדם אחד, אלא מדובר באשמה קולקטיבית של העם שביצע אותו. אומות לרוב לא נשפטות בבתי משפט אלא בדיעבד, בידי היסטוריונים. הבעייתיות הזאת צריכה להביאנו להגדרה שכל בר דעת יבין במקום להתחבא מאחורי התפלפלות משפטית.

החוקרים מתבססים על נתוני צה"ל ועל תיאור דובר צה"ל את המערכה. הבעיה היא שצה"ל מציג נתונים שגויים, והלחימה ברצועה כלל אינה דומה למתואר בתקשורת משום שכתבים הצבאיים מדבררים את צה"ל על אזרחי

הגדרה פשוטה ומובנת שכזו היא ש"טיהור אתני" פירושו פעולה של ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחותה של אוכלוסייה מרקע מסוים (מוצא אתני, אמונה דתית, גזע, וכו') על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה לא לאפשר עוד את חזרתם למקום. לעומת זאת, "רצח עם" הוא צבר מקרים של הרג בלתי חמושים מרקע מסוים, אך ורק בשל היותם מאותו רקע. בדרך כלל, מעשי רצח אלו נועדו לתמוך בטיהור השטח מאותה אוכלוסייה. כלומר, טיהור אתני יכול להיות בלי רצח עם, אבל רצח עם תמיד בא יד ביד עם טיהור אתני.

נקודה נוספת, מרכזית לדיון, היא מהי מלחמת גרילה וכיצד מנצחים כוחות גרילה. קרל פון קלאוזביץ, קצין פרוסי שכתב לימים את החיבור המונומנטלי "על המלחמה", הגדיר את סוג הלחימה המכונה גרילה כלוחמה זעירה – מלחמה שמנהלים כוחות לא סדירים נגד כוח כובש ששולט בשטח, כאשר עיקר הפעילות מתרכז בפגיעה בנתיבי האספקה וביחידות מבודדות של השליט.

לא כל מערכה המורכבת מפעולות מקומיות קטנות היא מלחמת גרילה. פעולות פגע-וברח המופנות כלפי צבא המתקדם ליעדו אינן מלחמת גרילה, אלא פעולות של הגנה ניידת. הגנה ניידת מתבססת על קרבות קצרים שבהם תוקפים את האויב בנקודה אחת, ואחר כך מנתקים מגע, נסוגים ומשתמשים באותם כוחות למתקפה מקומית אחרת ברחבי החזית הארוכה. פעולות כאלה נועדות לעכב את התקדמות האויב ולשחוק את כוחו.

הגנה ניידת משמשת לעתים קרובות כוחות סדירים כשלכוח המגן אין די אנשים להגנה קשיחה לאורך כל קו החזית. שיטת ההגנה הניידת שימשה אף צבאות סדירים במלחמת העולם השנייה. זאת בניגוד למלחמת גרילה, המופנית נגד השולט בשטח ונגד צבאותיו, ומבוצעת בידי כוחות בלתי סדירים בעיקרם הנמצאים בשטח זה.

הגדרה פשוטה היא ש"טיהור אתני" פירושו פעולת ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחות אוכלוסייה מרקע מסוים (מוצא אתני, אמונה דתית, גזע, וכו') על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה לא לאפשר עוד את חזרתם למקום

מאז 7/10, צה"ל טען לקרבות התקדמות בכל פעם שהעמיק לחדור לתוככי עזה. בכך הוא ניסה לטעון כי אין מדובר במלחמה נגד גרילה אלא בהתקדמות אל מול אויב, שניתן לקבוע פרמטרים לגבי כוחו והתנגדותו, ולהראות באופן מדיד את תבוסתו.

בהתאם, צה"ל בחר להאדיר את חמאס ולספר על גדודיו וחטיבותיו, כך שניתן יהיה להגיד שהם הושמדו, זאת למרות שלמערכים אלה ולשמותיהם אין שום משמעות.

בניגוד לטענות, חמאס מעולם לא ניסה למנוע מכוחות צה"ל להתקדם; להפך, הוא רצה בכך, שכן התקדמות זאת תאפשר לו לבצע מלחמת גרילה. בהתאם, רוב ההתקפות שבוצעו על-ידי חוליות חמאס ניידות, נעשו מאחורי קו "החזית", ורק לאחר שכוחות צה"ל סיימו להתקדם והשלימו את "תפיסת השטח". מכאן, שמנובמבר 2023, מדובר במלחמת גרילה ותו לאו.

רוב כוחות הגרילה בהיסטוריה נכשלו בניסיונם לנהל מלחמת עצמאות או הפיכה נגד השלטון. כיצד גוברים על גרילה? מפעולות הבריטים במאה ה-20 אנו למדים כי יש להזרים כוחות צבא גדולים, כדי להשתלט בו-זמנית על שטח המחלוקת כולו. וזאת, כדי ליצור נתק בין האוכלוסייה האזרחית לכוח הלוחם. ללא תמיכה של האוכלוסייה האזרחית וקבלת אספקה ממנה, אין לגרילה דרך ללחום, ולכן תתפזר או תיכנע.

בעזה, האופן הפשוט וההומני ביותר היה להוציא את האוכלוסייה האזרחית באופן זמני לשטחי ישראל והגדה עוד באוקטובר 2023, ולשכן אותם שם בסיוע בינלאומי. במהלך פינוי האוכלוסייה, ניתן היה להכשיר ולהסב ללחימה אפילו חיילים לא קרביים, כדי להזרים לרצועה מאות אלפי חיילים שישתלטו על כל הרצועה ויעמדו בו-זמנית בכל פינת רחוב, כך שאף חמאסניק לא יוכל להרים את הראש מחוץ לפתח מנהרה.

הכנות שכאלה לפעולה בעזה, היו יכולות להיעשות בזמן הפסקת אש, שבמסגרתה חמאס משחרר חלק מהחטופים מדי יום ביומו. אולם בזמנו, הצעה שכזאת נחשבה לתועבה, גם משום שהיא, כביכול, מסכנת חיילים (למרות שבפועל היא הייתה חוסכת חיים וזמן), וגם מאחר שאין רצון ליצור תקדים של העברת פלסטינים לשטח ישראל, ואף לא לגדה, בזמן שיש ממשלה שחולמת לספחה לישראל.

צה"ל בחר להאדיר את חמאס ולספר על גדודיו וחטיבותיו, כך שניתן יהיה לומר שהושמדו. בניגוד לטענות, חמאס מעולם לא ניסה למנוע מכוחות צה"ל להתקדם; להפך, הוא רצה בכך, כי ההתקדמות תאפשר לו לבצע מלחמת גרילה

דרך הפעולה המדוברת הייתה מביאה לכניעת חמאס במחצית הראשונה של 2024, ולאחר מכן, מאפשרת החזרת האוכלוסייה הפלסטינית לעזה ללא בעיות מרובות, שכן ערי הרצועה לא היו נחרבות לחלוטין. אך נראה שאיש לא רצה בכך.

בנוסף, צה"ל מעולם לא ניסה להשתלט על כל הרצועה, בטענה שאיננו רוצה להיכנס ולסכן את החטופים. אולם, כפי שניתן לראות מאי-ההתחשבות המתמשכת בחיי החטופים, מדובר במצג שווא.

אי-הניסיון בעבר להשתלט על כל הרצועה בבת-אחת, מראה כי ממשלת ישראל רצתה להשאיר את חמאס חי ובועט זמן רב ככל האפשר, מאותה סיבה שהייתה חפצה ביקרו עוד קודם לכן – הפרד ומשול בין הפלסטינים – שהרי כל עוד הם מפוצלים בהנהגתם לא צריך לדון איתם בפתרון שתי המדינות. כמו כן, חמאס, קיומו ואכזריותו, מצדיקים את המשך המלחמה ואת מעשי צה"ל בשטח. מכאן, שזאת "המלחמה" הראשונה בהיסטוריה, שצד אחד עושה בה כל שביכולתו לא להביס את אויבו המוצהר.

עובדה זאת מעידה, כי אי-אפשר להשוות את המערכה הנוכחית למלחמות אחרות, אך זה לא הכל. הפעולה העיקרית של ישראל היא השמדה מתודית ומתועשת, "מלמטה למעלה", של שכונות ואזורים שלמים ברצועת עזה. ההגדרה "מלמטה למעלה" חיונית, כי הפצצות מהאוויר, "מלמעלה למטה", אינן העיקר. משלב מסוים הפכו כוחות ההנדסה לגורם מפתח, כאשר הקריסו בצורה שיטתית, באמצעות מוקשים, חומר נפץ נוזלי ודחפורים, עשרות אלפי מבנים ברצועה, וזאת בנוסף לרבבות המבנים שחיל האוויר הפציץ.

בניגוד לטענות אורבך וחבריו, רובם של מבנים אלה לא הושמדו בגלל הימצאות מנהרות מתחתיהם. קשה למצוא מקבילות לפעולה כזאת בהיסטוריה של מלחמות, שהצדדים להן הגיעו מתרבויות שכללו הקמת בנייני אבן או בטון בני יותר משלוש קומות.

ישראל רצתה להשאיר את חמאס חי ובועט ככל שניתן. בין היתר, קיומו ואכזריותו מצדיקים את המשך המלחמה ומעשי צה"ל. זו "המלחמה" הראשונה בהיסטוריה, שצד אחד בה מנסה לא להביס את אויבו המוצהר

כבר בנובמבר 2023 החלו כוחות צה"ל המתמרנים בעזה בפעולות מתוזמרות ומתואמות כאלה, שהיקפן ורצף מהלכיהן מלמדים, כי לא היה מדובר באירוע אקראי או ביוזמה מקומית של מפקד זוטר. פעולות אלה כללו השמדתם של כל המבנים שנמצאו עד 300-200 מטרים משני עברי הצירים הלוגיסטיים, שדרכם מתבצעת תספוקת לכוחות הנעים והמתקדמים ברצועה.

לאחר מכן בוצעו פעולות הרס שכאלה ברדיוס דומה סביב מוצבים שצה"ל הקים. נראה שהיו פקודות לשיטוח רצועת עזה ללא צורך מבצעי מוכח, שכן הצירים הלוגיסטיים הרבים היו בשטח שטוהר והוחזק בידי צה"ל, והם היו באורך קילומטרים רבים כל אחד, ותוואיהם השתנו תדיר. כמו כן, צה"ל יצר רצועת ביטחון שכללה השמדת כל המבנים במרחק כקילומטר מגדר המערכת.

מכאן שמדובר בהשמדת עשרות אלפי מבנים שלא נמצאה תשתית טרור מתחתיהם. יתרה מזאת, יחידות צה"ליות רבות החלו במסורת של הקרסת מבנים, כאשר מפקדים הגדירו לפקודיהם שיש להרוס עשרות ואף מאות מבנים מדי יום ביומו ויהי מה, כהישג מבוקש ונדרש. יחידות מסוימות אף יצרו נורמה, שעל כל פצוע או הרוג מקרב היחידה יש להשמיד כנקמה ועונש עשרות או מאות מבנים, ללא קשר לתשתיות טרור.

משקלול נתונים אלה, לצד הצהרות קצינים, חיילים מהשורה ופוליטיקאים, עולה כי מדובר בהרס מכוון שהוא חלק מ"טיהור אתני", שנועד למנוע מהאוכלוסייה האזרחית לחזור, ובכך להבטיח פינוי השטח עבור התיישבות יהודית. לכן, לא ניתן להשוות השמדת מבנים זאת להרס שנגרם באיזושהי מלחמה מודרנית אחרת, מה גם שלהרס כזה ולמחיקה שכזאת של ערים עשויות אבן או בטון, אין אח ורע בהיסטוריה המודרנית.

משקלול הנתונים, לצד הצהרות קצינים, חיילים מהשורה ופוליטיקאים, עולה כי מדובר בהרס מכוון שהוא חלק מ"טיהור אתני", שנועד למנוע מהאוכלוסייה האזרחית לחזור, ובכך להבטיח פינוי השטח עבור התיישבות יהודית

לצד אלה יש את סוגיית גודל חמאס ומספר אנשיו. בהתאם לצילומים שחמאס ביצע והפיץ, נראה שבאחוז גבוה מאוד של מתקפות הפגע-וברח של חוליותיו, הצוות התוקף שרד. עובדה זאת מגבירה את התהייה, כיצד ניתן ליישב את טענות צה"ל, כי ערב המערכה היו כ-20 אלף אנשי חמאס, שבמהלך הלחימה נהרגו כ-23 אלף אנשי חמאס, ושעדיין נותרו 25-15 אלף אנשי חמאס.

לא ניתן לקבל זאת, אפילו אם נניח שיש לחמאס רק פצוע אחד או שניים על כל הרוג, כלומר 20 עד 40 אלף פצועים, וזאת אפילו אם נטען שרק חצי מהפצועים לא יהיו מסוגלים לשוב ללחימה, בעקבות תנאי רפואה וטיפול לקויים. יש קושי לוגי לקבל את נתוני צה"ל, שכן לחמאס לא הייתה דרך לפצות על האבדות שהוא ספג על-פי הנתונים שצה"ל הפיץ, וזאת לנוכח גודלה של האוכלוסייה הבוגרת בעזה (לכאורה, מדובר ב-80-60 אלף גברים לפחות שעברו בשורות חמאס, מתוך 400-250 אלף גברים בגילי לחימה לפני 7/10) ותנאי השטח ברצועה. היכן ומתי היה ניתן להכשיר עשרות אלפי מגויסים חדשים? ומהיכן הנשק שצריך לציידם בו?

שאלת הנשק היא חשובה, שכן רוב המחבלים שצה"ל "חיסל" היו ללא נשק. לא רק שצה"ל לא הציג נשק שלל רב שיתמוך את טענותיו, אלא שישנו צבר רב של עדויות שיחידות רבות מסמנות כל פלסטיני הרוג, יהיה גילו ומינו אשר יהיה, כ"מחבל" הרוג.

לא זאת בלבד, אלא שכבר מנובמבר 2023 היה ברור שחיילי צה"ל רבים הורגים פלסטינים רק בשל היותם פלסטינים. הריגת יובל קסטלמן ב-30 בנובמבר 2023 הייתה דוגמה ראשונה. הוא היה ללא נשק, הפשיל חולצתו שלא יחשבו שיש לו חגורת נפץ והרים את ידיו. אף-על-פי-כן, נחשד כמחבל שנכנע, ונורה בידי חייל מילואים שטען שאין חייל שלא רוצה "לסמן איקס על הנשק". מעשה הירי מראה, כי החיפוש אחר איקסים והרג גברים פלסטינים, גם אם הם לא חמושים או שנכנעו, הוא רווח, ולמעשה מדובר בפשעי מלחמה ברורים.

באחוז גבוה ממתקפות חמאס הצוות התוקף שרד. זה מעלה תהייה איך ליישב את טענות צה"ל, לפיהן ערב המערכה היו כ-20 אלף חמאסניקים, במהלך הלחימה נהרגו כ-23 אלף מהם, ועדיין נותרו 25-15 אלף

הדבר חזר על עצמו שוב באמצע דצמבר 2023, כאשר שלושה חטופים ישראלים שברחו משבי חמאס (אלון שמריז, סאמר טאללקה ויותם חיים), נורו למוות על אף שהיו ללא חולצה, הרימו ידיים ונופפו בדגל לבן. סיפורם התפרסם רק משום שהיו ישראלים ובגלל ה"טעות" שבהריגתם.

עם זאת, ממקרים אלה ברי שחיילי צה"ל נהגו, כבר בנובמבר-דצמבר 2023, לירות באנשים לא חמושים, בעיקר בגברים, באופן תדיר רק בשל היותם פלסטינים. זאת ההגדרה של פשעי מלחמה ורצח עם, שכן הצטברות הדיווחים על מקרים שכאלה, מראה שהם כנראה דבר שבשגרה.

הרג של אלפי בלתי חמושים, רק כי הם פלסטינים, נופל להגדרה של רצח עם, במיוחד כשהוא נעשה במקביל לטיהור אתני מקיף ומוצהר, שכולל מחיקת חלקים גדולים מן הרצועה.

לצערנו, אנחנו חיים תחת שלטון שמאמץ בחום ומקדם את תורת "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח", שהופיעה בספרו של אורוול "1984". נראה שאנו חוזים כעת ברוע מוחלט שמתרחש לא אלפי קילומטרים מכאן, אלא על מפתן דלתנו ועל-ידי אזרחינו וממשלתנו.

הדבר נורא במיוחד, שכן אנו עם שחווה את רצח העם הגדול בהיסטוריה רק לפני כ-80 שנים. במקום ללחום ברוע בכל מקום בו הוא מתרחש ברחבי כדור הארץ, חלקים בעמנו בחרו להצטרף למגמה ולבצע אחד שכזה.

מעניין שטעות בתפיסת המצב בעזה מתבצעת דווקא בידי פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי באוניברסיטה העברית, שחקר את קשר יולי 1944 שנועד לחסל את אדולף היטלר. עלינו לזכור את דברי אדריכל הקשר, הגנרל הנינג פון טרסקו:

"אנחנו חייבים להראות לעולם שלא כולנו היינו כמותו".

נראה שנכון יותר להגיד "כמותם", כי לעולם אין מדובר ביחיד ובאשמתו בלבד.

הרג של אלפי בלתי חמושים, רק כי הם פלסטינים, נופל להגדרה של רצח עם, במיוחד כשהוא נעשה במקביל לטיהור אתני מקיף ומוצהר, שכולל מחיקת חלקים גדולים מן הרצועה

בהקשר זה, ראוי לצטט מדברי אדמונד ברק:

"כל מה שצריך על-מנת שהרוע ינצח הוא שהרבה אנשים טובים לא יעשו דבר".

אך נכון יותר לשאול: האם מי שלא עושה דבר הוא אכן אדם טוב?

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.