זו אקסיומה מתמטית שסבתא פולנייה הרבה יותר פולנייה מאמא פולנייה. מכאן נגזר המשפט הגיאומטרי האומר שתכונות פולניות מתגברות עם הגיל. אבל זה בעצם פוסט על תפיסת המציאות של עם ישראל לקראת הבחירות. הוא רק מתחיל עם סבתא פולנייה, ילד בן שלוש, ומקלדת.

בשלהי האלף הקודם, האמא הפולנייה שלי הייתה בטוחה שהבכור שלנו לא מקבל מספיק חינוך טכנולוגי. היא לא באמת יכלה לבדוק זאת, כי היא גרה בארץ ואנחנו לא. אבל עובדות מעולם לא עצרו פולנייה נחושה.

וכך, באחת החבילות שנשלחו אלינו עם חפצים שונים ומשונים, הגיעה גם ההמצאה הפדגוגית האחרונה של סוף האלף הקודם: מקלדת קומפי.

בשלהי האלף הקודם, האמא הפולנייה שלי שגרה בחו"ל הייתה בטוחה שבכורנו לא מקבל מספיק חינוך טכנולוגי, ובאחת החבילות הגיעה גם ההמצאה הפדגוגית האחרונה של סוף האלף הקודם: מקלדת קומפי

היו בה כפתורים צבעוניים, גלגלות, אפרכסת טלפון ועוד כל מיני אביזרים שנראו כאילו מישהו ניסה לדחוס את לוח הבקרה של אפולו 11 לתוך צעצוע של פעוטות. המקלדת התחברה למשחק מחשב שבו דמויות מונפשות חיו בתוך סיפור. כדי לעבור מעמוד לעמוד, הילד היה אמור להקשיב, להבין, ללחוץ על הכפתורים הנכונים, להשתתף.

הבכור שלנו היה כבן שלוש, חכם שכמותו. בתחילה הוא לחץ על הכפתורים, עקב אחרי ההוראות והשתתף בסיפור. ואז הוא הפסיק ללחוץ. הוא פשוט ישב מול המסך וחיכה. הוא הבין שאם לא עושים כלום, אם רק מחכים מספיק זמן, הסיפור ממשיך לבד למסך הבא.

הוא המשיך לבקש את המשחק. אבל מבחינתו זה כבר לא היה משחק. זו הייתה תוכנית טלוויזיה. משהו שמתרחש מולך, גם אם אתה לא עושה דבר.

לאחרונה אני חושב על הרגע הזה מההיסטוריה המשפחתית לא מעט. השבוע הבנתי למה. ובכן, עם ישראל, ברכות. הפכנו כולנו לבן השלוש שלי מול הקומפי. רק שעכשיו הסיפור על המסך הרבה פחות חמוד מהדמויות המונפשות של סוף האלף הקודם.

בוקר אחד מתעוררים, ומגלים שבמחטף בוועדת חוקה יו"ר הוועדה חבר הכנסת שמחה רוטמן דחף סעיף קטן להצעת חוק פיצול תפקיד היועמ"שית, סעיף שדורש אישור של בית משפט מחוזי כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד חברי כנסת ושרים. מחטף. הציבור מגרד בראשו, רושם לעצמו "מעניין", ומחכה שהשלב הבא במשחק ייטען מעצמו.

בוקר אחד מתעוררים ומגלים שרוטמן דחף סעיף להצעת חוק פיצול תפקיד היועמ"שית, הדורש אישור ביהמ"ש מחוזי לפתיחה בחקירה פלילית נגד ח"כים ושרים. הציבור מגרד בראשו ומחכה שהשלב הבא במשחק ייטען מעצמו

למחרת אנחנו לומדים שהקואליציה ממשיכה לדחוף את חוק המעניק פטור גורף לציבור שלם ממילוי החובה הבסיסית ביותר במדינה שנמצאת במלחמה. ערב יורד. צופים. ממתינים לפרק הבא. ביום ראשון מפזרים את הכנסת וביום שלישי חוזרים בהם.

ובינתיים, בתחתית המסך, רצה הכתובית הקבועה של חיינו: מלחמה בעזה שלא נגמרת, מילואימניקים שכבר איבדו את החשבון איזה צו זה במספר, רחפני נפץ, עליהם התריע המנהיג כבר לפני שש שנים, קוטפים חיילים בלבנון, ירי מאיראן שקוטע דיוני תקציב בכנסת באמצע הלילה, ועוד. ובינתיים מיליארדים עוברים מכיס לכיס כאילו המדינה היא קופה פרטית. הציבור נאנח, מסמן לעצמו שעוד משהו נשבר, וממשיך הלאה.

זו פסיביות נלמדת בגרסה לאומית. אחרי מספיק מחטפים, מספיק אסונות, מספיק לילות שבהם הכול קורה בלעדינו, הציבור מפסיק להאמין שללחיצה שלו יש משמעות. הוא מפסיק ללחוץ. אחר כך הוא מפסיק לזכור שיש לו כפתורים. ובסוף הוא משכנע את עצמו שהוא בכלל לא משחק. הוא רק צופה.

אבל זו האשליה המסוכנת. הסיפור לא ימשיך בלעדינו. הוא ימשיך נגדנו. כי בניגוד למקלדת הקומפי, במציאות הישראלית הסיפור לא גולל את עצמו אוטומטית. במציאות יושבים שם, באולם מליאת הכנסת, אנשים שלוחצים על הכפתורים שלהם בחריצות מעוררת השתאות. הם לוחצים בלילה. הם לוחצים בקריאה שנייה ושלישית בשתיים וחצי לפנות בוקר. הם לוחצים תוך כדי שיגורים מאיראן. הם לוחצים כשאנחנו ישנים, מותשים, מיואשים, משוכנעים שעוד מסך כבר יתחלף מעצמו.

זו פסיביות נלמדת בגרסה לאומית. אחרי מחטפים, אסונות, לילות שהכול קרה בלעדינו, הציבור מפסיק להאמין שללחיצה שלו יש משמעות ומפסיק ללחוץ. ואז שוכח שיש לו כפתורים. ובסוף משתכנע שהוא לא משחק

ובבוקר אנחנו מגלים שעוד מיליארדים זרמו למקומות שלא מלמדים בהם ליבה, שעוד שכבת בקרה נשחקה ונעלמה ושעוד שומר סף הוחלף באדם שחייב את מקומו למי שמינה אותו. עוד מסך מתחלף. עוד פרק נגמר. עוד חתיכה קטנה מהאיזון הדמוקרטי הישראלי נגררת הצידה אל מחוץ למסך.

הקואליציה הזאת הבינה משהו עמוק על הציבור הישראלי: שאם רק תמשיך להפציץ אותו בחדשות, יום אחרי יום, אסון אחרי אסון, חוק אחרי חוק, מחטף אחרי מחטף, בשלב מסוים הוא יתעייף. וכשהוא יתעייף, הוא יפסיק ללחוץ על הכפתורים. הוא יפסיק להבין שיש לו כפתורים. הוא יתחיל לחשוב, כמו בן השלוש שלי, שהוא צופה בתוכנית טלוויזיה.

וזה לא התחיל איתם. גם ממשלות קודמות, גם מחנות אחרים, תרמו לעייפות הזאת ולתרבות שבה מי שחזק יותר לוחץ חזק יותר. אבל דווקא עכשיו, מול המנגנון המשומן הזה, זה התור שלנו לסרב להיות קהל.

אבל הנה מתקרבות הבחירות. וזה הרגע הקצר, הנדיר, שבו מקלדת הקומפי הלאומית כולה זוהרת. הכפתורים הצבעוניים מהבהבים. הגלגלות מסתובבות. אפרכסת הטלפון מצלצלת בלי הפסקה. הפעם, אם לא נלחץ, הסיפור לא רק יימשך בלעדינו. מישהו אחר ילחץ במקומנו, כמו שהוא לוחץ כבר שלוש שנים, ואנחנו נמשיך לשבת מול המסך ולתהות איך הגענו לסוף שלא רצינו.

אז הגיע הזמן לקום מהספה. להתקרב למסך. להושיט יד אל מקלדת הקומפי הצבעונית הזאת, מגוחכת, ילדותית, עם כפתורים שנראים כמו צעצוע, וללחוץ. לסובב את הגלגלת. להרים את אפרכסת הטלפון. להזכיר לעצמנו שהאזרחות שלנו איננה צפייה מהצד. היא פעולה. היא ללכת לחוגי בית, להקשיב ולדבר. לקרוא את המצע של המפלגות ולא רק להצביע לפי הבלורית או הקרחת. להתווכח עם אנשים שחושבים כמונו, ובעיקר עם כאלה שלא. להשקיע אנרגיה מוחית בתהליך הבחירה, לא רק להשתתף בו פאסיבית.

אז הגיע הזמן לקום מהספה. להתקרב למסך. להושיט יד אל מקלדת הקומפי הצבעונית הזאת, מגוחכת, ילדותית, עם כפתורים שנראים כמו צעצוע, וללחוץ. להזכיר לעצמנו שהאזרחות שלנו איננה צפייה מהצד. היא פעולה

כי בניגוד לבן השלוש שלי בשלהי האלף הקודם, אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו יודעים את הסוד: הסיפור הזה לא ממשיך לבד. ואם לא נכתוב אותו בעצמנו, מישהו אחר יכתוב אותו במקומנו, בשתיים וחצי לפנות בוקר, באולם המליאה. הגיע הזמן להושיט את היד וללחוץ. חזק.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.