הכותרת שוברת הלב שפורסמה ערב יום הזיכרון, על כך שחטיבת "חשמונאים" החרדית לא תשתתף בטקסי הזיכרון, כדי "להימנע מחשיפה לתכנים ציוניים" אינה עוד ידיעה, היא חץ בלב הממלכתיות הישראלית.

האירוע מעורר שאלה בוערת לא פחות מהשאלה "על מה נפלו הטובות והטובים שלנו": על מה אנחנו, כחברה, עדיין עומדים?

ההחלטה להחריג את החיילים החרדים מהטקס הממלכתי חושפת את הרובד הערכי העמוק של הפטור: לא רק פטור משירות, אלא פטור מאזרחות ומגורל משותף.

ההחלטה להחריג את החיילים החרדים מהטקס הממלכתי של ערב יום הזיכרון, חושפת את הרובד הערכי העמוק של הפטור: לא רק פטור משירות, אלא פטור מאזרחות ומגורל משותף

החלטה זו מאשרת את הרובד הערכי של ההשתמטות מנטל השותפות. אם חייל אינו מסוגל לכבד ולהוקיר את הסיבות שבגינן נפלו אלו שלצידו, עולה השאלה המנקרת: עבור מי הוא נלחם? האם הוא מגן על הבית הלאומי ועל ערכיו, או על מערכת של פטורים והטבות מגזריות? לאחר שלושים חודשי מלחמה, החלטה כזו היא "יריקה בפנים".

עקרון הממלכתיות הוא החוזה האזרחי – "הדבק המחבר", שמבטיח כי המדינה גדולה מסך חלקיה. ברית הגורל הישראלית נשענת על העיקרון לפיו כולנו שותפים מלאים בנטל החיים המשותפים, בהישרדות, במלחמה ובמחיר הקורבן כאחד.

לשאת בנטל אין פירושו רק להחזיק רובה, אלא גם לשאת את זיכרון האחים הנופלים ולכבד את המשא הערכי שהביא את כלל המשרתים לצבא אחד. בשעה שהעורף מדמם והחיילים מותשים בחזיתות, נראה כי החוזה הזה מופר ברגל גסה.

כשהשותפות מתפוגגת, הממלכתיות הופכת למילה ריקה, והנטל מונח על כתפיו של צד אחד בלבד. על החרדים להתגייס, שכן אי-השוויון בשירות קורע את המרקם האזרחי, והם חייבים להיות שותפים שווים לחזון הממלכתי.

אבל השחיקה בממלכתיות אינה מתחילה בבקו"ם, אלא בחינוך ובהחלטות הערכיות של המדינה. זוהי טרגדיה שהמנהיגות הפוליטית ומפקדי צה"ל אינם נוקטים עמדה ממלכתית ברורה, ובמקום זאת מעניקים קריצת עין חסרת אחריות לעסקנות החרדית הבדלנית.

לשאת בנטל אין פירושו רק להחזיק רובה, אלא גם לשאת את זיכרון האחים הנופלים ולכבד את המשא הערכי שהביא את כלל המשרתים לצבא אחד. כשהעורף מדמם והחיילים מותשים בחזיתות, נראה שהחוזה הזה מופר ברגל גסה

במקום לייצר שפה אזרחית משותפת שבה ערכי הדמוקרטיה והשוויון נפגשים עם המציאות הביטחונית, אנו עדים להתחזקות מערכות חינוך בדלניות. כאשר המדינה מממנת מוסדות שאינם מקנים לימודי ליבה ואינם מחנכים לאחריות אזרחית, היא קורעת במו ידיה את המרקם הישראלי .

גם תקציב 2026 שאושר בכנסת הוא הוכחה חותכת למגמה הזו. הוא אינו משרת חזון לאומי, אלא הישרדות מגזרית. כשהכסף הציבורי מוסט משירותים אזרחיים לכלל הציבור – בריאות, תחבורה ורווחה, לטובת הבטחות פוליטיות צרות, המדינה מוותרת על תפקידה הממלכתי. זהו לא רק עניין כלכלי, אלא אקט של התנערות מהאחריות לכלל האזרחים.

על השמאל הדמוקרטי והליברלי מוטלת החובה להשיב לעצמו את דגל הממלכתיות האמיתית. עלינו להציב משוואה ברורה: אין ממלכתיות בלי שוויון, אין ברית גורל ללא שותפות באחריות, ואין עתיד למדינה שמוותרת על חינוך ילדיה לטובת אינטרסים פוליטיים.

הממלכתיות שאנו שואפים אליה רואה בכל אדם אזרח שווה זכויות וחובות, ומאמינה כי חוסן לאומי אינו נמדד רק בכוח צבאי, אלא נבנה על יסודות של צדק חברתי.

על השמאל הדמוקרטי והליברלי להשיב לעצמו את דגל הממלכתיות ולהציב משוואה: אין ממלכתיות בלי שוויון, אין ברית גורל ללא שותפות באחריות, אין עתיד למדינה שמוותרת על חינוך ילדיה לטובת אינטרסים פוליטיים

אם לא נשכיל לשקם את הממלכתיות הזו כעת, אנו עלולים לגלות שביום הזיכרון הבא, לא גדוד אחד יחסר בטקסים, אלא חטיבות של חיילים סדירים, ואפילו מקרב הקצונה הגבוהה – קריסה מוחלטת של הבית כולו.

מיכל רוזין היא ח״כ ויו״ר סיעת מרצ, מנכ״לית מרכזי הסיוע לנפגעות, לשעבר. יו״ר עמותת ׳אזרחים קטנים׳ לחינוך לדמוקרטיה בגיל הרך. יו״ר ועדת המנהיגות של פורום הדירקטוריות, מגשרת ומנחת תהליכי צדק מאחה.