בתוך מטח החקיקה הדיקטטורית, לא התעכבנו מספיק על אירוע דרמטי, הוויתור של ראש הממשלה בנימין נתניהו על הסיוע הצבאי מארצות הברית – משל היה זה היה כסף של אבא שלו – בלי דיונים, בלי ממשלה, בלי כלום. הוא הנחה. הוא החליט.

החקיקה הדיקטטורית צפופה בכוונה, כדי שלא יהיה לנו מרחב נשימה לבחון כל מכה לגופה, אבל ההחלטה הזאת היא החלטה מכוננת המחייבת העמקה. 

הוויתור על הסיוע הביטחוני מארצות הברית, מעבר לאתגור העליונות הטכנולוגית של ישראל – משתלב בתהליכי עומק לביטול התרבות הישראלית בכלל, כדי שלעם לא תהיה יכולת הבנה שכלית של המתרחש סביבו. זו החלטה שמחברת אותנו לכמה קווי חקיקה והחלטות שמטרתם לעשות מאיתנו טיפשים ונבערים – בתהליך הטפשה מודעת של העם. 

החלטת נתניהו לוותר על הסיוע הצבאי מארה"ב זו החלטה מכוננת המחייבת העמקה. מעבר לאתגור העליונות הטכנולוגית של ישראל – היא משתלבת בתהליכי עומק לביטול התרבות הישראלית והטפשת העם

הפסקת הסיוע היא בראש ובראשונה החלטה דרמטית ביטחונית, אבל יש לה גם משמעות תרבותית. אנסה לחדד את חשיבות ההשכלה והתרבות שלנו לביטחון הלאומי, כפי שהעניין בא לידי ביטוי בהשלכותיה הצפויות של ההחלטה, למרות שעל פניו קשה לראות את הקשר.

לפי הספין – הודעת נתניהו נועדה לסייע לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מול הדרישות של הימין העמוק במפלגתו לקצץ את הסיוע לישראל. זה נכון, אבל לא בגלל זה נתניהו קיבל את ההחלטה. את ההחלטה הוא קיבל כבר בימי הנשיא ג'ו ביידן, אשר הטיל אמברגו חלקי על צה"ל, לאחר שנתניהו הכשיל את עסקאות החטופים וכבש את רפיח, בניגוד לדעתו של ביידן.

נתניהו לא יכול היה לקבל את עמדתו של ביידן לגבי עסקת חטופים והפסקת המלחמה בעזה, לא בגלל שזה היה רע לישראל – זה היה מצוין לישראל – אלא כי זה היה מפיל לו את ממשלתו, לנוכח איומי השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. אז נתניהו הודיע לביידן: נילחם במקלות ואבנים. פה נולדה ההינתקות מן הסיוע האמריקאי, והיא קיבלה פיתוח נוסף עם "ספרטה" – כשנתניהו הצהיר שהוא רוצה להפוך אותנו לספרטה. או במילים אחרות – לעם של כהניסטים. 

הדרמה כעת, עם כניסת טורקיה וקטאר לעזה על כידוני "הגיבורים האריות" של ""עם כלביא" מחברת את חלקי הפזל. כל אחד שעיניו בראשו היה צריך להבין שטורקיה בדרך לעזה, כי מי שהולך לישון עם קטאר יתעורר עם טורקיה. על מנת שהעם לא יבין מה קורה, וכדי שיהיה קל לתחמן אותו, צריך "להטפיש" אותו.

הדרמה כעת, עם כניסת טורקיה וקטאר לעזה על כידוני "הגיבורים האריות" של "עם כלביא" מחברת את חלקי הפזל. כל אחד שעיניו בראשו היה צריך להבין שטורקיה בדרך לעזה, כי מי שהולך לישון עם קטאר יתעורר עם טורקיה

איך זה קשור להפסקת הסיוע מארצות הברית? כי בראש ובראשונה זה נועד לפגוע בחיל האוויר "הקפלניסטי". זה נועד לפגוע באיכויות המיוחדות של ישראל. בכל מה שקשור בצבא – זה קודם כל חיל האוויר והטכנולוגיות המיוחדות. זה נועד כדי להעביר את הפוליטיזציה שהושלמה במשטרה, שמתקדמת בצה"ל, והחלה לכרסם בשב"כ – גם לחיל האוויר.

יש לשים לב, שנתניהו מסרב בעקביות לתת קרדיט לחיל האוויר. אם לשפוט על פי גישתו – אין בישראל חיל אוויר. מי שהביא את הניצחון באיראן ובכלל אלה היו "הגיבורים האריות", כלומר: אלה שנתניהו מצפה שיצביעו לו. ומן הטייסים הרי אין לו ציפיות כאלה.

מכיוון שהפוליטיקאים שלנו הם לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר, הרי שתהליכי ההטפשה של הציבור נועדו כדי שאפשר יהיה להציב אותם במרכזי הכוח של הביטחון הלאומי שלנו, ובכך להביא להקרסת הביטחון, בלי שהעם שעובר תהליכי הטפשה יבחין בסכנות מבעוד מועד. 

נתניהו כבר השמיע איום מרומז על ההייטק הישראלי, כאשר ניסה להסביר מדוע יש לבטל את משפטו. הוא אמר שהוא צריך להתמסר לפיתוח הבינה המלאכותית. או בתרגום לעברית: תיזהרו – אם אצטרך להמשיך להעיד במשפטי אני איאלץ לחסל את ההייטק כי לא אוכל להתמסר לשתי המשימות במקביל.

נתניהו מסרב בעקביות לתת קרדיט לחיל האוויר. אם לשפוט על פי גישתו – מי שהביא את הניצחון באיראן ובכלל היו "הגיבורים האריות", כלומר: אלה שנתניהו מצפה שיצביעו לו. מן הטייסים הרי אין לו ציפיות כאלה

אז מה ישראל תעשה בלי חיל אוויר? רמז אפשר לקבל ממאמר שפרסם המיועד לראשות המוסד, איש אמונו של נתניהו, רומן גופמן. במאמר הוא הציע מזרח תיכון גרעיני רב קוטבי, כלומר שלכמה מדינות, מצרים, סעודיה וטורקיה – יהיה גרעין גלוי. המאמר לא קובע שגם ישראל תצא מן העמימות הגרעינית, אבל זה מה שמשתמע מכך.  

מנוע ההטפשה הראשי הוא מרכז הליכוד. הבעיה עם מרכז הליכוד היא, שכדי לזכות בלב חברי המרכז – כל מתמודד חייב להוכיח איזה נזק הוא גורם, שעולה על הנזקים של חבריו. אבל על הישגי שרי הליכוד בתחום המחדל והכשל – מעיב בן גביר עם רקורד הפשע הגואה שהצליח להמיט על החברה הישראלית. אילו בן גביר רץ בליכוד – הוא עוד היה מגיע למקום הראשון ומאיים על נתניהו. 

אבל חברי מרכז הליכוד נאלצים להסתפק בהישגים יותר צנועים: שרת התחבורה מירי רגב באה עם שיא תאונות הדרכים שתחת כהונתה, שר התקשורת שלמה קרעי מתהדר בהישג חיסול התקשורת, שר החינוך יואב קיש יכול לנופף בחיסול האקדמיה, ושר התרבות והספורט מיקי זוהר יכול להתגאות בחיסול הספרות והקולנוע, כאשר התיאטרון על הכוונת.

חיסול הספרות, הקולנוע והתיאטרון הוא מרכיב מרכזי בהטפשה, ולפיכך לתהליכים ההרסניים יש משמעות לא רק תרבותית, אלא גם ביטחונית.  

אז מה עושים? ראשית – מה לא עושים. אי אפשר לסמוך על המערכת הפוליטית, האופוזיציה, ולא על מערכת המשפט. הם לא בסיפור. הם לא מחברים את הפזל.

אז כל זה נשאר תפקיד החברה האזרחית, ובראש ובראשונה מוסדות ההשכלה והתרבות יחד עם ההייטק. כל ארגוני הקולנוע, ההשכלה הגבוהה, התיאטרון והספרות, יחד עם ההייטק, כי כולם בסירה אחת – חייבים להתארגן למאבק משותף, ובהקדם. לא שכל אחד יילחם על מקומו בנפרד, אלא שכולם יחזירו מלחמה ביחד, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

מנוע ההטפשה הראשי הוא מרכז הליכוד. כדי לזכות בלב חברי המרכז – על כל מתמודד להוכיח שנזקו עולה על נזקי חבריו. אבל על הישגי שרי הליכוד בתחום המחדל והכשל – מעיב בן גביר עם רקורד הפשע הגואה שלו

יש ללחוץ על ארגוני המחאה ועל האופוזיציה "שתעוף" על התרבות שלנו, לא פחות מאשר הסרוגים והחרדים עפים על התרבות שלהם.

אין זמן. יותר מדי זמן היינו מחוץ לאירוע. אנחנו כעת בתוכו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.