בזמן שמדינה שלמה נושמת לרווחה, אלפי משפחות אחרות שוקעות שוב בכאב שאין לו סוף. יום שחרור החטופים האחרונים משבי חמאס הוא יום של תקווה, אבל הוא גם יום של זיכרון. יום של אור גדול – אך עבור משפחות רבות הוא גם יום של צל כבד.

השיבה של החטופים היא רגע של תקווה לאומית. היא מביאה איתה דמעות של שמחה, של הקלה והזדהות. כל חטוף שחוזר הביתה הוא ניצחון של הרוח הישראלית, של ערבות הדדית ושל אמונה שלא כבתה גם אחרי ימים ארוכים של חרדה ודאגה. אבל לצד ההקלה הזו, יש גם קולות אחרים, שקטים, חנוקים, כמעט לא נשמעים. קולות המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, של הורים, אחים וילדים שמהם לא יישאר אלא הזיכרון.

שיבת החטופים היא רגע של תקווה לאומית. היא מביאה איתה דמעות של שמחה, של הקלה והזדהות. כל חטוף שחוזר הביתה הוא ניצחון של הרוח הישראלית, אך לצד ההקלה יש גם קולות אחרים, שקטים, חנוקים

את הכאב הזה אני פוגשת בכל יום ובכל שעה. כאב שאינו דועך, שאינו מסתיים עם ההכרזה על "סוף המלחמה" ויציאת כוחות צה"ל מהרצועה. המלחמה אולי מסתיימת על הנייר, אבל בליבן של המשפחות השכולות היא נמשכת לעד. כל כותרת על "חזרה לשגרה" מזכירה להם שאין שגרה אמיתית כשבבית חסר מישהו.

יש רגעים שבהם השכול מדבר בקול ברור מכול. קולות ההורים שמאבדים את היקר להם מכל מזכירים לנו שהכאב אינו רק אישי, הוא לאומי. הם לא מדברים על נקמה, אלא על תיקון. על אחריות. על הבטחה לקום מתוך האובדן ולהמשיך לבנות חיים שיש בהם משמעות. מתוך החושך הזה הם בוחרים לא לוותר על האור. זו הבחירה הקשה ביותר, אך גם הגבוהה ביותר – לבחור בחיים, דווקא אחרי שהחיים נשברו.

בימים כאלו של שמחה לאומית, האחריות שלנו כחברה גדולה מאי פעם. אסור לנו לתת לקול השכול להישכח ברעש החגיגות. עלינו לזכור שכל חיים שניצלו, ניצלו בזכות מי שנתנו את שלהם. החיילים, הלוחמים, אנשי כוחות הביטחון והאזרחים שנפלו כדי שאחרים ישובו הביתה. הם המחיר האמיתי של החופש שלנו.

אנחנו לא מבקשים לעצור את השמחה. להיפך, אנחנו רוצים שתהיה שמחה אמיתית, עמוקה, כזו שמבינה את ערכה. אבל כדי ששמחה תהיה שלמה, היא צריכה לבוא יחד עם זיכרון. אי אפשר לחיות במדינה הזו בלי להכיר במחיר ששולם עליה – והמחיר הפעם היה כבד מנשוא.

חזרת החטופים וסיום המלחמה מזכירים לכולנו עד כמה החיים שבריריים, ועד כמה הערבות ההדדית היא לא סיסמה אלא מציאות. זו האחריות שלנו כחברה, כמדינה וכעם, לוודא שלא נשכח את מי ששילמו בחייהם כדי שנוכל לשוב ולהיות כאן יחד.

חזרת החטופים וסיום המלחמה מזכירים לכולנו עד כמה החיים שבריריים, ועד כמה הערבות ההדדית אינה סיסמה אלא מציאות. זו אחריותנו כחברה, כמדינה וכעם, לוודא שלא נשכח את מי ששילמו בחייהם

אני מאמינה שהחוסן הלאומי של ישראל נמדד לא רק ביכולת שלנו לנצח מלחמות, אלא ביכולת שלנו לרפא. לדעת להושיט יד, לחבק, להקשיב, לזכור. זהו תהליך ארוך של תיקון, של אמונה מחודשת, ושל בחירה תמידית בחיים.

הבחירה בחיים איננה מובנת מאליה. יש משפחות שהבחירה הזו היא מאבק יומיומי לבחור לקום בבוקר, לבחור להאיר לאחרים, לבחור להמשיך למרות הכול. תפקידנו כחברה הוא להקל עליהן את הבחירה הזו. להמשיך להזכיר לכולנו את המחיר, ולפעול כדי שהקורבן הזה לעולם לא יהיה לשווא.

היום, כשאנחנו מדברים על סיום המלחמה, עלינו להבין. אין באמת "סוף" למלחמה עבור מי שאיבד בן, בת, אח או אחות, אמא או אבא. עבורם, כל יום הוא מלחמה. אבל אם נקשיב להם, אם נבחר לזכור, נוכל כולנו לבנות יחד תקווה אמיתית.

החזרה של החטופים מסמלת לנו שהחיים מנצחים. אבל כדי שהניצחון הזה יהיה שלם, עלינו לזכור את הנופלים, להיות ראויים להם, ולעשות הכול כדי שכולנו, כחברה, נבחר בחיים. כי רק כשנבחר גם לחיות וגם לזכור, נוכל באמת להאיר את אורם. לתמיד.

עירית אורן גונדרס היא מייסדת ויושבת ראש של עמותת "אור למשפחות". את עמותה ייסדה לפני 18 שנים. עמותת אור למשפחות פועלת עבור הורים ששכלו את ילדיהם במהלך שירותם הצבאי. העמותה מציעה מסגרת של תמיכה הדדית, באווירה אופטימית, מחזקת וממריצה, במטרה לאזור כוח, להיבנות, ולדבוק בחיים.