​מדינת ישראל מתמודדת עם טרור ומלחמות לאורך שנים רבות. הקיצוניים החיים לצידה תוקפים ללא הרף, וכל ניסיון למצוא פתרון לחיים משותפים נכשל בשל ארגוני טרור שצמחו בקרבם.

ארגונים אלו ביצעו, בשם אמונתם הדתית, אינספור מעשי רצח במטרה לייאש את הציבור הישראלי. מנגד, הישראלים דחקו את הפלסטינים, בעיקר במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, אז פונו עשרות רבות של כפרים ותושביהם גורשו לרצועת עזה, ליהודה ושומרון וללבנון.

הגירוש הותיר את חותמו ושימש כר נוח לארגוני הטרור לגייס צעירים לשורותיהם. תהליך דומה התרחש בצד היהודי, כאשר הפינוי מגוש קטיף יצר קבוצות של נערים ונערות דתיים אורתודוקסים החיים ביהודה ושומרון ומתנכלים מדי יום ביומו לתושבים פלסטינים, במטרה לייאש אותם ולגרום להם לעזוב.

גירוש הכפרים הפלסטינים ב-1948 שימש כר נוח לארגוני הטרור לגייס צעירים לשורותיהם. תהליך דומה התרחש בצד היהודי, כשפינוי גוש קטיף יצר קבוצות צעירים אורתודוקסים ביו"ש המתנכלים לתושבים הפלסטינים

​זכות הקיום של מדינת ישראל אינה מוטלת בספק, והיא מחויבת להגן על עצמה. עם זאת, כמדינה שכבשה שטחים ב-1967, חלה עליה החובה למצוא הסדר – בין שיהיה זה סיפוח, כפי ששואפים הציונים האורתודוקסים החיים באותם שטחים, ובין שיהיה זה הסדר אחר שיפריד בין שני העמים.

מאז מלחמת ששת הימים הקימה ישראל התנחלויות רבות והיא משקיעה הון עתק במתן שירותים ליהודים הגרים בהן. הטיפול באוכלוסייה הפלסטינית נותר בידי הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו.

הפלסטינים אינם בשלים דיים לניהול מדינה, ולכן חמאס, הנהנה ממשאבים רבים, הצליח לקנות אחיזה בלבבותיהם, דבר המקשה על תפקוד הרשות הפלסטינית. ישראל, מצדה, מקשה על חייהם – הן באופן ממוסד והן באמצעות פעולות של "נוער הגבעות".

​הטבח הנורא בשבעה באוקטובר 2023 טרף את הקלפים. גם שוחרי שלום ישראלים רבים איבדו את אמונם בהסדר עתידי, עובדה המסייעת לממשלת הימין הקיצוני בראשות בנימין נתניהו לפעול ככל העולה על רוחה.

המלחמה הנוכחית, שסיומה אינו נראה באופק, כוללת גם עימות מול איראן ומועד סיומה נותר עלום. הטענה כי המצב נובע מהמשפט המתנהל נגד נתניהו נכונה בחלקה, שכן נתניהו, על אף היותו פרגמטי, נסחף אל החזון המשיחי של "חיים על החרב".

​המלחמה באיראן משלבת אינטרסים אמריקאיים לשינוי כללי המשחק באזור, עם האינטרסים של ממשלת ישראל לשימור מצב המלחמה. מטרת הממשלה היא להשלים משימות כמו התיישבות נרחבת ביהודה ושומרון, ואולי אף ברצועת עזה, ובכך להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה שחזר לשיח הציבורי.

המלחמה משלבת אינטרסים אמריקאיים לשינוי כללי המשחק באזור – באינטרסים של ממשלת ישראל לשימור מצב המלחמה. מטרת הממשלה היא להשלים משימות התיישבות ביהודה ושומרון ואולי אף בעזה

​הסקרים מעידים כי הציבור אינו נלהב מהממשלה הנוכחית, וניכר כי מצביעי ימין לא מעטים מחפשים חלופה. מדובר במצביעים דתיים שאינם תומכים בדרכה של מפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' ואף לא בדרכו של הליכוד.

כעת הם מביעים תמיכה בנפתלי בנט, המבטיח הבטחות גדולות, אך כשל בעבר כראש ממשלת השינוי כאשר רוב חברי המפלגה שבחר בעצמו הפנו לו עורף. מצב זה מערער על יכולתו לתחזק מפלגת שלטון. חלק מהמצביעים תמכו בעבר בבני גנץ, שהתגלה כחלש מבחינה פוליטית.

מוצא אפשרי עבור דתיים השואפים לשינוי הוא מפלגתו של גדי איזנקוט, על אף שקו הפעולה שלה אינו ברור דיו. מפלגת ימין נוספת היא זו של אביגדור ליברמן, השומרת על כוחה אך לא מעבר לכך. מעניין לציין כי על אף ניסיונו, ליברמן אינו מוביל גוש ימין חזק; ייתכן שהדבר נובע מעייפות או מחשש כי ברגע שיעלה לשלטון, ייפתחו נגדו הליכים משפטיים חדשים.

​גם מצבו של יאיר לפיד מעניין; הוא היה יכול להוות מקום מקלט לאנשי ימין ומרכז, אך כיושב ראש האופוזיציה הוא אינו מפגין רצון עז להוביל שינוי ומעביר מסרים סותרים בנוגע למלחמה.

המפלגה היחידה הממתגת את עצמה כבית לשמאל הישראלי היא מפלגת "הדמוקרטים", בראשות יאיר גולן, שזוכה לנתונים מרשימים כמפלגת נישה. המפלגות הערביות החליטו להתאחד אך נמנעות מיצירת שותפויות, בניגוד לתפיסתו של מנסור עבאס.

לסיכום, ניתן לראות קואליציה חסינה בפועל אך חלשה בסקרים, ומנגד אופוזיציה חלשה בפועל אך חזקה בסקרים – תמונה שאינה מעודדת לקראת הבחירות הצפויות השנה, אלא אם המלחמה תימשך והן יידחו.

​במציאות שבה הדמוקרטיה הישראלית מתגוננת זמן רב, מדובר במצב מסוכן שעלול למוטט את המפעל הציוני. המצב סבוך במיוחד בשל חוסר המחויבות של המפלגות הערביות להשתתף בממשלה, לצד המפלגות החרדיות השואפות להיות חלק מהעשייה הממשלתית אך מסרבות לחוק גיוס לבחורי ישיבות.

ניתן לראות קואליציה חסינה בפועל אך חלשה בסקרים, ומנגד אופוזיציה חלשה בפועל אך חזקה בסקרים – תמונה שאינה מעודדת לקראת הבחירות הצפויות השנה, אלא אם המלחמה תימשך והן יידחו

​במצב זה, ישראל נותרת עם המנהיג היחיד שמעוניין להמשיך בכל מחיר, גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה – בנימין נתניהו. בניגוד לאחרים, הוא אינו מגלה סימני עייפות ושואף להוסיף ולשלוט. אם לא יקום מנהיג או מנהיגה שיפעלו אחרת, המצב הקיים יימשך. זהו חומר למחשבה לכל אזרחי ואזרחיות ישראל השואפים לשינוי.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.