בשבועות הראשונים ללחימה – עוד לפני שגדעון סער הפך לשר החוץ, ובזמן שעדיין היה אופוזיציה קולנית לראש הממשלה בנימין נתניהו – הוא אמר שניצחון במלחמה הזו יושג רק אם רצועת עזה תאבד שטח לטובת ישראל. סביר להניח שסער לא שינה את תפיסתו מאז.

שרים בממשלה מרבים להזכיר בראיונות ובהודעות לעיתונות שישראל מחזיקה 53% משטח הרצועה, כאילו מדובר בכיבוש קבוע – מחיר ההפסד של חמאס והפלסטינים על טבח ה-7 באוקטובר. השר אבי דיכטר כינה את התופעה הזו "נכבה 2023".

זה לא מקרי. זו שנת בחירות, ובשנה כזאת ההדהוד של מסרים קליטים חשוב מאוד – בפריימריז לא פחות מאשר ביום הבחירות לכנסת.

שרים מרבים להזכיר שישראל מחזיקה 53% משטח הרצועה, כאילו מדובר בכיבוש קבוע – מחיר ההפסד של חמאס והפלסטינים על טבח ה-7 באוקטובר. השר אבי דיכטר כינה את התופעה הזו "נכבה 2023"

בתחילת השבוע, מיד אחרי נפילתם של סמ"ר איתי יעבץ ורס"ן יניב קולא במארב של מחבלי חמאס בחאן יונס, החל צה"ל – בהוראת שר הביטחון ישראל כ"ץ – בסימון פיזי של "הקו הצהוב".

בינתיים שני הצדדים מגששים ובודקים גבולות בקו העמדות החדש. חמאס מנסה את ישראל כל העת; לא פעם הוא שולח קדימה אזרחים וילדים כדי לבדוק את מידת הנחישות של צה"ל לאכוף את ההסדר החדש בעזה.

תיעוד מחיסול של חמושים אשר התקרבו לכוחות צה"ל מעבר לקו הצהוב ב-19 באוקטובר 2025 (וידאו: דובר צה"ל)

ישראל, בעניין הזה, משדרת נחישות רבה ושומרת על הגבול החדש – באש. לפחות פעמיים בשבוע שעבר פגעו הכוחות בחשודים שחצו את הקו הצהוב; בהודעת דובר צה"ל נכתבה בפירוש המילה "מחבלים".

לא בכדי המדיניות של צה"ל אגרסיבית לאורך הקו הצהוב. המטרה היא לייצר מציאות ביטחונית שבה קווי ההפרדה נאכפים באש. בלבנון הפסקת האש נאכפת באש – בעזה הגבול נאכף באש.

לא בכדי המדיניות של צה"ל אגרסיבית לאורך הקו הצהוב. המטרה היא לייצר מציאות ביטחונית שבה קווי ההפרדה נאכפים באש. בלבנון הפסקת האש נאכפת באש – בעזה הגבול נאכף באש

במהלך הנסיגה שלו לאחר עסקת החטופים האחרונה פירק צה"ל לאורך ורוחב הרצועה מוצבים רבים שהוקמו במהלך השנתיים האחרונות. במוצבים הללו נבנו גם תשתיות תקשורת נרחבות – את אנטנות הסלולר בתוך עזה ראו מרחוק; הקליטה הסלולרית בתוך הרצועה הייתה מצוינת, מניסיון.

לכאורה, בינתיים העבודות לאורך הקו הצהוב אינן אינטנסיביות. בישראל ממתינים לראות מה יקרה עם שלב ב' של העסקה.

אולם השיח על הקו הצהוב כגבול החדש בעזה חייב להיות זהיר. ההסכמה לנגיסה ישראלית כל-כך עמוקה בשטח הרצועה היא זמנית, גם אם יש בממשלה מי שירצו להציג אותה כהישג. זה קו ביניים – לא ברור עד מתי.

בטונדות צהובות המשמשות את צה"ל לסמן את הקו הצהוב ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)

נכון שבמזרח התיכון "זמני" הוא לעתים קרובות הדבר הקבוע ביותר, אבל כאן חשוב להבחין: אם נחזור למפה שהציג נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בפגישתו עם נתניהו בבית הלבן, קו הנסיגה האחרון שצוין בה היה מה שמכונה הפרימטר – צמוד מאוד לקו הגבול הבינלאומי.

הקו הצהוב הוא שלב ביניים, ואסור לישראל "להתאהב" ברעיון שזהו גבול קבוע. זה לא אומר שאם פירוז הרצועה יתעכב ישראל לא תישאר בו – חודשים או שנים – אך זו אינה הכוונה האמריקאית.

הקו הצהוב הוא שלב ביניים, ואסור לישראל "להתאהב" ברעיון שזהו גבול קבוע. זה לא אומר שאם פירוז הרצועה יתעכב ישראל לא תישאר בו – חודשים או שנים – אך זו אינה הכוונה האמריקאית

לכן סביר להניח שההימצאות בקו הצהוב תיחשב ללגיטימית כל עוד שלב ב' בעסקה נמצא עדיין בדיונים. מבחינת טראמפ, אנחנו בשלב ב' שבו מגובש עתיד הרצועה ופירוזה; מבחינת ישראל, אנחנו עדיין בשלב א' – לא תהיה התקדמות כל עוד לא יוחזרו כל החטופים החללים.

הבדל גרסאות זה עלול להיות מסוכן: בשלב מסוים "הג'ינג'י" עלול לקבל החלטה עבור ישראל – וזה עלול לכלול נסיגה בזמן ובמקום שלא יתאימו לצרכים שיגדירו צה"ל וראש הממשלה, לאו דווקא בסדר הזה.

עד כה האסטרטגיה הישראלית – לנהל מלחמה ללא אופק מדיני ברור עבור רצועת עזה – התאפשרה כל עוד המהלכים בשטח התוו את המציאות, והחטופים החיים נותרו עדיין קלף המיקוח העיקרי של חמאס. עכשיו, כשהארצות הברית נחושה לקיים את הפסקת האש, בישראל חייבים לגבש תוכנית מדינית ברורה, התואמת את האינטרסים הביטחוניים שלה.

המפה של נסיגת צה"ל מעזה בתוכנית של הנשיא דונלד טראמפ לסיום המלחמה (צילום: הבית הלבן)

כאן ההתעקשות צריכה להיות לא על הקו הצהוב – שנוח מאוד לשיקולים פוליטיים – אלא על ציר פילדלפי. הגבול עם מצרים הוא הנקודה הארכימדית ליום שאחרי ברצועה.

רק שליטה ישראלית בצירים ובמעברים תהפוך את עזה מרצועה לאי, ורק כך יהיה אפשר באמת להביא לייבוש חמאס ובהמשך לפירוקו מנשק. המאמצים האלה אינם מייתרים את הצורך של ישראל לדרוש פיקוח על נוכחות צבאית של שחקנים זרים ברצועה, ובפרט של נוכחות טורקית וקטארית.

בעניין הזה הבעיה של הממשל האמריקאי אינה פשוטה: קטאר וטורקיה – מבחינה אידאולוגית – אינן מעוניינות בחולשת חמאס; כחלק מהזיקה לאחים המוסלמים, האינטרס הבסיסי שלהן הוא לשמר אותו. קטאר פעלה כך לפני המלחמה, במהלכה – וכמובן גם אחרי ההפצצה הישראלית בדוחה. נזכיר ששתי המדינות מארחות את ראשי חמאס המגורשים.

מהצד השני ניצבות סעודיה ואיחוד האמירויות. גורמים ישראלים שפגשו נציגים משתי המדינות דיווחו כי התנאי של המחנה הערבי המתון הוא מעורבות בעזה אך רק אחרי שחמאס יפורק. במצב הדברים הזה אין מי שיפרק את חמאס: האחד (טורקיה וקטאר) אידיאולוגית; האחרים – עניינית.

גורמים ישראלים שפגשו נציגים מסעודיה והאמירויות דיווחו כי התנאי של המחנה הערבי המתון הוא מעורבות בעזה אך רק אחרי שחמאס יפורק. במצב הדברים הזה אין מי שיפרק את חמאס

לכן פירוז הרצועה שוב חוזר למגרש הישראלי. הנשיא טראמפ כבר הכריז שחמאס יפורק ועזה תפורז; ישראל חייבת לנהל את זה באופן מושכל – מתוך הנחה שאין צבא בעולם שיתנדב להיכנס לעזה כדי לכתת רגליים ולרדוף אחרי חמושים בסמטאות דחוקות כמו בשכונות שכם או דיר אל-בלח.

אמיר קטאר שייח' תמים בן חאמד אאל ת'אני ויור העצר של ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן בכנס חירום בדוחה, קטאר, בעקבות מתקפת ישראל בעיר. 15 בספטמבר 2025 (צילום: Saudi Press Agency / AFP)

הפתרון, איך שלא ייראה, חייב לכלול שלושה עקרונות יסוד: ייבוש, ייצוב ועיצוב.

ייבוש: חמאס כיום רחוק מאוד מהיכולות שהיו לו ב-7 באוקטובר 2023 אבל עדיין יש לו יכולות – כולל רקטות שמגיעות למרכז הארץ. ישראל צריכה בראש ובראשונה לוודא שהוא לא ישקם את היכולות הללו; המשימה היא להשאיר אותו במצב נחות ומזה רק לגרוע.

חמאס כיום רחוק מאוד מהיכולות שהיו לו ב-7 באוקטובר 2023 אבל עדיין יש לו יכולות – כולל רקטות שמגיעות למרכז הארץ. ישראל צריכה בראש ובראשונה לוודא שהוא לא ישקם את היכולות הללו

זה יקרה רק אם ישראל תשלוט בגבולות הרצועה – ובמיוחד על ציר פילדלפי. כל מה שנכנס לעזה חייב לעבור בידוק ישראלי, בעיקר מעבר סחורות ממצרים. שר הביטחון הקודם יואב גלנט החל לגבש תוכנית למעבר סחורות מנוטר על-ידי שלושה גורמים: מצרים, ישראל וארצות הברית. איפה גלנט, כולנו יודעים. שם נמצאת גם התוכנית שלו.

ייצוב: המרכיב השני הוא ייצוב גבולות וסימון פרימטר ריאלי – כזה שיענה על הצרכים המבצעיים של צה"ל, ירחיק או יבטל את איום הפשיטה על הישובים ויהיה מקובל על הקהילה הבינלאומית ובמיוחד על המזרח הערבי.

מה שקורה עכשיו בקו הצהוב – עם הפרשנות המחמירה של ישראל לכל הפרה או איום – ללא ספק ייצור עובדות בשטח, וטוב שישראל פועלת להבהיר את הגבול הזה.

טנקים ישראליים באזור היערכות סמוך לגבול רצועת עזה, בדרום ישראל, 21 בספטמבר 2025 (צילום: AP/Ohad Zwigenberg)

עיצוב: המרכיב השלישי הוא שימור יכולת הפעולה של ישראל בתוך רצועת עזה. המודל הלבנוני איננו מספיק כאן, שכן הוא מסתפק בעיקר באש מהאוויר – כלומר ללא תמרון של כוח קרקעי. המודל המתאים יותר לישראל ברצועה הוא שכפול המציאות בגדה המערבית: שם יש לישראל חופש פעולה מבצעי נרחב ויכולת להגיע לכל נקודה שתבחר.

המודל הלבנוני איננו מספיק כאן, שכן הוא מסתפק בעיקר באש מהאוויר – כלומר ללא תמרון של כוח קרקעי. המודל המתאים יותר לישראל ברצועה הוא שכפול המציאות בגדה

אלא שכאן טמונה הבעיה הפוליטית: המציאות בגדה מתאפשרת במידה רבה בזכות חופש הפעולה מעל ראשי הרשות הפלסטינית, שמבינה את הצורך הביטחוני הישראלי. ראש הממשלה נתניהו ושרים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מסרבים להכניס את הרשות הפלסטינית לעזה, ובכך מהמרים ומסתכנים בפתרון שייכפה על ישראל ויפגע משמעותית ביכולת הפעולה של צה"ל.

בשורה התחתונה: ישראל – וליתר דיוק, ראש הממשלה והקבינט – חייבים לגבש בהקדם אסטרטגיה ברורה ליום שאחרי, שתתואר במסגרת הצרכים הביטחוניים ולא לפי שיקולים פנים-פוליטיים. משמעותה של אסטרטגיה היא לא רק מה אתה משיג – אלא גם היכן אתה מוותר.