השנה האקדמית נפתחה, שוב, על רקע מציאות מורכבת במיוחד. שחרור החטופים והחתימה על הסכם לסיום המלחמה עוררו תקווה זהירה ואולי אפילו הזדמנות ראשונית, אחרי שנתיים קשות, לדמיין חיים אחרים.
אך במקביל, ישראל נכנסת לשנת בחירות, והקיטוב החברתי והפוליטי הולך ומעמיק. השיח הציבורי מתנהל לא פעם בשפה של פחד, כעס והאשמות. בתוך מציאות זו, למעלה מ־300 אלף סטודנטיות וסטודנטים נכנסו לשערי האקדמיה, סקרנים, חוששים, מלאי שאיפות ורצון ללמוד ולהכיר.
במקביל לסיום המלחמה, ישראל נכנסת לשנת בחירות, והקיטוב החברתי והפוליטי מעמיק. השיח הציבורי מתנהל בשפה של פחד, כעס והאשמות. בתוך מציאות זו, למעלה מ־300 אלף סטודנטים נכנסו לשערי האקדמיה
הקמפוסים, שהם מהמרחבים המגוונים ביותר בחברה הישראלית, אינם מנותקים מהשסעים האלה. דווקא משום כך, יש להם תפקיד קריטי יותר מבכל זירה אחרת: האם לשקף את הקיטוב, או להפוך למרחבים שבהם התקווה הזהירה הזו מתורגמת למפגש יומיומי, לשיח על זהות מורכבת, להבנה ולבניית חברה משותפת גם בזמנים של משבר מתמשך.
בשנת בחירות, כשהוויכוחים הציבוריים הופכים לרועשים ולעתים מפלגים במיוחד, הקמפוס יכול להוות דוגמה הפוכה: מקום שבו מחלוקות מנוהלות באופן דמוקרטי, אקדמי וביקורתי.
בכיתות ובמסדרונות נפגשים מדי יום סטודנטיות וסטודנטים יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, להטב"קים ואנשים עם מוגבלויות. זהו מפגש משמעותי ראשון לעתים, והוא חיוני בחברה מרובת תרבויות, אך גם טעון. הנטייה האנושית להיצמד לדומים לנו היא טבעית, אבל כשהיא משתלטת, הקמפוס עלול להפוך למרחב של נִפְרָדוּת ושל "שקט מדומה" שמצביע על הימנעות ממפגש.
דווקא עכשיו, כשהמילים גיוון והכללה הפכו מילות גנאי תחת הממשל הנוכחי בארצות הברית, האופן שבו אנחנו, בישראל, ננהל את המרחב האקדמי המגוון הוא מבחן אמיתי ליכולת שלנו ללמוד, לעבוד ולחיות יחד. על המוסדות האקדמיים לקחת אחריות בעיצוב קמפוס שמאפשר ביטחון, שיח והוגנות לסטודנטיות וסטודנטים, חברות וחברי סגל מכל הקבוצות החברתיות, לא כפרויקט צדדי, אלא כחלק מליבת המשימה האקדמית.
הקמפוסים אינם מנותקים מהשסעים בחברה. בשנת בחירות, כשהוויכוחים הציבוריים הופכים רועשים ולעתים מפלגים במיוחד, הקמפוס יכול להוות דוגמה הפוכה: מקום שבו מחלוקות מנוהלות באופן דמוקרטי, אקדמי וביקורתי
במחקרים שערכנו במרכז אקורד בשנתיים האחרונות, מצאנו עד כמה ההשקעה בקמפוס כמרחב משותף היא משמעותית. סקר שערכנו כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה הראה, שכ־70% מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים והיהודים חשו פחד בינוני או גבוה אלו מאלו. אך ככל שהלימודים התחדשו, והמפגשים הבין-קבוצתיים הישירים חזרו להתקיים בכיתות ובמרחבי הקמפוס – רמות הפחד ירדו.
גם אינטראקציות חיוביות קצרות כמו שיחה, עבודה משותפת או עזרה בלימודים הגבירו את תחושת השייכות למוסד ואת רמת המוכנות לקרבה חברתית בין הקבוצות. את המפגשים החיוביים האלה יש לעזור למוסדות האקדמיים לחזק ולהרחיב.
מנגד, יש גם נתונים מדאיגים: רק כשליש מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים והיהודים חשים שהמוסד האקדמי פועל בהוגנות, וכמחצית מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים נמנעים מלהתבטא בחופשיות בקמפוס. גם נשים – יהודיות וערביות כאחת – מדווחות על קושי דומה. אלו אינן תחושות שוליות, הן משפיעות ישירות על הישגים, על תחושת ערך עצמי ועל נשירה.
אז מה יכולות לעשות הנהלות המוסדות האקדמיים? ראשית, וכמו שכבר קורה במוסדות רבים, יש להכיר בכך שהלמידה, ההוראה והמחקר מתקיימים בתוך הקשר חברתי ופוליטי רחב, וכי על האקדמיה מוטלת אחריות חברתית ראשונה במעלה חשובה בדאגה ובהשפעה על טיב היחסים בין הקבוצות בקמפוס. חשוב לגבש מדיניות ברורה בנוגע לנורמות השיח בקמפוס ולחופש הביטוי, מדיניות שאינה נרתעת ממורכבות ומגדירה כללים לניהול מחלוקות סביב נושאים טעונים באופן אקדמי ודמוקרטי.
בנוסף, יש להשקיע בהכשרות ובהטמעת תשתיות ארגוניות לטיפול מתמשך ביחסים בין קבוצות – ליווי של סגל אקדמי ומנהלי, ביסוס נורמות של סובלנות, שותפות וכבוד הדדי, והקמת מנגנוני תמיכה וידע. אין זו יוזמה חברתית צדדית, כי אם בניית תרבות ארגונית שבה מוסדות אקדמיים מנהלים באופן מודע ועקבי את היחסים בין הקבוצות השונות בקמפוס.
כ־70% מהסטודנטים הערבים והיהודים חשו פחד בינוני או גבוה אלו מאלו. אך ככל שהלימודים התחדשו, והמפגשים הבין-קבוצתיים הישירים חזרו להתקיים בכיתות ובמרחבי הקמפוס – רמות הפחד ירדו
שינוי כזה דורש אומץ, נחישות והתמדה, אך הוא אינטרס מובהק של האקדמיה. הידע והכלים לעשות זאת קיימים, והמחיר של אי פעולה גבוה מדי, למוסדות האקדמיים ולחברה הישראלית בכללותה. מי שיושבות ויושבים היום בכיתות ישבו מחר בחדרי הנהלה, במשרדים, בבתי חולים ובבתי ספר. אם לא נלמד לעבוד ולחיות יחד כבר כאן – נכשלנו. עכשיו הזמן להשקיע בפיתוח הקמפוסים כמרחבים משותפים ולהתעקש על אקדמיה המעצבת חברה משותפת בדמותה, ולא רק מהדהדת את המציאות החברתית והפוליטית שבתוכה היא פועלת.
זו השקעה בהווה ובעתיד של כולנו.
ד"ר מאיה דה פריס היא מנהלת תחום אקדמיה במרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי. מרכז אקורד הוא ארגון חברתי-אקדמי באוניברסיטה העברית הפועל לקידום יחסים שוויוניים, סובלניים ומכבדים בין הקבוצות החברתיות בישראל ובין החברה בישראל לחברות השכנות במרחב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו