אי שם בחורף של 1987 עליתי עם טנק המגח שלי לעמדת ירי ליד הבסיס ופרסתי זחל, לא משהו יוצא דופן בטנקים האמריקאים הישנים הללו. אבל, ברוב התלהבותי המשכתי להסתער והשארתי את זחל הטנק מאחור.

מעשה זה כשלעצמו לא היה מקצועי ביותר, אבל לרוע מזלי ביצעתי אותו ליד אוהל בו הסתופפו המג"ד והמח"ט אשר באו במיוחד לצפות בפלוגה הצעירה של הגדוד יורה ומתמרנת. תוך דקות הועמדתי מול המג"ד הזועם אשר הודיע לי שאני מודח מהפיקוד.

לרוע מזלי השארתי בהתלהבותי את הזחל מאחור, ועוד ליד אוהל בו הסתופפו המג"ד והמח"ט שבאו במיוחד לצפות בפלוגה הצעירה של הגדוד יורה ומתמרנת. תוך דקות הועמדתי מול המג"ד הזועם שהדיח אותי מהפיקוד

נשלחתי לקו אותו תפס שאר הגדוד ברמת הגולן ואופסנתי כסמל מבצעים. כחודשיים לאחר מכן עלה הגדוד ואני אתו לתפוס קו בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון בלבנון. באותם ימים נראה היה העונש שקיבלתי כעונש קשה. הייתה לי כל הצדקה להרגיש שנדפקתי ולהתמרמר על כך.

אבל אז קרה משהו לא צפוי, בעודי יושב ברמת הגולן השקטה והמושלגת, פרצה האינתיפאדה הראשונה. בלי לסיים את ההכשרה, נקטפה הפלוגה הצעירה ממנה הודחתי ובילתה זמן ארוך בשכם בשיא האינתיפאדה. בעוד שהאינתיפאדה השתוללה במרכז הארץ – ישבנו ברמת הגולן, השלמנו קו יחסית שקט בגזרה המזרחית, ירדנו לאימון והשתחררתי מצה"ל.

את האינתיפאדה הראשונה פגשתי לראשונה כמילואימניק בקיץ של 1989. בשיחת השחרור שלי עם אותו מג"ד שהדיח אותי, לא התאפקתי ואמרתי לו שהוא עשה לי טובה. אינני זוכר כיצד הגיב לדברי.

זה הסיפור שאני מספר לעצמי על האירוע הזה. יכול הייתי לספר אותו לגמרי אחרת. הייתי יכול לעצור את הסיפור לאחר ההדחה ולספר אותו מתוך מרמור עמוק על המערכת שדפקה אותי והדיחה אותי בשיא תהילתי (המפוקפקת יש לציין) כמפקד טנק.

אבל, בלי לחשוב על זה, במבט לאחור החלטתי לספר את הסיפור אחרת. החלטתי למסגר את הקטע הגרוע של הסיפור ולסיים אותו בנקודה טובה. ברור שהחלטה זו נעשתה הרבה לאחר מעשה. אבל זהו מנגנון פסיכולוגי שכולנו מיישמים בדרך זו או אחרת. במהלך חיינו אנו מביטים לאחור וממסגרים קטעי חיים בצורת סיפורים.

בשיחת השחרור שלי עם המג"ד שהדיח אותי, לא התאפקתי ואמרתי לו שעשה לי טובה. איני זוכר כיצד הגיב לדברי. זה הסיפור שאני מספר לעצמי על האירוע. יכולתי לספר אותו לגמרי אחרת, מתוך מרמור עמוק על המערכת

אנחנו בוחנים את האירועים הגרועים בעברנו ומספרים אותם, בגדול, בשתי דרכים שונות. כל אירוע קשה בעבר שלנו מתחיל מתקופה טובה שהתדרדרה. אנחנו מחליטים אם לספר את סיפור התקופה הקשה על ידי קשת סיפורית המתחילה בתקופה טובה ונגמרת רע, או על ידי קשת סיפורית המתחילה טוב, מתדרדרת ואז שוב משתפרת. הקשר בין הסיפור שאנו מספרים לבין המציאות חלש ביותר.

גם בסיפור שלי לקחתי אירועים עליהם לא הייתה לי שליטה וייצרתי מהם סיפור חיובי ומעט משעשע. מה שחשוב זו הדרך בה אנו ממסגרים את הסיפור שלנו. מחקרים מראים שלאנשים המסיימים את הסיפור בחלקו הרע, יש נטייה להמשיך ולתאר חלקים אחרים בחייהם באופן רע. ולהפך, אנשים הממסגרים תקופה גרועה בעזרת התחלה וסוף טובים נוטים להמשיך ולספר את הסיפור שלהם באופן דומה.

מחקרים גם מראים שאלו המסיימים כל סיפור בצורה גרועה, יספרו סיפורי המשך עם סוף רע עוד יותר ולהפך. זו תוצאה הגיונית ביותר לאור הבנתנו של מערכת העצבים. ככל שאנו חוזרים על דגם התנהגות מסוים, אנו מחזקים אותו.

בעצם אנחנו כל הזמן עורכים את סיפור חיינו ומייצרים "זהות נרטיבית". כסופרים וכעורכים של חיינו אנו מחליטים אם נבחר ב"רצף גאולה" או ב"רצף זיהום". הבחירה הלא־מודעת בדפוס אחד מחזקת את ההסתברות שנמשיך לערוך כך את הפרקים הבאים.

מחקרים גם מראים שאלו המסיימים כל סיפור בצורה גרועה, יספרו סיפורי המשך עם סוף רע עוד יותר ולהפך. זו תוצאה הגיונית ביותר לאור הבנתנו של מערכת העצבים. ככל שאנו חוזרים על דגם התנהגות מסוים, אנו מחזקים אותו

לכך תורמת גם הצורה בה עובד הזיכרון שלנו, שאיננו תיעוד אמיתי של המציאות אלא נערך מחדש בכל פעם שאנו שולפים זיכרון וגם מפני שאזורי הרגש והמשמעות שלנו לומדים דפוסי פרשנויות וחוזרים עליהם.

לזה מצטרפת "הטיית השיא-סוף" הגורמת לנו לשפוט פרקים בעיקר לפי הרגעים החזקים והסיום, לא לפי הממוצע. וכשאנחנו "מסיימים טוב", אפילו זמנית, אנו מפעילים מנגנון של הרחבה ובנייה, רגשות חיוביים שמרחיבים קשב, יצירתיות וחיבור חברתי, ומייצרים עתודה של חוסן להתמודדות הבאה. במילים פשוטות: המסגור איננו קוסמטיקה, הוא התערבות עצבית; כל סיום, טוב או רע, שאנו כותבים לעצמנו היום הוא תבנית שהמוח יאתר מחר.

לאזרחי ואזרחיות ישראל נקרתה הזדמנות למסגר את הסיפור של השנתיים האחרונות. לפני כמה ימים, עקב לחץ פיזי לא מתון של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, חתמו ישראל וחמאס על הסכם החזרת החטופים והפסקת אש, אשר כפי הנראה יביאו לסיום המלחמה. רבים בציבור הדאוב והעצוב קיבלו הזדמנות למסגרת את הסיפור של השנתיים האחרונות באופן חיובי.

הנה חוזרים החטופים האחרונים לגבולם. הנה הזדמנות להיאחז בנקודה חיובית בתקופה האפלה שעברנו וכך לייצר קשת עלילה הנגמרת בצורה טובה ולסיים את הסיפור. לסיים, ללכת הביתה ולספר סיפור בו הכל חזר למסלולו.

אני לא מזלזל בחשיבות של התהליך הזה. להפך. מחקרים בפסיכולוגיה חיובית ובתחום חקר החוסן מראים כי חוויות חיוביות ושימוש בהן למסגר סיפורי חיים, גם כאשר הן רגעיות או קטועות, תורמות להפחתת לחץ ומסייעות בשימור יכולת ההתמודדות לאורך זמן.

הנה חוזרים החטופים האחרונים לגבולם. הנה הזדמנות להיאחז בנקודה חיובית בתקופה האפלה שעברנו ולייצר קשת עלילה הנגמרת טוב ולסיים את הסיפור. לסיים, ללכת הביתה ולספר סיפור בו הכל חזר למסלולו

כאשר אדם נמצא במצב ממושך של מאבק או מתח, ניתוק מוחלט מכל תחושה חיובית עלול לגרום לשחיקה רגשית, להוביל לתשישות נפשית, ואף לפגוע ביכולת להמשיך לפעול ביעילות. הרשות לשמוח, גם אם לזמן קצר, היא הכרה בכך שאנו בני אדם ולא מכונות של מאבק מתמשך. מעבר לכך, אנחנו לא צריכים להרגיש רגשות אשמה שאנו שמחים. עכשיו זה הזמן לעצור, לשמוח ולהתחיל לעבוד על צ'יזבט אותו נספר לנכדים.

יתר על כן, לשמחה יש כוח חברתי חשוב. רגשות אינם מתקיימים בריק, הם מתפשטים ומשפיעים על הסביבה. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש הקלה ואושר, אנחנו מחזקים לא רק את עצמנו, אלא גם את האנשים סביבנו. משפחות החטופים המשתחררים זקוקות לתחושת החיבוק הלאומי, לחיזוק החיובי, המראה להן שהחברה רואה אותן ומוקירה את המאמצים שהובילו לשחרור יקיריהן.

לאחר שנגמור למסגר את הסיפור של השנתיים האחרונות בנקודה שמחה זו ולאחר שכולם יחזרו הביתה, נחזור כולם לקו עלילה איטי יותר, שאותו עדיין לא מסגרנו ולא נמסגר בקרוב.

עוד ימים קשים לפנינו במאבק על דמותה של מדינת ישראל. הממשלה הכי נוראית שמשלה במדינת ישראל מסרבת להכיר באחריותה לאסון, עוד ארוכה הדרך להחלפתם של נבחרי העם האטומים הללו בבחירות ומשם הדרך עוד יותר ארוכה לשיקום ובנייה מחדש של העם.

לשמחה יש כוח חברתי חשוב. אך לאחר שנגמור למסגר את הסיפור של השנתיים האחרונות בנקודה שמחה זו וכולם יחזרו הביתה, נחזור כולם לקו עלילה איטי יותר, שאותו עדיין לא מסגרנו ולא נמסגר בקרוב

אז עכשיו הגיע הזמן לחגוג, לשמוח ולמסגר את סיפור חייכם בצורה חיובית. מחר צריך לחזור לעבוד קשה, צריך להיות פעילים חברתית ופוליטית, כדי שגם בעתיד נוכל למצוא נקודות עוגן חיוביות אליהן נוכל לקשור את קשתות הסיפורים שלנו.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.