מאורעות השבעה באוקטובר 2023 החזירו אותי במידה רבה להשוואות של החיים של אבא שלי בצ'ילה. הקליטה האמיתית שלנו התחילה למעשה בסוף שנת 1977, עם המעבר לחיפה. תמיד ליוו אותנו הסיפור של צ'ילה וחוסר הידיעה על גורלו של אבא, אבל זה לא מנע מאתנו לחוות חיים נורמליים ושמחים ולהשתלב חברתית.

החודשים הראשונים בישראל כילד היו קשים לי מאוד מבחינה אישית, גם כי כעסתי על אמא שהשארנו את אבא מאחור בצ'ילה והייתה לי תקווה שבכל זאת הוא בחיים. כילד היו לי סיוטים של ממש שאבא מצליח לברוח, מגיע הביתה, מוצא אותו ריק והשכנים מודיעים לו שעזבנו לישראל. לאבא אין למי לפנות, כמו חטוף בעזה שמצליח לברוח מהשובים שלו ונמצא באזור עוין, שבו בכל רגע הוא עלול להיחטף שוב או חלילה להיהרג בטעות על-ידי חיילים ישראלים.  

כילד היו לי סיוטים שאבא מצליח לברוח, מגיע הביתה, מוצא אותו ריק והשכנים מודיעים לו שעזבנו לישראל. לאבא אין למי לפנות, כמו חטוף בעזה שמצליח לברוח מהשובים שלו ונמצא באזור עוין ובסכנת חיים

בשנת 1973 התרחשה הפיכה צבאית בצ'ילה – בתכנון ובמימון אמריקאי, עם מעורבות עמוקה של ה-CIA, וחיינו השתנו בבת אחת. עד אז שימש אבא שלי מנכ"ל מכרות הנחושת בצפון המדינה. זה היה תפקיד חשוב מאוד, כיוון שהנחושת הייתה ענף הייצוא הכי גדול במדינה והיוותה זרוע פיננסית למימון כל הרפורמות שהנשיא הסוציאליסטי דאז תכנן.

ההפיכה הייתה אלימה מאוד, עם מעצרים המוניים של כל מי שהיה שייך לממשלה הקודמת או הזדהה איתה. בין רגע נפסקו זכויות בסיסיות כמו חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. מדינה, שבה התקיימו דיונים פוליטיים בכל רחוב, הפכה מייד למקום שבו אנשים מביטים אחורה כדי לראות מי מאזין להם. אבא הסגיר את עצמו לידי הצבא במסגרת עסקה, שלפיה אשתו וילדיו יורשו לשוב בביטחון לסנטיאגו, עיר הבירה.

הקצין המקומי שפט אותו בהאשמות מגוחכות של גניבת 13 מיליון דולר מקופת המדינה ומכירת סודות של כריית אורניום לברית המועצות, והוא נידון ל-13 שנות מאסר. יעברו שנים עד שנבין שאותו קצין למעשה שפט את אבא כדי להציל אותו. הוא ידע ש"שיירת המוות" (כינוי ליחידת קומנדו אימתנית) בדרך צפונה על שני מסוקים, עם הוראות לרצוח את כל האנשים שנעצרו במוקדי כוח של השלטון הקודם. ואכן חברים רבים של אבא נלקחו לאחר כחודש לאזור מבודד במדבר ונרצחו באכזרות במכות, בכידוני רובים ויריות וגופותיהם הושלכו במדבר.

בשנת 1991, בביקור ראשון שלי חזרה בצ'ילה, אמא ואני נפגשנו עם אותו קצין ששפט את אבא, פגישה מרגשת אך קשה. הוא הסביר לנו את המניעים שלו לשפוט את אבא על מנת להציל אותו, והתוודענו לכך שהוא גם שילם מחיר יקר: הוא נעצר, עבר עינויים קשים ואחרי מספר חודשים שוחרר ופוטר מהצבא עם קלון, ללא פיצויים והפנסיה שלו נשללה ממנו.

"שיירת המוות" הייתה בדרך עם הוראות לרצוח את עצורי מוקדי הכוח של השלטון הקודם. חברים של אבא נלקחו לאזור מבודד במדבר ונרצחו באכזרות במכות, בכידוני רובים ויריות, וגופותיהם הושלכו במדבר

אבא נשלח לכלא בסנטיאגו, וזכינו לבקר אותו מדי שבוע, לעומת עשרות אלפי משפחות שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם. מדי בוקר גופות צפו בנהר המפוצ'ו בעיר וכך גם בערים אחרות. עד היום אני לא מבין איך אנשים שמים כיסויי עיניים על העיניים ו"לא רואים" את המציאות. כוח ההישרדות והפחד, כך מסתבר, חזקים מהכול.

אמא עשתה מאמצים רבים להמיר את גזר דינו של אבא בגלות פוליטית. בינתיים היא פוטרה מעבודתה באוניברסיטה, ואף חברה או מעסיק לא העזו להעסיק אותה. היא לא הייתה מוכנה לקבל שום עזרה כלכלית מהמשפחה או מחברים, והתחילה לאפות עוגות בסופי שבוע. כאן התגלתה התמיכה של הקהילה היהודית, שרבים בה קנו מאמא עוגות, כולל אנשים שהתנגדו לתפיסות הפוליטיות שלה ושל אבא. מבית הספר היהודי הודיעו שכל עוד אבא בכלא הם לא יגבו תשלום.

חווינו אז הטרדות ברמה היומיומית מהצבא והמשטרה. שני בלשים התמקמו דרך קבע בבית של שכנים מולנו ועקבו אחרינו לכל מקום. יחידות צבא הגיעו הביתה לעתים תכופות, בתואנה של חיפוש אחר מסמכים, הפכו  את הבית, החרימו או השמידו מסמכים אישיים, מכתבים ותמונות. בבית ספר זכינו להקנטות ולמריבות עם ילדים מבתים בעלי תפיסה ימנית במיוחד.

בשנת 1974 השתנה הסטטוס שלנו ממשפחה של אסיר פוליטי למשפחה של נעלם. בביקור סטנדרטי בכלא הודיע אורטיז, מנהל הכלא, לאמא שאבא נלקח לחקירה על-ידי חוליה של המשטרה החשאית.

חווינו הטרדות יומיומיות מהצבא והמשטרה. שני בלשים התמקמו בבית שכנים ועקבו אחרינו לכל מקום. יחידות צבא הגיעו הביתה לעתים תכופות, הפכו  את הבית, החרימו או השמידו מסמכים אישיים ותמונות

רק בהיותי בוגר, כשהדמוקרטיה חזרה לצ'ילה והחלו ועדות חקירה למציאת נעלמים, התברר לנו שכנראה אבא נרצח חודש לאחר חטיפתו מהכלא, בנובמבר 1974. יש הקלה מסוימת בידיעה שהוא סבל פחות, אבל מתעוררת השאלה למה אמא הוזמנה לפגישה שנתיים מאוחר יותר כדי לספר לה מעשייה, שכביכול עוד מעט משחררים אותו. 

כיום אנו יודעים שהיה סכסוך אישי בין אבא לרודן אוגוסטו פינושה, כשבפגישה מקצועית שבה נכחו שניהם, לפני ההפיכה הצבאית, אבא התעמת עם פינושה והשפיל אותו. תיאוריה זו מאומתת גם על-ידי הרב קריימן, לשעבר הרב הראשי של הקהילה היהודית בצי'לה, ששימש באופן לא רשמי כאיש קשר ומתווך מול החונטה הצבאית במאמצים לשחרר 19 יהודים שהיו אסירים פוליטיים או נעלמים.

כבוגר יוצא לי לפגוש הרבה מכרים, שמספרים לי ששמעו במעומעם על הסיפור הבלתי ייאמן של דיקטטורה בצ'ילה, או שלא ידעו בכלל ולפתע קראו ספר שלי והתוודעו לסיפורנו.

כבר כילד קטן הבנתי וכיום אני מבין יותר שלישראלי ממוצע קשה מאוד להבין וגם קשה להסביר מהי התחושה של לחיות תחת דיקטטורה מלאה, כשכל זכויותיך הבסיסיות ביותר נלקחות ממך. קשה להסביר לישראלי את הפחד והשיתוק שאני מרגיש, גם כיום, כשאני נתקל בלובשי מדים – חיילים או שוטרים.

לישראלי ממוצע קשה להבין מהי התחושה של לחיות תחת דיקטטורה מלאה, כשכל זכויותיך הבסיסיות נלקחות ממך. קשה להסביר לישראלי את הפחד והשיתוק שאני מרגיש, גם כיום, כשאני נתקל בלובשי מדים

בישראל כולם משרתים בצבא, ואנו מחבקים את החיילים שעבורנו הם גיבורים. אך בשבילי חיילים שם היו מפלצות. כשהגעתי לגיל צבא חששתי ונרתעתי מאוד מלהתגייס ולהפוך ללובש מדים, אבל הפחד מפני סנקציות של אי-גיוס (פרופיל 21 למשל) הכריעו את כף המאזניים והתגייסתי לשירות קרבי בחטיבת גבעתי. אח שלי שירת לפניי בשריון וחווה את מלחמת לבנון הראשונה. אחותי הייתה מדריכת מד"צים בווינגייט. בדיעבד, אני לא מבין כיצד הסכימה אמי ששלושת ילדיה יתגייסו לצה"ל וישרתו בתפקידים קרביים, איך לא פחדה והסכימה לקבל את הסיכון שתאבד, בנוסף לבעלה, את אחד מילדיה.

השירות בצבא היה לי קשה מאוד, גם כי אני מרדן באופיי וקשה לי במסגרות קשיחות עם משמעת וקבלת מרות. נדרשתי גם לשרת בשטחים הכבושים, וזה היה טראומטי בשבילי. מצאתי את עצמי במספר תקריות, שבהן אני בעצם פולש לבתים של אנשים, כמו שפלשו לביתי כשהייתי ילד. לחבריי לנשק ולמפקדיי לא היו הכלים להבין בכלל מה הקושי שלי. הרי מצפים מאתנו לנאמנות מוחלטת ולעמידה איתנה מול אויב, אז מה פתאום להזדהות אתו ולראות בו גם בן אדם?

בעקבות ההבנה שישראל סיפקה נשק, ציוד ביטחוני והדרכה לדיקטטורה בצ'ילה, הצטרפתי בשנת 2015 לעתירה של ישראלים ממוצא צ'יליאני בבקשה לפרסם תכתובות בין משרדי החוץ והביטחון של ישראל עם הדיקטטורה בצ'ילה בשנות ה-90-70 של המאה הקודמת.

העתירה הוגשה בעקבות הסירוב למסור לנו מסמכים. במשך ארבע שנים כיתתנו רגלינו בבתי משפט, כל הדרך עד לבג"ץ. העתירה כוונה גם כדי לבדוק אם מוזכרים שמות יקירנו ואולי למצוא רמז למקום הימצאם, וגם כחלק ממאבק ציבורי לבחון את מדיניות ייצוא הנשק של ישראל.

נדרשתי לשרת בשטחים הכבושים, וזה היה טראומטי בשבילי. מצאתי עצמי בתקריות, שבהן אני פולש לבתים של אנשים, כמו שפלשו לביתי כשהייתי ילד. לחבריי לנשק ולמפקדיי לא היו הכלים להבין בכלל מה הקושי שלי

התגובה הראשונית של המדינה הדהימה אותנו: הם טענו שקיימים למעלה מ-40 אלף מסמכים, ולכן אין באפשרותם להקצות כוח אדם לבדיקה של כל-כך הרבה מסמכים. בית משפט השלום סבר אחרת וקבע לוח זמנים של פעימות שבהן על המדינה למסור לנו מסמכים, אך המחוזי ובג"ץ הפכו את ההחלטה. השופטים בכל הערכאות גילו כלפינו הבנה וסימפטיה, אך מטעמי ביטחון המדינה נקבע שאי אפשר למסור לנו את המסמכים. שופטי בג"ץ בראשות השופטת אסתר חיות הרחיקו לכת כשהמליצו לנו לפנות למוסד ולבקש ממנו תכתובות עם הדיקטטורה הצי'ליאנית. עתירה דומה הוגשה על-ידי ישראלים ממוצא ארגנטינאי.

היה קשה מבחינה ציבורית עם חוסר ההבנה ועם כמות נאצות שחטפנו מהציבור על כך שאנו מעזים לנבור בנושא, שמוגדר כחסוי מבחינת ביטחון המדינה. זהו חוסר מוכנות לקבל שאנו פועלים מתוך אהבת המדינה על מנת ליצור ישראל יותר צודקת, שמפעילה שיקול מוסרי ואנושי – לפני שהיא מוכרת נשק למדינות ולארגונים שבאופן שיטתי מפרים זכויות אדם.

דניאל סילברמן הוא איש חינוך, סופר, מרצה ופודקסטר, יליד צ'ילה, שהגיע לישראל בגיל עשר עם משפחתו שנמלטה בעקבות ההפיכה הצבאית בצ'ילה. במהלך ההפיכה נכלא אביו דיוויד ונרצח על ידי סוכני המשטרה החשאית. סיפור חייו מופיע בספרו "לה מניטה מוארטה, סיפורים קטנים של דיקטטורה גדולה", שיצא לאור ב-2020 ותורגם לאנגלית ולספרדית.