"העולם הישן גוסס", כתב הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גראמשי ב־1930, "והעולם החדש עדיין אינו יכול להיוולד". על אף אמונותיו המרקסיסטיות, גראמשי היה מרגיש בבית בעידן הטראמפיסטי.

העולם הישן, במקרה הזה, הוא הסדר הבינלאומי שארצות הברית בנתה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה, ושלאחר ניצחונה במלחמה הקרה ניסתה להרחיבו לכל העולם. הפרויקט הזה הביא שלום, שגשוג וחירות בקנה מידה ששינה את העולם. ואולם כיום הסדר הישן מיצה את עצמו.

במשך שנים כרסמו מדינות רוויזיוניסטיות, ובראשן סין ורוסיה, בסדר הזה, וכעת גם ארצות הברית עצמה נראית לעיתים כמי שפועלת נגדו. בתוך עשור העולם ייראה שונה מאוד. מה שאנחנו עדיין לא יודעים הוא מה ממתין לנו מעבר לתקופת המעבר הנוכחית – ואיזו צורה ילבש העולם החדש.

בתוך עשור העולם ייראה שונה מאוד. מה שאנחנו עדיין לא יודעים הוא מה ממתין לנו מעבר לתקופת המעבר הנוכחית – ואיזו צורה ילבש העולם החדש

אפשרות אחת היא תרחיש של שני עולמות, המזכיר את המלחמה הקרה, שבו העולם מחולק לגושים יריבים בהנהגת וושינגטון ובייג'ינג. אפשרות שנייה היא עידן לא של שני גושים אלא של כמה אימפריות, שבו שורה של שליטים רבי עוצמה משתלטים על אזורי השפעה אזוריים.

אפשרות נוספת היא עולם של "כל מדינה לעצמה", שבו ההתנהלות האמריקאית הופכת לטורפנית ומדרדרת את המערכת לתהום אנרכית.

הרגע הנוכחי שברירי משום שכל אחד מהתרחישים הללו אפשרי – וכבר בא לידי ביטוי במדיניות החוץ של מעצמת־על המסוכסכת עם עצמה. הרבה עדיין תלוי על בלימה, והרבה יוכרע בהחלטות אמריקאיות ובמחזורי הבחירות שעוד לפנינו.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, 11 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

אך כדי להיערך לעולם הבא, צריך קודם להבין מה מחכה מעבר לתקופת המעבר הנוכחית – עולם שגם בתרחיש הטוב ביותר יהיה מפוצל ואכזרי יותר מזה שהכרנו.

בין שלושה עתידים אפשריים

העולם בן זמננו הוא יצירה אמריקאית. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה ארה"ב בריתות חוצות עולם לאורך שולי אירו־אסיה, החייתה מדינות מוכות והקימה מחדש את הסחר העולמי. היא הגנה על חופש השיט בנתיבי מים מרוחקים וסיפקה טובין ציבוריים נוספים.

ארה"ב, ולא האו"ם, הייתה הדבר הקרוב ביותר לממשלה עולמית. מדיניות זו ביססה מערכת מערבית משגשגת, שלימים הביסה את ברית המועצות והפכה, לאחר המלחמה הקרה, לסדר ליברלי מתרחב.

מזמורי ההלל לסולידריות בין בעלות הברית מתעלמים מהמחלוקות המרות – ממשבר סואץ ב־1956 ועד הפלישה לעיראק בהובלת ארה"ב – שטלטלו את העולם הדמוקרטי

כמו לכל הישג הרואי, גם להישג זה יש מיתוסים, השמטות והפרזות. וושינגטון הבטיחה לעיתים סדר ליברלי באמצעים לא ליברליים, כגון התערבויות צבאיות אכזריות ותככים חשאיים.

מזמורי ההלל לסולידריות בין בעלות הברית מתעלמים מהמחלוקות המרות – ממשבר תעלת סואץ ב־1956 ועד הפלישה לעיראק ב־2003 בהובלת ארה"ב – שטלטלו את העולם הדמוקרטי. ארה"ב עצמה הפרה או שינתה את הכללים של עצמה כאשר הם הפכו לא נוחים, כפי שעשתה כשנטשה את מערכת ברטון־וודס ב־1971. אין סדר בלי צביעות ובלי כפייה.

חיילי צבא ארה"ב בעיראק ב־2003 (צילום: AP Photo/John Moore)

אבל ברובו, "הפאקס אמריקנה" השתמש בעוצמה יוצאת דופן כדי לתמוך בתפיסה רחבה במיוחד של אינטרס עצמי – ההבנה שגם ענק מבודד גיאוגרפית יכול לשגשג רק אם יסייע להפוך מדינות חלשות יותר לבטוחות ומשגשגות. השילוב הזה יצר הישגים ששינו את מהלך ההיסטוריה.

אחרי שתי מלחמות עולם בדור אחד, הסדר שבנתה ארה"ב סיפק עשרות שנים של שלום בין מעצמות. הכלכלה בהובלת ארה"ב הביאה לעלייה חדה ברמת החיים. ההשפעה האמריקאית סייעה להפוך את הדמוקרטיה למשטר הדומיננטי ואת "מותן של מדינות" – חיסול אלים של מדינות – לתופעה מזעזעת ונדירה.

גם וושינגטון הרוויחה מכך רבות, ולא רק מהחיים בעידן שליו יחסית ועתיר חיוניות: בריתות ורשתות שיתוף פעולה העצימו את כוחה חסר התחרות והרחיבו את טווח השפעתה העולמית.

גם וושינגטון הרוויחה מכך רבות, ולא רק מהחיים בעידן שליו יחסית ועתיר חיוניות: בריתות ורשתות שיתוף פעולה העצימו את כוחה חסר התחרות והרחיבו את טווח השפעתה העולמית

תחילת הקריסה

אך שום דבר אינו נצחי, והסדר האמריקאי – במיוחד בגרסתו הגלובלית שנולדה אחרי המלחמה הקרה – מתקרב אל קצו. הסדר הזה נתון למתקפה מבחוץ: בייג'ינג, מוסקבה ושותפותיהן רואות בו מחסום לשאיפותיהן ואיום על המשטרים האוטוריטריים שלהן. הן מערערות את מאזן הכוחות ואת הנורמות המרכזיות, כגון חופש הימים והאיסור על כיבוש בכוח, בכל רחבי יבשת העל האירו־אסייתית.

המדינות הללו, ובמיוחד סין, גם ערערו את הסדר מבפנים: בייג'ינג ניצלה את השתלבותה בכלכלה העולמית כדי לבנות את העוצמה התעשייתית והצבאית שבה היא משתמשת כיום כדי לאתגר את ארה"ב. ובינתיים, וושינגטון עצמה התעייפה – ואולי אף התפכחה באורח קטלני – מהיצירה של עצמה.

נשיא סין שי ג'ינפינג בצעדה צבאית בהונג קונג, יוני 2017 (צילום: DALE DE LA REY / AFP)

האמביוולנטיות הזאת נובעת מבעיות אמיתיות: חוסר איזון מתמשך ו"השתמטות מנשיאה בנטל" מצד בנות בריתה של ארה"ב, חוסר הביטחון הכלכלי והפיזי שהתלווה לגלובליזציה, תגובת הנגד למלחמותיה של ארה"ב במזרח התיכון הרחב, והאופן שבו הסדר הליברלי סייע לעלייתה של סין.

כל אלה באים כיום לידי ביטוי בממשל שלכל הפחות שואף לנהל מחדש משא ומתן אגרסיבי על תנאי המעורבות האמריקאית, ולעיתים אף טוען כי חידוש העוצמה האמריקאית מחייב פירוק של המערכת כולה. ומכאן תחושת חוסר היציבות של זמננו.

עוצמתה של וושינגטון עדיין חסרת מתחרים. מבנים מרכזיים של הסדר הקיים, כגון בריתותיה של ארה"ב וארגון ה־G7, עדיין עומדים על כנם. אך התחזית לסדר הזה נראית קודרת, אולי אף סופנית. מה יקרה כאשר פרפורי הגסיסה יסתיימו?

עוצמתה של וושינגטון עדיין חסרת מתחרים. מבנים מרכזיים של הסדר הקיים, כגון בריתותיה של ארה"ב וארגון ה־G7, עדיין עומדים על כנם. אך התחזית לסדר הזה נראית קודרת, אולי אף סופנית

מלחמה קרה, גרסה 2.0

במשך העשור האחרון נראה היה כי עולם אחד בהנהגת ארה"ב עשוי לפנות את מקומו לשני עולמות – וכי החלום על סדר עולמי משולב עלול להתחלף בעימות בין גושים.

בתרחיש כזה, גוש בהובלת סין עשוי לכלול את האוטוקרטיות התוקפניות של אירו־אסיה, לצד שותפות שונות – מקובה ועד פקיסטן – ואזורים נרחבים מהדרום הגלובלי. מנגד, גוש בהובלת ארה"ב עשוי לכלול בנות ברית דמוקרטיות לאורך שולי אירו־אסיה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ משוחח עם נשיא סין שי ג'ינפינג בתום פגישתם בבסיס חיל האוויר בבוסאן, קוריאה הדרומית, 30 באוקטובר 2025. (צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)

שורה של מדינות מתנדנדות – מהודו ועד ערב הסעודית, מברזיל ועד אינדונזיה – יישרו קו באופן סלקטיבי עם הגושים הללו, תוך תמרון אופורטוניסטי ביניהם. עתיד הפוליטיקה הבינלאומית יחזיר אותנו לעבר של המלחמה הקרה.

זו לא תהיה חזרה מושלמת על העבר: לסין המחוברת לכלכלה העולמית יש יכולת משיכה וכפייה כלכלית גדולה בהרבה מכפי שהיו אי פעם לקרמלין. בתרחיש כזה נראה פירוק הדרגתי של הכלכלה העולמית, כאשר סנקציות ושרשראות אספקה הופכות לכלי נשק.

ניתוק כלכלי יהיה פחות שאלה של "האם" ויותר של "מתי" – ועל פי תנאיו של מי. כמו במלחמה הקרה, יריבות דו־קוטבית תסבך כל אזור בעולם. המקומות המסוכנים ביותר – אוקראינה, טאיוואן וים סין הדרומי – ישבו על קו השבר הגיאופוליטי.

כמו במלחמה הקרה, יריבות דו־קוטבית תסבך כל אזור בעולם. המקומות המסוכנים ביותר – אוקראינה, טאיוואן וים סין הדרומי – ישבו על קו השבר הגיאופוליטי

נאהב זאת או לא, כוחות מבניים חזקים דוחפים לעתיד הזה. המתיחות בין ארה"ב לסין עשויה לעלות או לרדת בעקבות פסגה כזו או משבר אחר. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אולי מתייחס לנשיא סין שי ג'ינפינג ביראת כבוד, אך ההתנגשות הבסיסית רק הולכת ומחריפה, ככל שהדחף הסיני לשליטה – בטכנולוגיות מפתח, בסחר העולמי ובמערב האוקיינוס השקט – מתנגש בעוצמה ובזכויות היתר של ארה"ב.

עימותים בין מעצמות נוטים לקטב את הפוליטיקה העולמית, ותלות הדדית הופכת למקור פגיעות בעיצומן של מחלוקות מרות. במובנים רבים, התנופה לעבר העתיד הזה הולכת ומואצת.

נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן, 28 בפברואר 2025 (צילום: Andrew Harnik / Getty Images via AFP)

המלחמה של רוסיה באוקראינה האיצה דרמטית את ההתלכדות הכלכלית, הטכנולוגית והצבאית בין האוטוקרטיות האירו־אסייתיות. שי ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין יודעים שיוכלו לנצח רק אם יילחמו גב אל גב מול הקהילה הדמוקרטית. השאלה היא אם וושינגטון עדיין מסוגלת לרתום את העולם החופשי.

לזכותו של טראמפ ייאמר שממשלו בונה קהילה דמוקרטית חמושה יותר, כשהוא דורש הוצאות צבאיות גבוהות יותר כדי להתמודד עם איומים משולבים. עסקאות סחר שמביאות השקעות של בעלות ברית לבסיס החדשנות האמריקאי עשויות לזרז את איגום המשאבים והייצור הדרושים כדי להשתוות להיקף הכלכלי של סין.

שותפויות בתחום המינרלים הקריטיים מציעות נתיב, גם אם ארוך, להיחלץ מחנק האחיזה הסיני. לא פחות חשוב, טראמפ הקיז את דמו של הציר האוטוקרטי כאשר הלם בחוליותיו החלשות יותר, איראן וונצואלה. אולי קובה תהיה הבאה בתור. ואם ההיסטוריה היא מורת דרך, הדחף שלו להשיב את ההגמוניה בחצי הכדור המערבי – "דוקטרינת מונרו" שלו – הוא תנאי מוקדם להקרנת כוח בעולם הרחב.

הצדדים החיוביים יותר של מדיניות טראמפ עשויים להציב את וושינגטון ובעלות בריתה בעמדת הצלחה במלחמה קרה חדשה. אך הסיכונים מציירים תמונה אחרת

הצדדים החיוביים יותר של מדיניות טראמפ עשויים להציב את וושינגטון ובעלות בריתה בעמדת הצלחה במלחמה קרה חדשה. אך הסיכונים מציירים תמונה אחרת.

האתוס של טראמפ, שלפיו מדינות גדולות קובעות ומדינות קטנות מקבלות את גורלן, הופך אותו להתאמה טובה יותר לשי ולפוטין מאשר לרוב בנות בריתה של ארה"ב. סגנון העסקאות הכופה והא־סימטרי שלו יוצר רושם שהוא מעוניין פחות בחיזוק הקהילה הדמוקרטית ויותר בסחיטת ויתורים ממנה.

אזרחי גרינלנד מפגינים נגד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בעיר הבירה נוק, 17 בינואר 2026 (צילום: AP Photo/Evgeniy Maloletka)

דרישותיו לגרינלנד ולקנדה מאיימות ליישר את וושינגטון עם רוויזיוניסטים תאבי שטח – ולקרוע לגזרים את הליבה הטרנס־אטלנטית של העולם החופשי. יותר ויותר בנות ברית אירופיות חוששות ממצב שבו ימצאו את עצמן לכודות בין שלוש מעצמות חמדניות – סין, רוסיה וארה"ב. אם כך יהיה, לא תהיה מלחמה קרה חדשה – משום שלא יהיה גוש דמוקרטי שיבלום את הגוש האוטוקרטי.

ובכל זאת, לא כדאי לפסול את תרחיש שני העולמות. עידן טראמפ יותיר אחריו גם בנייה, לא רק הרס. ככל שהאיומים האוטוקרטיים מתעצמים, כך יתחזקו גם התמריצים לשיתוף פעולה בין דמוקרטיות.

אם יורשיו של טראמפ יצליחו לנסח סיפור של מטרה משותפת, ולא של התעשרות עצמית בלבד, ייתכן שיוכלו לכונן מחדש ברית של עולם חופשי, עם רמות חדשות של מאמץ קולקטיבי וגישות חדשות לחלוקת הנטל.

אם יורשיו של טראמפ יצליחו לנסח סיפור של מטרה משותפת, ולא של התעשרות עצמית בלבד, ייתכן שיוכלו לכונן מחדש ברית של עולם חופשי, עם רמות חדשות של מאמץ קולקטיבי וגישות חדשות לחלוקת הנטל

גם העתיד הזה יביא עימו משבר ועימות; הסכנות לא ייעלמו. אך זה עדיין התרחיש הטוב ביותר עבור הדמוקרטיות. שני עולמות עדיפים על מערכת הנשלטת בידי סין – או על מערכת שמתפוררת עוד יותר.

בחזרה לעידן האימפריות

התרחיש השני הוא שהעולם שאחרי אמריקה לא יתפצל לשני גושים גדולים, אלא למספר אזורי השפעה קטנים יותר. ארה"ב תבקש בידוד אסטרטגי באמצעות מיקוד מחדש באימפריה המשתרעת בחצי הכדור המערבי – מהונולולו ועד נוק, מן הקוטב הצפוני ועד ארגנטינה.

מפקד הכוחות המשולבים במפקדה הארקטית, הגנרל סורן אנדרסן, מתדרך חיילים מצבאות דנמרק וצרפת במהלך תרגיל משותף לצבאות אירופה בגרינלנד, 17 בספטמבר 2025 (צילום: REUTERS/Guglielmo Mangiapane)

בתרחיש זה, בעוד וושינגטון עשויה להיפרד בהדרגה מהנטל שמעבר לאוקיינוסים, סין עשויה להתקדם לעמדת בכורה לאורך הקשת העצומה מדרום־מזרח אסיה ועד צפון־מזרח אסיה, ורוסיה עשויה לבסס – לעיתים באלימות – את שליטתה במרחב הפוסט־סובייטי ובחלקים ממזרח אירופה.

אך חלוקה זו לאזורי השפעה אינה נחלתן של המעצמות הגדולות בלבד. בעולם מתפורר הודו עשויה לשאוף לבכורה בדרום אסיה ובאוקיינוס ההודי, וטורקיה עשויה לתבוע לעצמה תחום השפעה פוסט־עות'מאני בנקודת המפגש של אירופה, המזרח התיכון ואפריקה.

במקביל, ישראל, ערב הסעודית ושחקניות נוספות עשויות להתחרות על הגמוניה במרחב הים האדום, המחבר בין המפרץ הפרסי לקרן אפריקה. אחרי הפאקס אמריקנה עשוי להופיע עידן חדש של אימפריות.

האימפריות הללו אינן חייבות להיות אטומות או מבוססות על כיבוש צבאי, כפי שהייתה אירופה תחת שלטון הנאצים; הגמוניה יכולה להתבטא בצורות רבות. ובכל זאת, בעתיד כזה הסדר העולמי מתנפץ על סלעי פוליטיקת הכוח

האימפריות הללו אינן חייבות להיות אטומות או מבוססות על כיבוש צבאי, כפי שהייתה אירופה תחת שלטון הנאצים; הגמוניה יכולה להתבטא בצורות רבות. ובכל זאת, בעתיד כזה הסדר העולמי מתנפץ על סלעי פוליטיקת הכוח.

בתרחיש כזה, המשפט הבינלאומי עשוי להישחק, כאשר שליטים אזוריים יקבעו את נורמות ההתנהגות; הם עשויים ללחוץ על בני חסות סוררים או להפילם. אדונים אזוריים יעצבו מחדש את זרמי הסחר, ההשקעות והמשאבים, ויטילו מגבלות חמורות על קשרי שכניהם החלשים עם מעצמות אחרות.

שלט מחאה נגד ממשלת ארה"ב ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בברלין, גרמניה, 28 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)

בעידן חדש של אימפריות לא יהיו בסיסים צבאיים אירופיים או אסייתיים באמריקה הלטינית; בריתותיה של וושינגטון שמעבר לים ייחלשו או יתפרקו. אפשר לחשוב על כך כסדרה של "דוקטרינות מונרו" לאזורים שונים בעולם.

מבחינה היסטורית, חלק מאזורי ההשפעה נוצרו באמצעות הסכמים בין גנגסטרים; הדוגמה הקלאסית היא חלוקת מזרח אירופה בין אדולף היטלר ליוסיף סטלין. יש פרשנים בני זמננו שמדמיינים את שי, טראמפ ופוטין רוקמים הסכם משלהם לחלוקת העולם. אך אזורי השפעה יכולים להיווצר גם בהדרגה או באופן לא פורמלי.

אם ארה"ב תערער את ברית נאט"ו באמצעות צעדים כוחניים כלפי חברותיה, עלייתו של אזור השפעה אמריקאי בחצי הכדור המערבי עלולה לעודד במקביל עליית אזור השפעה רוסי במזרח אירופה. אם ההתחמשות הסינית הבלתי פוסקת תהפוך את שרשרת האיים הראשונה – המשתרעת מיפן דרך טאיוואן ועד הפיליפינים – לבלתי ניתנת להגנה, המערב הפסיפי ייפול בהדרגה תחת צילה של בייג'ינג, גם אם הפנטגון לא יודה בכך במפורש.

אם וושינגטון תלך בכל הכוח על הגמוניה בחצי הכדור המערבי, ובמקביל תאחז בגישה שלפיה מה שקורה מעבר לאוקיינוס הוא הבעיה של מישהו אחר, התוצאה עלולה להיות עולם מרובה אזורי השפעה

לכן, אם וושינגטון תלך בכל הכוח על הגמוניה בחצי הכדור המערבי, ובמקביל תאחז בגישה – כפי שטראמפ עצמו אמר – שלפיה מה שקורה מעבר לאוקיינוס הוא הבעיה של מישהו אחר, התוצאה עלולה להיות עולם מרובה אזורי השפעה.

לעיתים זה אכן נראה כמו הכיוון. רוסיה וסין נמצאות כבר שנים במסע להשגת שליטה אזורית. כעת טראמפ כופה באגרסיביות את מרותה של וושינגטון באמריקות – מסלק שליטים עוינים, תובע משאבים חיוניים ומשתמש בכוח בים הפתוח – ובמקביל דוחף את בנות הברית הקדמיות באירו־אסיה לשאת בנטל ההגנה על עצמן.

תומכת טראמפ עונדת שרשרת עם הכיתוב: "להחזיר את אמריקה לגדולתה" באירוע קמפיין של דונלד טראמפ במייקון, ג'ורג'יה, 3 בנובמבר 2024 (צילום: Elijah Nouvelage / AFP)

הזלזול של טראמפ במשפט הבינלאומי מהדהד את דבריו של שר החוץ האמריקאי ריצ'רד אולנ מהמאה ה־19, שלפיהם וושינגטון היא "למעשה ריבונית ביבשת הזאת". הדבר מצביע על אפשרות שלפיה בכורה חצי־כדורית עשויה יום אחד להחליף – ואף לבוא על חשבון – נוכחות גלובלית.

ובכל זאת, טראמפ אינו בדלן נוקשה של חצי הכדור המערבי: הוא מהלל את "דוקטרינת מונרו" ובו בזמן דוחף להסכמי שלום ביבשות רחוקות ומנהל מלחמות שאפתניות במזרח התיכון. ייתכן שזה משום שהוא מבין שעולם המחולק בקפדנות לאזורי השפעה יביא לירידה כואבת במעמדה של ארה"ב כמעצמת־על.

בעולם כזה לא יהיו עוד עסקאות סחר חד־צדדיות עם בנות ברית אירו־אסייתיות הנואשות להגנה אמריקאית, ולא תהיה סיבה שיפן או גרמניה ימשיכו לתמוך בעליונות הדולר.

אם ארה"ב תידחק ממזרח אסיה – על כלכלותיה הדינמיות, נתיבי הסחר החיוניים ושרשראות האספקה עתירות הערך שבה – היא תתקשה להתחרות בסין. טאיוואן תמורת הונדורס אינה עסקה טובה

אם ארה"ב תידחק ממזרח אסיה – על כלכלותיה הדינמיות, נתיבי הסחר החיוניים ושרשראות האספקה עתירות הערך שבה – היא תתקשה להתחרות בסין. טאיוואן תמורת הונדורס אינה עסקה טובה. מנוף השפעה עולמי נובע ממעורבות עולמית.

ואם מערכת המבוססת על אזורי השפעה מחלישה את הכוח האמריקאי, היא עלולה גם לערער את עצם היציבות שתומכיה כמהים לה.

בתיאוריה, אזורי השפעה קונים שלום בין מעצמות במחיר כפיפותן של מדינות קטנות: מדינות חזקות מחלקות את העולם ושומרות על גורמים סוררים במקומם. נכון שלא יהיה עימות בין ארה"ב לסין על טאיוואן אם וושינגטון תעזוב את המערב הפסיפי – אך אל תבנו על שלום מתמשך.

אימון של צבא טאיוואן תחת האיום של פלישה של סין העממית, 12 לינואר 2023 (צילום: AP Photo/Daniel Ceng)

התלות ההדדית המורכבת הופכת את המעבר לאזורי השפעה למר: יידרש הרבה מאוד לחץ אמריקאי כדי לגלגל לאחור את החדירה הדיגיטלית ואת הנוכחות התשתיתית של סין בדרום אמריקה. מנגד, השגת אזור השפעה במזרח אסיה עשויה להיות רק תחילתה, ולא סופה, של השאיפה הסינית. גם עבור ארה"ב, הבכורה בחצי הכדור המערבי צפויה להיות רק קרש קפיצה להתערבות עולמית.

החשוב ביותר הוא שאזורי השפעה אינם ניתנים סתם כך; לעיתים קרובות הם נולדים בדם. לאוטוקרטיות שאפתניות יש נטייה לאכזריות, ואף לרצח עם, באזורים שבשליטתן. ומדינות קטנות ובינוניות, שיודעות מה עלול לצפות להן, אינן חייבות להשלים בהכנעה עם שליטתן של אחרות.

עולם של כל מדינה לעצמה

אוקראינה נלחמה בעוז כדי להישאר מחוץ לאימפריה הרוסית. יפן עשויה לעשות דבר דומה – או אף לפתח נשק גרעיני – כדי להימנע מכניעה לבייג'ינג. הסכנה הזאת מובילה אותנו אל התרחיש השלישי, שעשוי לבוא אחרי הסדר הדועך שלנו: אי־סדר מכוער ואלים.

מאז שנות ה־70 קיוו חוקרים ואסטרטגים שאפשר לקיים כללים בלי שליטים – שמדינות קטנות יוכלו לשמר את מיטב חלקי הסדר שבנתה ארה"ב גם לאחר שההנהגה האמריקאית תיחלש. זוהי גם אשליה

בפורום הכלכלי העולמי השנה הצהיר ראשת ממשלת קנדה מארק קרני כי השבר בסדר הישן פותח הזדמנות למעצמות בינוניות. אם יעבדו יחד ויחזקו את יכולותיהן, טען, מדינות אלה יוכלו לפלס דרך בין המעצמות הגדולות ולשמר לעצמן מערכת נסבלת.

זהו חלום ישן. מאז שנות ה־70 קיוו חוקרים ואסטרטגים שאפשר לקיים כללים בלי שליטים – שמדינות קטנות יוכלו לשמר את מיטב חלקי הסדר שבנתה ארה"ב גם לאחר שההנהגה האמריקאית תיחלש. זוהי גם אשליה.

ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, נושא דברים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 20 בינואר 2026 (צילום: Fabrice COFFRINI / AFP)

סדר אינו יכול להישמר בלי מחויבותם – קל וחומר מול התנגדותם – של השחקנים החזקים ביותר. לכן, החלופה הסבירה ביותר למלחמה קרה חדשה או לעידן חדש של אימפריות היא בלגן אנרכי.

בתרחיש כזה, ארה"ב עלולה להתדרדר למצב של יציאה משליטה: הדחפים האפלים יותר של טראמפ עשויים לבשר על הופעתה של מעצמת־על ברוטלית, שתנפץ נורמות. וושינגטון עשויה לעסוק בהתרחבות טריטוריאלית תוקפנית ולהשתלט – בכוח או בכפייה – על משאבים חיוניים של מדינות חלשות יותר.

היא עשויה לדרוש מסי חסות הולכים וגדלים ממדינות התלויות בה, ולהתערב ללא הרף, בשם פופוליסטים לא ליברלים, בפוליטיקה של אירופה ואזורים אחרים. בתרחיש כזה, ארה"ב לא תנטוש את תפקידה העולמי – אלא תהפוך אותו לנשק.

התרחיש הזה קודר משום שהוא מתאר מצב שבו ההתנהלות האמריקאית עלולה ליצור עולם שבו כל שלוש המעצמות הגדולות הן רוויזיוניסטיות, חמדניות וטורפניות

התרחיש הזה קודר משום שהוא מתאר מצב שבו ההתנהלות האמריקאית עלולה ליצור עולם שבו כל שלוש המעצמות הגדולות הן רוויזיוניסטיות, חמדניות וטורפניות. במצב כזה, מעצמות קטנות יותר – במיוחד לאורך קווי השבר של אירו־אסיה – עלולות להימצא בסכנה להימחץ מכמה כיוונים בו־זמנית. "דאגה לעצמך" – למעשה, כל מדינה לעצמה – עשויה להפוך לתגובה הסבירה היחידה.

בתרחיש כזה, תוקפנות טריטוריאלית – ואף היעלמות של מדינות – עלולה להפוך נפוצה יותר, משום שלא תהיה עוד מעצמה גדולה המחויבת לשימור הסטטוס קוו או להגנת ריבונותן של מדינות חלשות. בעולם שבו איש הישר בעיניו יעשה, מדינות פגיעות עלולות להימחץ, להיות מוכפפות או להתפורר.

מיצג של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בולעים את אירופה, בקרנבל בדיסלדורף, גרמניה, 16 בפברואר 2026 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

המלחמה באוקראינה עשויה להיות הצצה לעתיד, ולא רק תזכורת מכוערת לעבר. מדינות אחרות יתחמשו בקדחתנות, ואולי יבקשו להשיג נשק גרעיני כערובה הטובה ביותר להישרדותן.

בינתיים, יריבויות שדוכאו זמן רב בידי העוצמה האמריקאית עלולות להתלקח מחדש. אם מדינות אירופה יתחמשו מחדש, ובו בזמן האיחוד האירופי – אולי תחת לחץ משולב אמריקאי ורוסי – יתבקע, כדאי להיערך לחזרתן של מרוצי החימוש ותחרויות הביטחון שהיו פעם כה נפוצות ביבשת.

בתרחיש כזה, ייתכן שניאלץ להיפרד מחופש השיט: ככל שהיציבות הבינלאומית תישחק, מדינות ואף שחקנים מעין־מדינתיים עשויים למהר להשתלט על צווארי בקבוק חיוניים – מתעלת פנמה ונתיב הים הצפוני ועד באב אל־מנדב ומצר הורמוז. בעולם שבו הכללים נחלשים, שליטה פיזית בסחר, במשאבים ובשווקים תקבל משקל רב יותר – דבר שעשוי להגביר מניעים נוספים לכיבוש.

כל זה נשמע כמו סיוט. אך במבט היסטורי, זה אינו תרחיש מופרך במיוחד.

האמונה שיציבות יחסית היא הנורמה ואכזריות משתוללת היא החריג היא שארית אינטלקטואלית שהותירו אחריהם דורות של הגמוניה אמריקאית מיטיבה

סופה של ההגמוניה הבריטית בראשית המאה ה־20 לא הוליד מייד עולם חדש, אלא הוביל לעשרות שנים של כאוס. גם לפני עלייתה, במשך מאות שנים, אירופה הרב־קוטבית – אז מרכז המערכת הבינלאומית – הייתה כר פורה לעריצות ולמלחמות.

האמונה שיציבות יחסית היא הנורמה ואכזריות משתוללת היא החריג היא שארית אינטלקטואלית שהותירו אחריהם דורות של הגמוניה אמריקאית מיטיבה. אם ההגמוניה הזאת תסתיים או תהפוך לטורפנית, כדאי שנתכונן לנסיגה מכוערת.

צוללת גרעינית מדגם 094A Jin Long March 10 של חיל הים הסיני סמוך לקינגדאו שבמזרח סין, 23 באפריל 2019 (צילום: Mark Schiefelbein / POOL / AFP)

למעשה, האנרכיה לעולם אינה מדוכאת באופן מלא כפי שאנו נוטים לחשוב, ורמזים לעולם של "כל מדינה לעצמה" כבר נמצאים כאן. החשש מאי־אמינותה של ארה"ב מעורר סקרנות גרעינית: די להביט בהתעניינות של קוריאה הדרומית ויפן בהשגת צוללות המונעות בכוח גרעיני, או בוויכוחים על התחמשות גרעינית המתגברים אפילו בשוודיה ובגרמניה.

תכנון לתרחישי קיצון הולך ונעשה מקובל יותר. לראשונה זה דורות, לפי הדיווחים, קנדה אף נערכת לאפשרות שתידרש להגן על עצמה מפני פלישה אמריקאית.

בריתות הגנה חדשות צצות, ולעיתים יוצרות מתחים חדשים. הסכם ההגנה בין פקיסטן לערב הסעודית, שנחתם בשנה שעברה, כבר החריף את חרדותיה של הודו; אם טורקיה תצטרף אליו, הוא עלול להחריף את היריבות המזרח־תיכונית עם ישראל.

הכאוס הזה לא יימשך לנצח: בסופו של דבר תתייצב היררכיה חדשה עם כללים חדשים. אך נדרשו שפל כלכלי עולמי ושתי מלחמות עולם כדי לגשר על תקופת המעבר שבין הפאקס בריטניקה לפאקס אמריקנה

יריבות בין מעצמות כבר מטלטלת אזורים מרכזיים נוספים. המפרץ הפרסי, כמובן, מוצף בסכסוכים. אך המצב בלוב וברחבי קרן אפריקה – שם משתוללות מלחמות שלוחים בעוד כמה מעצמות רודפות אחר משאבים ונכסים אסטרטגיים – עשוי לשמש הצצה למהומת הרב־קוטביות שממתינה לנו.

הכאוס הזה לא יימשך לנצח: בסופו של דבר תתייצב היררכיה חדשה עם כללים חדשים. אך נדרשו שפל כלכלי עולמי ושתי מלחמות עולם כדי לגשר על תקופת המעבר שבין הפאקס בריטניקה לפאקס אמריקנה. גם אם העולם ימצא בסופו של דבר מודל חדש של יציבות, ייתכן מאוד שהוא יגלה שההישגים הכבירים של התקופה שאחרי 1945 נהרסו במהלך התוהו ובוהו שבדרך.

נושאת מטוסים אמריקאית לצד ספינת מלחמה לאחר שחצו את מצר הורמוז אל תוך המפרץ הפרסי, 26 בנובמבר 2023 (צילום: Information Technician Second Class Ruskin Naval/U.S. Navy via AP)

חשבו על הרגע הנוכחי כעל צומת – נקודה שממנה הפוליטיקה העולמית יכולה לפנות לאחת מכמה דרכים. אי־הוודאות עמוקה משום שהדרכים הללו מובילות ליעדים שונים מאוד. מה שאנחנו כבר יודעים הוא שהעידן הבא יהיה מפולג ומסוכן יותר מזה שקדם לו.

הרע במיעוטו

לפני עשור, מלחמה קרה נוספת נראתה כמו התרחיש הגרוע ביותר. כיום, היא כנראה התקווה הטובה ביותר שלנו.

תרחיש של שני עולמות עשוי להביא עימו משברים מסוכנים ולפצל עוד יותר את הכלכלה העולמית. כדי לגבור על סין בטוחה בעצמה ולוחמנית יידרשו משאבים עצומים ותבונה רבה מהגוש הדמוקרטי.

אך התרחיש הזה לפחות משמר "חצי עולם", כפי שכתב שר החוץ האמריקאי לשעבר דין אצ'סון; הוא כולל די שיתוף פעולה דמוקרטי כדי לקיים מאזן כוחות נסבל ולבלום את הדחפים השאפתניים ביותר של בייג'ינג.

תרחיש של שני עולמות עשוי להביא עימו משברים מסוכנים ולפצל עוד יותר את הכלכלה העולמית. כדי לגבור על סין בטוחה בעצמה ולוחמנית יידרשו משאבים עצומים ותבונה רבה מהגוש הדמוקרטי

התרחישים האחרים – עידן חדש של אימפריות, שיתברר כפחות יציב ופחות מועיל מכפי שמובטח, או התדרדרות מחודשת לכאוס מוחלט – קודרים בהרבה. הם עשויים לפתות מעצמת־על ששכחה עד כמה קשה הייתה התקופה שקדמה לפאקס אמריקנה, אך מובילים למציאות אפלה.

האירוניה היא שלארה"ב עדיין יש משקל חריג בקביעת מה שיבוא אחרי הסדר שהיא עצמה יצרה, משום שלטוב ולרע בחירותיו של השחקן החזק בעולם עדיין חשובות יותר מכל דבר אחר.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והגברת הראשונה מלניה עוזבים את טקס קבלת ארונותיהם של החיילים שנהרגו בתקיפת כטב"ם על מרכז פיקוד בכוויית, 7 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)

אם המדינה תתעל את המדיניות הטובה ביותר של טראמפ, ייתכן שתצליח להוביל קהילה דמוקרטית מתוקנת – גם אם חבולה מאוד – אל המאמץ הקולקטיבי הנדרש כדי להתמודד עם לחץ אוטוקרטי.

אם, לעומת זאת, וושינגטון תיסוג מזירות שמעבר לים, היא תזמין מרוץ הרסני על אזורי השפעה. ואם ארה"ב תהפוך לסוררת, היא תצטרף לרוויזיוניסטים המפרקים את הסדר הישן ותדחוף את העולם לעידן שבו כל מדינה דואגת לעצמה בלבד.

יש סימנים לכל שלוש הנטיות הללו במדיניות החוץ האקלקטית של טראמפ. השנים הקרובות – ומחזורי הבחירות בארה"ב – יקבעו איזו מהן תתגבש לדפוס קבוע ותהפוך בהדרגה לקשה יותר לשינוי.

יש סימנים לכל שלוש הנטיות הללו במדיניות החוץ האקלקטית של טראמפ. השנים הקרובות – ומחזורי הבחירות בארה"ב – יקבעו איזו מהן תתגבש לדפוס קבוע ותהפוך בהדרגה לקשה יותר לשינוי

ייתכן שהיעדר התמיכה הציבורית בארה"ב ברעיון של תפיסת גרינלנד מעיד שההפרזות של טראמפ יבלמו בסופו של דבר גם את דחפיו הפרועים יותר. יורשו, דמוקרטי או רפובליקאי, עשוי למצוא דרך לשלב רעיונות מסורתיים יותר במדיניות החוץ עם המציאות הפוליטית הפנימית של עידן "אמריקה תחילה".

נשיא כזה יוכל למתן את ההפרעות שחולל טראמפ, ובו בזמן לנצל את המורשות המועילות יותר כדי לבנות מחדש את העולם החופשי לקראת מלחמה קרה חדשה.

חיילים אמריקאים נושאים את דגל ארה"ב בעת התקדמותם לתוך פריז בסוף מלחמת העולם השנייה, 26 באוגוסט 1944 (צילום: AP Photo/U.S. Army Signal Corps)

לחילופין, ייתכן שאחת ההרפתקאות הצבאיות של טראמפ תסתיים בכישלון. בעקבות זאת, האגף הנאו־בדלני של תנועת MAGA – זה השואב השראה מפרשנים כמו טאקר קרלסון – יגבר, ומעצמת העל תתכנס בחצי הכדור שלה.

ואולי יורשו האמיתי של טראמפ, במפלגה הרפובליקאית ובנשיאות, יהיה דווקא מי שיטען כי טראמפ לא הרחיק לכת דיו בשימוש בכוחה של ארה"ב כדי לפרק את הסדר הקיים. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה מהפכה נלכדת בסופו של דבר בידי היסודות הרדיקליים ביותר שלה.

הסדר הישן גווע. השאלה המכרעת – שעליה תינתן התשובה בעשור הקרוב – היא אם וושינגטון תנסה להחליף את העולם הזה במציאות מתוחה אך נסבלת, או שתדחוף את אי־הוודאות הנוכחית לעבר מצב גרוע בהרבה

הסדר הישן גווע, והספד לסדר בינלאומי ליברלי וגלובלי לא יחזיר אותו. השאלה המכרעת – שעליה תינתן התשובה בעשור הקרוב – היא אם וושינגטון תנסה להחליף את העולם הזה במציאות מתוחה אך נסבלת, או שתדחוף את אי־הוודאות הנוכחית לעבר מצב גרוע בהרבה.

האל ברנדס הוא פרופסור לעניינים גלובליים על שם הנרי קיסינג'ר בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, עמית בכיר ב־American Enterprise Institute ומנהל ב־Macro Advisory Partners.