אֲ‍נִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה (תהלים ק"כ, ז').

שעת בין ערביים. שריונית של משמר הגבול עוצרת ברחבה מול בית הכנסת ביישוב בו אני גר. ממנה יורדים כמה לוחמים בחגור מלא וכלי הנשק בידיהם. החיילים מזהים אותי, מברכים לשלום ומבקשים להתברך, לשאול שאלה, להחליף כמה מלים, להתעודד. אנו נכנסים יחד לבית הכנסת לתפילת המנחה שכל כולה שלום ותקווה לשלום.

עומדים בתפילת העמידה בלחש שמופרעת מעת לעת מהקולות הבוקעים ממכשירי הקשר שהם נושאים.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים… בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם (מתוך הברכה האחרונה בתפילה).

קולות עמומים של פיצוצים נשמעים מאחת מזירות הלחימה, ואני חושב על הפער בין התפילה לשלום, זו שאנו חוזרים עליה כמה פעמים ביום ובין המציאות הסובבת.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם". קולות עמומים של פיצוצים נשמעים מאחת מזירות הלחימה, ואני חושב על הפער בין התפילה לשלום, זו שאנו חוזרים עליה כמה פעמים ביום ובין המציאות הסובבת

האם משמעות הפער הזה היא שהמלחמות מרחיקות אותנו מהקב"ה? מה' המכונה "מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ", שהוא שלום ושמו שלום כדברי חז"ל על התפילה הנאמרת בסמוך לברכת כהנים: 

"אַתָּה שָׁלוֹם וְשִׁמְךָ שָׁלוֹם. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתָּשִׂים עָלֵינוּ שָׁלוֹם" (בבלי, ברכות נ"ה ע"ב; סידור התפילה ובמקבילות).

לנגד עיניי עומדים דבריו של החפץ חיים:

"וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהַשָּׁלוֹם מָצוּי, שָׁם יִרְאַת שָׁמַיִם מְצוּיָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם שָׁלוֹם, אֵין יִרְאַת שָׁמַיִם מְצוּיָה" (שמירת הלשון א', שער הזכירה י"א, י').

האם המלחמה מרחיקה אותנו מיראת שמים?

בשנתיים האחרונות חזרו כלי הנשק להיראות ברשות הרבים האזרחית, ברחובות הערים ובמרכזי הקניות. בתפילות השבת בבתי הכנסת שלנו, ניתן לראות מתפללים בשירות סדיר ובמילואים, בחופשה מהיחידה או ישירות משדה הקרב, נושאים נשק. הוראות פיקוד העורף מחייבות מספר נושאי נשק בכל התקהלות ציבורית כדי לקדם אפשרות של התקפת מחבלים חלילה. הלב יוצא אליהם, המסכנים את חייהם כדי לשמור עלינו. התופעה הזו מחזקת את תחושת הביטחון שהתערערה בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר.

עם זאת, איני יכול להימנע מלחשוב על הדיון במשנה (שבת ו', ד), אם מותר בשבת לצאת עם כלי נשק לרשות הרבים:

"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

לנגד עיניי עומדים דבריו של החפץ חיים: "וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהַשָּׁלוֹם מָצוּי, שָׁם יִרְאַת שָׁמַיִם מְצוּיָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם שָׁלוֹם, אֵין יִרְאַת שָׁמַיִם מְצוּיָה". האם המלחמה מרחיקה אותנו מיראת שמים?

בכל התרבויות לאורך אלפי שנים היו כלי נשק מעין אביזר אופנה, תכשיט לגבר. עד היום משתמשים בחרבות בטקסים בחצרות מלכים. ר' אליעזר נותן לתופעה זו ביטוי בעמדתו ההלכתית. חכמים דוחים אותה בנחרצות, לא משום שאין צורך ואפילו הכרח להילחם, אלא משום שאין להפוך את המלחמה לערך, גם כשזו מלחמת אין-ברירה: אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי. השלום הוא ערך עליון שאינו נדחה אפילו מפני ההכרח של מלחמה.

גם התורה ראתה שלילה מובנית בכלי נשק למרות שהשימוש בהם לעתים הכרחי. כך מצווה התורה (שמות כ', כ"ב):

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

מפרש רש"י:

"הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ בַּרְזֶל – חִלַּלְתָּ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵין זֶה בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מכילתא). וְעוֹד שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מֵטִיל שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ לֹא יָבֹא עָלָיו כּוֹרֵת וּמְחַבֵּל".

החימוש, החרב, הכרחיים לעתים להגנה על החיים ולעצם קיומו של אדם. אבל התורה מדגישה שאין להסתפק בהצדקת הקיום בלבד. מקור הערכים חייב לבוא ממקום אחר, המייצג ריחוק מאלימות ומלחמה: את החתירה לשלום.

החימוש, החרב, הכרחיים לעתים להגנה על החיים ולעצם קיומו של אדם. אבל התורה מדגישה שאין להסתפק בהצדקת הקיום בלבד. מקור הערכים חייב לבוא ממקום אחר, המייצג ריחוק מאלימות ומלחמה: את החתירה לשלום

על דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שהותיר לנו מורשת נפלאה של תפילה ודבקות בקב"ה, נאסר לבנות את בית המקדש כפי שהוא עצמו מעיד:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה, בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו (דברי הימים א', כ"ב, ז-ט).

אין הכתובים מבקרים את דוד על מלחמותיו והוא אינו נושא אשמה על פועלו זה. חכמים רואים בהם מלחמות ה' והמפרשים קושרים את המניעה לבניית המקדש שהוטלה עליו לאיסור בניית המזבח בעזרת הברזל:

"כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

המזבח ובית המקדש מבטאים את ערכי היסוד שכולם מבוססים על שלום ושאיפה לשלום עם כל העמים. כפי שלמדנו במשנה, החכמים אינם רואים בחזון אחרית הימים רעיון מופשט. הם מסיקים ממנו מסקנות הלכתיות במציאות מורכבת כאן ועכשיו. זוהי עמדה חינוכית מובהקת: גם כאשר נדרשים, מחוסר ברירה, לצאת למלחמות דור אחר דור, לא מפסיקים לעסוק יום יום בחינוך לשלום. 

עד כמה יש לגישה זו סיכוי להתקבל בחברה הישראלית? אני יודע שרעיונות אלה נמצאים בבסיס הגישה החינוכית בכל מערכות החינוך בישראל. למדתי זאת מעבודה משותפת לאורך שנים עם מאות מחנכים מכל המגזרים. כאשר הם נתבקשו להגדיר לעצמם, להתוות עבור המגזר שלהם, את ערכי היסוד של הליבה החינוכית, קבעו כולם את החינוך לשלום כנושא ראשון ברשימה. זאת מבלי שידעו ומבלי שתיאמו מה יאמרו האחרים. הופתעתי שעל אף כל מלחמות ישראל – רואים את עצמם מחנכים במגזר הממלכתי, הממלכתי-דתי, הממלכתי-ערבי והחרדי, בראש ובראשונה כמכשירים ומחנכים את תלמידיהם למחויבות לשלום. 

במשבר מתמשך ובשגרת מלחמה חייבים ביתר שאת לדבר על שלום גם למען הלוחמים שנשלחו לשדה הקרב. הדיבור על שלום אינו פוגע בחוסנם ואינו מרפה את ידם. הפעולות הקשות שהוטלו עליהם מתקשרות למטרה נעלה, למען שלום.

במשבר ובשגרת מלחמה חייבים ביתר שאת לדבר על שלום, גם למען הלוחמים בשדה הקרב. הדיבור על שלום לא פוגע בחוסנם או מרפה את ידם. הקושי המוטל עליהם מתקשר למטרה נעלה, למען שלום

מי שמטילים עליהם את משימת המלחמה צריכים לשאוף שאחריה, כשיירגע מפלס האלימות בהפסקת אש או הסכם שלום, יוכלו הלוחמים לומר לעצמם: עבור זה נלחמנו תוך סיכון חיינו ופעלנו להשגת השלום.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.