האם יצא לכם לראות פעם כיצד מגיב כלב כשאומרים לו "כלב רע"? עיניו מושפלות, אוזניו נמשכות לאחור וזנבו תחוב בין רגליו.

גם אצלנו, ההולכים על שתיים, אשמה – בין אם היא קשורה למצב הכללי ובין אם למצב האישי – מכווצת את הגוף בניסיון להימנע מפגיעה נוספת. הלקאה עצמית והתגובה ההפוכה לה (הפניית אצבע מאשימה כלפי חוץ) הן שתי תופעות נפוצות: הראשונה מתרחשת לרוב במרחב האישי, והשנייה במרחב הציבורי.

חשוב להכיר בכך שגם אשמה וגם האשמה רעילות לנו. אם לא נבין זאת, נמשיך להלקות את עצמנו ואת האחרים על כך שאנחנו והם לא עושים מספיק, או לא עושים נכון.

חשוב להכיר בכך שגם אשמה וגם האשמה רעילות לנו. אם לא נבין זאת, נמשיך להלקות את עצמנו ואת האחרים על כך שאנחנו והם לא עושים מספיק, או לא עושים נכון

זכורה לי חוויה מהימים שבהם למדתי באשרם בהודו. בדרכי לאולם המדיטציה, עלה בראשי קולה של המורה: "הרימי את ראשך, אין לך במה להתבייש". לפתע שמתי לב עד כמה ראשי היה שקוע בין כתפיי. הרמתי אותו. זו הייתה תנועה קטנה, אבל היה בה מעבר שלם מכיווץ להתרחבות; מנח חדש בגוף ששיקף רגש חדש.

מי שנוטה לשיפוטיות, דרוך תמיד לאתר מה חסר או מה, לדעתו, נעשה שלא כשורה. לא פעם, זוהי בסך הכול הגנה מפני כאב ותחושת אחריות, שמקורה בחסך רגשי מוקדם – צורך בנראות, בהקשבה ובהבנה שלא קיבל מענה מלא.

כולנו זקוקים להקשבה ולהבנה, אך אין הורה שיכול למלא את הצרכים הללו 24/7. בפער שנוצר משתרש מנגנון האשמה – כלפי עצמנו, וכלפי אחרים ואחרות. כשזה קורה, לא משנה מה נעשה וכמה נשקיע, תמיד נרגיש שלא עשינו די.

לאחרונה שמעתי הרצאה מעוררת השראה של טל שוהם, ששוחרר משבי חמאס. אחד המשפטים שנותרו עמי היה: "לא להאשים אף אחד". הוא בחר לשמור על מודעות ועל בחירה פנימית, אפילו במצב הקיצוני שבו היה נתון.

אנו חיים בתקופה שבה רבים ורבות מאיתנו חולקים רגשי אשמה ובושה. לא בכדי אלו שתי מילים שמושמעות הרבה בשיח הציבורי לאחרונה, מה שעלול להקצין את הנטייה הזו אצל מי שהמנגנון כבר פעיל אצלו או אצלה. מחשבות נוטות לחזור באופן אוטומטי; זהו מנגנון ברירת המחדל שלנו, ולכן טבעי שגם הקול הביקורתי הפנימי שב ועולה.

בימי מלחמה, כובד המשקל של מנגנון האשמה וההאשמה עובר מהמעגל הפנימי אל המעגל החיצוני של אויב משותף. זהו תהליך שמעורר בתורו מנגנונים רגשיים נוספים – פחד, הדחקה, ייאוש ועצב.

בימי מלחמה, כובד המשקל של מנגנון האשמה וההאשמה עובר מהמעגל הפנימי אל המעגל החיצוני של אויב משותף. זהו תהליך שמעורר בתורו מנגנונים רגשיים נוספים – פחד, הדחקה, ייאוש ועצב

אז מה ניתן לעשות?

במקום להישאב ולהזדהות לחלוטין עם הרגשות הללו, עצם הזיהוי והקבלה שלהם מאפשרים ליצור שינוי.

מודעות קשובה – מיינדפולנס, מאפשרת לעצור את האוטומט ולעבור מאשמה או האשמה למודעות חומלת: היכולת לראות את המתרחש מתוך קבלה. זהו תהליך שמניב פעולה נכונה ומיטיבה, גם לנו וגם לסביבתנו.

בדרך כלל, מצבי קושי הם אלו שמניעים אותנו לתרגל מודעות, אך חשוב לזכור שגם חוויות נעימות ומחזקות – כמו חיבור לקהילה, הליכה או שהייה בטבע – זקוקות למודעות שלנו כדי שיוכלו באמת להיטמע בנו. אלה הן נקודות אור שמהן צומח שינוי.

לתהליך כזה יש לפחות ארבע תוצאות מיטיבות:

• המציאות החיצונית תעורר בנו פחות פחד, אשמה או חוסר אונים, ויותר תחושת מסוגלות המחוברת למציאות.
• נדע להבחין טוב יותר מה נמצא בשליטתנו ובידינו לעשות, ומה לא.
• נימנע מהישאבות לשיח ציבורי רעיל.
• מעגלי האשמה והבושה יצטמצמו, ומעגלי החמלה – כלפי האנושיות המשותפת לכולנו – יתרחבו.

אילת דה פיצ'וטו בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, פסיכותרפיסטית, מפתחת גישת connection - חיבור להדרכה הפנימית - גוף נפש רוח ונשמה. מחברת ספר הילדות/ים "המפתח של דניאל". בעלת קליניקה פרטית, מנחה ומרצה.