1

אני לא חובב גדול של מצעדים ודירוגים; החיים בדרך כלל מורכבים יותר, אבל הפעם זה פשוט: המשרד להגנת הסביבה רשם השבוע את שעתו האפלה ביותר מאז הוקם לפני 38 שנה.

כאשר השרה העומדת בראשו התייצבה בבית המשפט העליון, שדן בעתירות נגד המשך כהונת השר איתמר בן גביר, וצרחה "הגיע הזמן למשבר חוקתי", מדובר באות קלון שמאפיל על כל פעולה – חיובית או פחות – שמבצע המשרד, ומכתים את אנשי המקצוע ההגונים שעוד נותרו בו.

כששרה בממשלה קוראת בגלוי להפיכה משטרית (וממהרת להעלות את הפנינים לרשת) ולריסוק השיטה הדמוקרטית, שבה כל אזרח בישראל – מראש הממשלה ועד בכלל – מחויב לציית לפסקי דין של בית המשפט, כבר אי אפשר להפריד בין דמותה הפוליטית של השרה לבין עמידתה בראש משרד מקצועי. אין עוד "סילמן של מרכז הליכוד" ו"סילמן של הסביבה". יש סילמן שקוראת לחיסול הדמוקרטיה, וגוררת איתה לתהום את אחד המשרדים החשובים לציבור ולחברה בישראל.

שמישהו יספר לסילמן שהאביר על הסוס מהבית הלבן מנסה להוביל את העולם לאסון סביבתי, בעוד בתיהמ"ש בישראל – כמו בכל מקום ברחבי העולם המערבי – הם לא פעם קרש ההצלה האחרון שמגן על הציבור

האירוניה לא ידעה את נפשה כשסילמן, אחרי שנזרקה מהאולם יחד עם ארבעה מחבריה, צעקה לעבר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית: "כאן זה לא איראן, טראמפ יעזור לנו מול ניסיון ההפיכה שלך". רק חסר שנשיא ארה"ב ישיב לזעקה שלה "העזרה בדרך", כמו שהבטיח למפגינים באיראן ערב המלחמה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

שמישהו יספר לסילמן שהאביר על הסוס מהבית הלבן מנסה להוביל את העולם לאסון סביבתי ולהטביע אותו בנפט, בעוד בתי המשפט בישראל – כמו בכל מקום ברחבי העולם המערבי – הם לא פעם קרש ההצלה האחרון שמגן על הציבור מפני דורסנות סביבתית של מזהמים.

הסרטון שהעלתה השרה עידית סילמן, שבו היא קוראת למשבר חוקתי מחוץ לבית המשפט העליון, אפריל 2026

כשהשרה להגנת הסביבה הופכת את עצמה להעתק דהוי של מרדכי דוד היא לא רק מסתערת על הדמוקרטיה, היא גם מכריזה מלחמה על הסביבה. כי אין סביבה בלי דמוקרטיה ואין סביבה בלי בתי משפט, כפי שעולה מכל דוח על הביצועים בתחום הסביבה, הבריאות ואיכות החיים של מדינות העולם.

הלב נכמר על עובדי המשרד להגנת הסביבה, שרבים מהם מקצועיים וראויים. שאלתי את אחת המסורות מביניהם כיצד אפשר לשבת בישיבת עבודה עם שרה שקוראת לריסוק יסודות חיינו ולהעמיד פנים שהכול כשורה. "אי אפשר", היא השיבה, "תשאל שלושה מנכ"לים שעזבו. אני בורחת עד כמה שניתן, אבל לפעמים אין ברירה".

הטרגדיה היא שבהתחלה זה נראה אחרת. סילמן הגיעה למשרד עם תשוקה ללמוד ולעשות, ירדה לפרטים, הסתובבה ברחבי הארץ, עבדה קשה ונתנה כבוד לדרגי המקצוע. לכמה רגעים היה נדמה שבכוונתה להיות שרה ממלכתית ועניינית ולבדל את עצמה מהמודל הקרוי על שמן של מירי רגב ומאי גולן.

כשהשרה להגנת הסביבה הופכת את עצמה להעתק דהוי של מרדכי דוד היא לא רק מסתערת על הדמוקרטיה, היא גם מכריזה מלחמה על הסביבה. כי אין סביבה בלי דמוקרטיה ואין סביבה בלי בתי משפט

רק שלאשליה הזו היה תאריך תפוגה. בשלב מסוים סילמן הבינה שהבייס הליכודי לא יתגמל אותה על עשייה סביבתית. שיָרוק נתפס בעיני האנשים שיחרצו את גורלה בפריימריז כעניין של שמאלנים ליברלים, שלא לומר קפלניסטים.

בהדרגה היא התחילה לעבוד יותר ויותר בפריימריז ופחות ופחות בסביבה. כל החלטה, כל הצהרה, נבחנו בראי השאלה מה ימצא חן בעיני הבייס.

הסרטון שהעלתה השרה עידית סילמן לאחר השקת תל לכיש

וכך, למשל, מצאו את עצמם עובדי רשות הטבע והגנים, שאירחו אותה לרגל חנוכה מחודשת של הגן הלאומי תל לכיש, צופים בתדהמה בסרטון שהעלתה לרשתות החברתיות ובו היא מבשרת שהממצאים בלכיש הם ההוכחה שאין דבר כזה עם פלסטיני, קביעה שמבחינה היסטורית היא פייק מוחלט ואין לה שום קשר לתכנים שמציע הגן הלאומי.

רק שזה לא עבד. לסילמן אין את התחכום והכריזמה של בנימין נתניהו או את השורשים הליכודיים העמוקים של רגב. אפשר היה לראות עליה את הזיעה. ככל שזה לא עבד, היא הלכה והקצינה, גלשה למתקפות פרועות ושקריות על ארגוני הסביבה ואף פגעה בהם כלכלית.

סילמן אף הציעה לירות למוות בפלסטינים שמבעירים פסולת (יהודים שמבעירים פסולת, ולא חסרים כאלה, כנראה ראויים בעולמה של סילמן לזר פרחים), ושיעבדה את התפקיד לטובת מתקפות פרועות על בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. על הדרך היא גם הסתבכה שוב ושוב בשקרים, כשהשיא נרשם כאשר בית המשפט זיכה את ירדן מן – מורה לחינוך מיוחד שסילמן הגישה נגדה תלונה על תקיפה – ודחה לחלוטין את גרסתה של השרה.

על הדרך היא גם הסתבכה שוב ושוב בשקרים, כשהשיא נרשם כאשר בית המשפט זיכה את ירדן מן – מורה לחינוך מיוחד שסילמן הגישה נגדה תלונה על תקיפה – ודחה לחלוטין את גרסתה של השרה

בסביבה, בינתיים, היא נחלה כל כשלון אפשרי. שום חוק שסימנה כיעד אסטרטגי לא עבר, בראשם חוק האקלים והחוק לטיפול בפסולת בניין. האוצר בדרכו להוציא מידיה את ניהול תחום הפסולת בישראל, השרפות בשטחים הפתוחים ממשיכות להרעיל מאות אלפי ישראלים.

כמו כן, המס על חד"פים ומשקאות ממותקים בוטל, למשרד אין מדענית ראשית, והמנכ"ל הנוכחי מונה אחרי ששלושת קודמיו נמלטו על נפשם.

השרה להגנת הסביבה עידית סילמן וראש הממשלה בנימין נתניהו במליאת הכנסת, 26 ביוני 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

חלק ניכר מההתנהלות של סילמן אפשר לסכם בשתי מילים – אוויר חם. למשל, הפרשה המביכה שפרצה כשנודע שבמשרד החוץ בוחנים את ההשלכות של פרישה אפשרית של ישראל מהסכמי האקלים. סילמן קפצה על המציאה כמוצאת שלל רב, יצאה במסע הכפשות שקריות נגד התנועה הסביבתית בעולם והודיעה כי היא תומכת במהלך.

רק שזה מעולם לא קרה. גם הפעם היא קיבלה כותרת או שתיים באתרים הנכונים והמשיכה הלאה. התדמית של ישראל ספגה כמה רגעים מביכים, המדינה נשארה בכל ההסכמים – אבל למי אכפת, סילמן כבר הייתה בדרכה להטרלה הבאה.

2

חברות הגז השותפות במאגר "לווייתן" דורשות מהמדינה פיצוי על אובדן הכנסות שנגרם במהלך יותר מחודש של השבתה בגלל המלחמה. מאגר "כריש", הצפוני והקטן יותר, הושבת לתקופה אפילו ארוכה יותר. לפי הערכות, מדובר בנזק של מיליוני שקלים ליום – יותר ממאה מיליון לכל התקופה.

 הסיכוי שפגיעה בשדה סולארי תגרום נזק משמעותי קטן, בין היתר משום שהשדות בנויים כך שניתן לתחום את האזור הפגוע ולהמשיך להפעיל את יתר השדה

עדיין לא ברור איך המדינה תגיב לדרישה, שעל פניו לא נראית מופרכת. כך או כך, כדאי לזכור את זה בכל דיון עתידי על הבחירות האנרגטיות שעושה מדינת ישראל ועל העלויות שלהן.

אם לא די בהשבתת האסדות (שתיים מתוך שלוש) ובעלות הנגזרת מכך, המדינה השקיעה כשלושה מיליארד שקלים בהצטיידות של חיל הים בספינות ובמערכות מתקדמות שאמורות להגן על האסדות. כסף גדול הושקע גם במערך ההגנה האווירית ובמאמצי היירוט – שלא תמיד צלחו – בניסיון להגן על בתי הזיקוק ותחנות הכוח.

שדה הגז "לווייתן" (צילום: מרק ישראל סלם/פול)

כל אלה ממחישים כי ההגנה על תשתיות האנרגיה בזמן מלחמה (השבתת האסדות נעשתה כדי להגן עליהן מפני סכנת השמדה במקרה של פגיעת טיל באסדה פעילה) היא יקרה מאוד, ולא תמיד מתקבלת תמורה להשקעה.

מנגד, תשתיות להפקת אנרגיה סולארית אינן מצריכות הגנה, והסיכון לפגיעה בהן נמוך מאוד. הסיכוי שפגיעה בשדה סולארי תגרום נזק משמעותי קטן, בין היתר משום שהשדות בנויים כך שניתן לתחום את האזור הפגוע ולהמשיך להפעיל את יתר השדה.

וכמובן שפגיעה בפאנלים המפוזרים על גגות, חניונים, מתקני ספורט או שדות חקלאיים תגרום נזק מקומי בלבד ואינה מהווה איום אסטרטגי – ודאי לא כזה שמצריך השקעה של מיליארדים במערכות הגנה.

מאוקטובר 23' ועד היום לא הושבת אפילו שדה סולארי אחד, וככל שנוקף הזמן מתברר שיש לזה השלכות גם על המאזן הכלכלי וגם על הביטחון האנרגטי של ישראל

ישראל עדיין לא יכולה להסתמך על אנרגיית שמש בלבד, בין השאר בגלל עלות טכנולוגיות האגירה שמאפשרת להסתמך על החשמל מהשמש גם בשעות ובימים שהיא לא זורחת. אבל כשנרתעים מהשקעה בטכנולוגיות אגירה, כדאי לקחת בחשבון את העלויות החליפיות של ההגנה וההשבתה, וזה אולי ישנה את המאזן.

מאוקטובר 23' ועד היום לא הושבת אפילו שדה סולארי אחד, וככל שנוקף הזמן מתברר שיש לזה השלכות גם על המאזן הכלכלי וגם על הביטחון האנרגטי של ישראל.

פאנלים סולאריים על גג בית (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

3

מטעי תמרים הם אחד הענפים החקלאים הדומיננטיים בישראל, ומתברר שגם בתמרים יש סוג ב' – כאלה שאינם מספיק אסתטיים עבור השוק.

במזקקת "זוהרה" שבעמק המעיינות החליטו להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר את התמרים שנפלטים ממערך השיווק לשורה של משקאות אלכוהוליים: קוקטיילים, ערק וג'ין. דוגמה מצוינת לכלכלה מעגלית, שבה הפסולת של ענף אחד הופכת לחומר הגלם של תחום אחר.

במזקקת "זוהרה" שבעמק המעיינות החליטו להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר את התמרים שנפלטים ממערך השיווק לשורה של משקאות אלכוהוליים: קוקטיילים, ערק וג'ין

Zoara הוא השם הלטיני של צוער – עיר מקראית עתיקה באזור ים המלח, שנקראה גם עיר התמרים. לפני אלפי שנים תושבי האזור היו מתסיסים את התמרים לאלכוהול, כך שבמזקקה לא ממציאים את הגלגל – רק חוזרים לסובב אותו.

המזקקה יושבת במושב רוויה הסמוך לריכוזי התמרים הגדולים של בקעת הירדן, ואת המשקאות אפשר להשיג בכמה ממסעדות העילית בארץ ובאתר המזקקה. אין לי יומרה להיות מבקר אלכוהול, אבל הדגימות שטעמתי גרמו לי להצטער שאני צריך לנהוג בדרך הביתה.

משקאות אלכוהוליים מתמרים של מזקקת "זוהרה", אפריל 2026 (צילום: אביב לביא)

4

ואם כבר אלכוהול ירוק. במבשלת בירה קטנה בקליפורניה עלו על רעיון: לוכדים פחמן דו־חמצני ממגרש החנייה באמצעות מכשיר שמזכיר שואב אבק, ומטמיעים אותו בצורה של בועות גז בבירה שמייצרים במקום.

מוקדם להכריז על פתרון בעיית פליטת גזי החממה של האנושות, אבל בהתחשב בכך שבעל המבשלה סיפר ל"ניו יורק טיימס" שאיסוף הגז בשיטה הזו זול יותר ב־15%–20% לעומת רכישה רגילה של גז מהתעשייה, ייתכן שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין בירה לשוחרי הסביבה.