יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות מפסיקה להתאמץ להיראות סבירה. השבוע היה כזה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ, יוצא בנאום שנשמע כאילו נכתב בטיוטת "איך מדרדרים משבר חוקתי בלי לומר את המילה משבר", ומצהיר על נכונות לפגוע בנשיא בית המשפט העליון.

לא ברמז. לא בקריצה. הוא אמר בבירור רב מול מצלמות שופט העליון יצחק עמית הוא "מגלומן אלים ודורסני" וכי "התוצאה תהיה שנדרוס אותו". יום אחר כך, יו"ר ועדת חוק ומשפט, שמחה רוטמן, מתייצב באולפן רדיו, שומע את ההקלטה ומכחיש.

לא ברמז. לא בקריצה. הוא אמר בבירור רב מול מצלמות שופט העליון עמית הוא "מגלומן אלים ודורסני" וכי "התוצאה תהיה שנדרוס אותו". יום אחר כך, יו"ר ועדת חוק ומשפט, רוטמן, מתייצב באולפן רדיו, שומע את ההקלטה ומכחיש

לא מתווכח על ההקשר. לא אומר "נאמרו דברים חמורים" או כמקובל על מי שרואה את עצמו כמנהיג מאוזן "אנו מגנים אלימות מכל צדי המפה הפוליטית". פשוט קובע: זה לא מה שראש המפלגה שלי אמר. נקודה. סוף דיון. מציאות? הצחקתם את רוטמן.

מי שעקב בשנתיים האחרונות אחרי הדיון הציבורי סביב מערכת המשפט כבר מכיר את הטכניקה. המציאות מוצגת כגרסה אחת מני רבות. העובדות הן המלצה. הקלטות הן עניין לפרשנות. ואם צריך, תמיד אפשר לטעון שהציבור לא הבין, שהעיתונאי סילף, שהשמאל היסטרי. ובתוך כל זה, הדמוקרטיה ממשיכה להיות המילה החביבה ביותר בפיהם של מי שמפרקים אותה בזהירות, בורג אחר בורג, תוך הסבר רגוע שזו בעצם תחזוקה שוטפת.

יש משהו כמעט מרשים בעקביות. אותם אנשים שמסבירים לנו שהעם הוא הריבון, מסבירים באותה נשימה שהעם טועה, מוסת, לא מבין, נגרר. אותם אנשים שמזהירים מפני דיקטטורת בג"ץ, מבטיחים שאחרי הניצחון בבחירות הבאות הם ימשיכו בכל הכוח להתעמת עם מערכת המשפט. בשם מה? בשם הדמוקרטיה, כמובן. תמיד בשם הדמוקרטיה. מין דמוקרטיה כזו, שלא ממש צריכה שופטים, לא צריכה בלמים, ובעיקר לא צריכה שיזכירו לה עובדות לא נוחות.

מי שעקב בשנתיים האחרונות אחרי הדיון הציבורי סביב מערכת המשפט כבר מכיר את הטכניקה. המציאות מוצגת כגרסה אחת מני רבות. העובדות הן המלצה. הקלטות הן עניין לפרשנות

וגם בראיון הרדיו בו רוטמן הכחיש שסמוטריץ' אמר מה שהוא אמר (כן שמחה, הקשבתי עד הסוף, לא היה קל), כאילו כדי שלא נשכח לרגע מי אנחנו ומה הסיפור, לא עזב רוטמן את השידור בלי להזכיר בצעקה את הטנקים של אהרון ברק. רוטמן חוזר על הטענה אותה הוא לועס כבר כמה שנים, שלפיה נשיא בית המשפט העליון לשעבר איים "לשלוח טנקים על הכנסת". פעם זה נאמר באולפן טלוויזיה, פעם בציוץ, פעם בראיון רדיו אבל העיקרון קבוע: דימוי אלים, דרמטי, שמטרתו אחת להפוך את נשיא בג"ץ בדימוס לדמון.

מסתבר שכבר הלכו ומצאו את מקור האמירה בראיון שברק נתן ב 2015. ברק אמר

"שואלים אותי: מה יהיה כאשר ראש הממשלה – או מי שזה לא יהיה בראש הרשות המבצעת – יגיד שצו של בג"ץ אינו חוקי ואין כוונה לקיים אותו? תשובתי: זו מהפכה זה פוטש. ומי שיכריע בפוטש זה הטנקים. אם הרמטכ"ל יפקוד לשלוח טנקים להגן על בית המשפט, יגמר העניין בדרך אחת, ואם הוא ישלח טנקים להגן על הממשלה אזי העניין יגמר בדרך אחרת. מה שנשאר לשופט לעשות אם הרמטכ"ל שולח טנקים להגן על הממשלה זה להתפטר".

כלומר, אם הממשלה תבצע הפיכה כל מה שהשופטים יוכלו לעשות זה להתפטר. לשופטים אין שום יכולת פיקודית על הצבא ואין להם טנקים. אם נגיע למשבר חוקתי כל מה שהשופטים יוכלו לעשות זה כלום, גורנישט, אפס, נאדה.

כדי להיות יסודי, חיפשתי האם ברק השתמש במילה טנקים בעוד מקומות. מצאתי שמייד לאחר נאומו של יריב לוין ב-4 לינואר 2023 אמר ברק:

"יריב לוין אסף את כל ההצעות הרעות שעלו במשך השנים, וחיבר אותן ביחד לאיזושהי שרשרת שחונקת את הדמוקרטיה הישראלית. אין לך רעה גדולה מזו כמהפכה חוקתית, הדבר המקביל יותר זה מהפכה של טנקים".

רוטמן חוזר על הטענה שהוא לועס כבר שנים, לפיה נשיא בית המשפט העליון לשעבר איים "לשלוח טנקים על הכנסת". העיקרון קבוע: דימוי אלים, דרמטי, שמטרתו להפוך את נשיא בג"ץ בדימוס לדמון

הדבר היחידי שאפשר להאשים בו את ברק הוא בשפה ציורית ובחיבה לא ברורה לגייסות השריון (כטנקיסט בדימוס אני בעד). הוא מתאר בצורה ברורה את הפעולות של רוטמן ולוין כהפיכה משטרית, פוטש כנגד שלטון החוק. ההבדל היחידי בין מה שהם מקדמים לבין פוטש בכל רפובליקת בננות זה שהם חונקים את הדמוקרטיה בעזרת חוקים פרועים ולא בעזרת הצבא.

אבל האזהרה של ברק עוותה, קוצרה, סובבה והולבשה עליה פרשנות אלימה, כדי לייצר פחד. וכשפחד עובד, אין צורך באמת. מספיק לחזור על הדימוי, שוב ושוב, עד שהוא נטמע. הטנקים אינם טנקים; הם סיפור. והסיפור נועד לא להסביר מציאות, אלא להחליף אותה.

וברגע שמחליפים מציאות, אפשר גם להכחיש הקלטות בלי להסמיק. כשהכחשה הופכת לשיטה, לאירוע רדיופוני שגרתי, אין כבר ויכוח על ערכים, אלא על עצם קיומה של מציאות משותפת. אם הקלטה אינה קובעת מה נאמר, ואם איום אינו איום אלא פרשנות עוינת, אז אין בסיס לדיון. נשאר רק כוח, ומי שמפעיל אותו.

ופה בדיוק נכנסת הבטחת ההמשך: אחרי שננצח בבחירות. המשפט הזה נאמר כאילו הבחירות הן קו הסיום של הדמוקרטיה, לא נקודת ההתחלה שלה. כאילו מהרגע שהתקבל מנדט מותר לעשות בו כל שימוש. כאילו אין זכויות מיעוט, אין בלמים, אין איזונים, ואין צורך בהסכמה רחבה כשמשנים את כללי המשחק. מה שווים בתי המשפט אם אנחנו לא שולטים עליהם?

האזהרה של ברק עוותה, קוצרה, סובבה והולבשה עליה פרשנות אלימה, כדי לייצר פחד. וכשפחד עובד, אין צורך באמת. הטנקים אינם טנקים, הם סיפור. והסיפור לא נועד להסביר מציאות, אלא להחליף אותה

זו תפיסה דמוקרטית מאוד מסוימת. אפשר לקרוא לה דמוקרטיה רובנית, דמוקרטיה חלולה או קובייה הונגרית. ואפשר פשוט לומר ביושר: זו שיטה שבה הבחירות הן האמצעי, לא הערך. הערך הוא שליטה.

אבל יש בעיה אחת עם השיטה הזו. המציאות, בניגוד לנרטיב, מתעקשת. מערכת משפט מוחלשת לא הופכת פתאום לאהובה על הציבור. איום על שומרי סף לא מייצר יציבות. והכחשה מתמשכת של עובדות לא בונה אמון, היא שוחקת אותו. גם בקרב מי שתומך פוליטית, אבל עדיין מבין שמשהו כאן חורג מכללי המשחק הבלתי כתובים שעליהם נשענה המדינה.

הדמוקרטיה הישראלית אינה מושלמת. היא תמיד הייתה רזה, מאולתרת, מלאה טלאים בדיוק כמו המדינה שלנו. אבל היא החזיקה מעמד לא בזכות בחירות בלבד, אלא בזכות נורמות: ריסון, אחריות, כבוד למוסדות. ברגע שמציגים את כל אלה כמכשול, לא נשאר הרבה.

לכן חשוב לומר את המובן מאליו שוב ושוב: דמוקרטיה אינה רק הכרעה בקלפי. היא גם היכולת לומר לשלטון "עד כאן". היא גם מוסדות עצמאיים. היא גם אמת עובדתית. וכשהשלטון מאיים על כל אלה, ואז טוען שהוא עושה זאת בשם הדמוקרטיה, מותר לצחוק. ומותר גם לדאוג.

דמוקרטיה אינה רק הכרעה בקלפי. היא גם היכולת לומר לשלטון "עד כאן". היא גם מוסדות עצמאיים. היא גם אמת עובדתית. וכשהשלטון מאיים על כל אלה, ואז טוען שהוא עושה זאת בשם הדמוקרטיה, מותר לצחוק. ולדאוג

כי מאחורי הציניות מסתתרת שאלה פשוטה, אזרחית מאוד: אם מחר ייעלם בית המשפט כגורם מרסן, אם מחר ייעלמו ההכחשות ויישאר רק הכוח – מי יגן עלינו? ומפני מי? שבו רגע בשקט ותענו על השאלה הזו לעצמכם בכנות. ובינתיים, אם אפשר, בבקשה לתת לרוטמן כוס מים ולהרחיק את סמוטריץ' ממיקרופון פתוח.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.