חובבי כדורגל בארצנו וברחבי תבל מצפים עכשיו בדריכות למשחקי המונדיאל. ישראלים לא ייוותרו על החוויה הסוחפת למרות צוק העתים, הכאב, החרדות והמצב המעורפל.

בהתמכרות למשחקי המונדיאל יש מן הסתם גם אסקפיזם מסוים. אני אישית נמנית דווקא על הרוב הנשי האדיש לכדורגל. בקושי מצליחה לעקוב אחר משחק יותר מדקותיים רצופות. אבל סיפורים אנושיים, משפחתיים וקהילתיים, הממלאים את עולמם של כדורגלנים ואוהדים, מרתקים גם אותי.

"זה טעם החיים" פסק העיתונאי ניר צדוק ברשימה שפורסמה במוסף היומי "ספורט" של "ידיעות אחרונות" בעקבות עוד שבת של כדורגל. ולרגל ניצחון של הפועל באר-שבע על הפועל תל-אביב.

בהתמכרות למשחקי המונדיאל יש אסקפיזם מסוים. אני בקושי מצליחה לעקוב אחר משחק יותר מדקותיים רצופות, אבל סיפורים אנושיים, משפחתיים וקהילתיים, הממלאים את עולמם של כדורגלנים ואוהדים, מרתקים גם אותי

שירו של עמי אסא (מילים ומנגינה) "עוד שבת של כדורגל" אכן מבטא התייחסות למשחק הזה כאל טעם החיים. מוקד עולמם, הזדהותם, חלומותיהם וציפיותיהם של שחקנים ואוהדים שרופים. הנה חלקו העיקרי של השיר. הרצל קביליו שר:

"עוד שבת של כדורגל
ניצחון הפסד ואכזבות
עוד שבת של כדורגל
הגינות הרבה וניצחונות.

…יש בעיות של עבודה ולחץ האישה
לא מבלים, אין כסף, אין פריון הילודה
בעיה של פסיכולוגיה שמה של מחלה
יא כדורגל מה עשית לי?

לא ישן ולא אוכל חושב על יום שבת
על אוהדים על טלוויזיה ועל עיתונים
מה יאמרו אנשים ומה יהיה איתי
יא כדורגל מה עשית לי?"

נדמה לי שניר צדוק, כותב מעולה בעיניי, מסמן תמורה בולטת באיכות הממוצעת של הכתיבה במוסף "ספורט". אני בעוונותי לא טורחת להכיר מוספי ספורט של עיתונים אחרים. מסתפקת בעיקר ברפרוף על כותרות ב"ספורט" של "ידיעות אחרונות" ומתעכבת במיוחד על סיפורים אישיים ואנושיים. למרות בורותי בנושא אני מבחינה בשיפור ניכר באיכות הכתיבה. הטקסטים כמעט חפים מקלישאות, הגזמות פרועות, ניסוחים מתלהמים ובומבסטיים, שגדשו בעבר את עיתונות הספורט.

שירו של עמי אסא, מילים ומנגינה, "עוד שבת של כדורגל" ששר הרצל קביליו, אכן מבטא התייחסות למשחק הזה כאל טעם החיים. מוקד עולמם, הזדהותם, חלומותיהם וציפיותיהם של שחקנים ואוהדים שרופים

אותו סגנון שהיה נפוץ בקרב כותבים על ספורט הונצח כזכור בפרודיות של שלישיית הגשש החיוור. ואני נזכרת בקולגה מצחיק ומשעשע, אב גאה לנער ששמו גל. הבן הסתמן כבר בנעוריו ככוכב כדורסל מבטיח. "גל שטף את ישראל!" ציטט האב הגאה כותרת עיתונאית אופיינית. אל הכרזתו הגאה, הדרמטית, נלוותה אירוניה גלויה.

ניר צדוק תפס כבר בנעוריו את הכדורגל כטבור העולם ומרכזו. תחום שאפשר למצוא בו עולם ומלואו. וכך הוא התייחס ברשימתו שהוזכרה לעיל לחיבור של קבוצות בית"ר ירושלים והפועל באר שבע, אשר הוליך לניצחון על הפועל תל אביב:

"הריצה של בית"ר ירושלים עם הפועל באר-שבע היא מרגעי השיא של הכדורגל בשנים האחרונות. חבל שהן לא יכולות להמשיך כך עוד ועוד, עם משחק כל שלושה ימים ונדנדה אחת גדולה שסוחפת את כל מי שמוכן להתמסר ולהתרגש. זה טעם החיים…הקאמבק של בית"ר אתמול הוכיח דבר אחד – היא אולי לא תהייה אלופה, אבל זה לא ייגמר לפני הרגע האחרון. כל עוד אפשר לבעוט את הכדור היא תבעט".

הכדורגל כנושא עיתונאי נראה לניר צדוק, כדבריו בראיונות – מרתק, מסעיר, עשיר, רב ניואנסים, ממש בלתי נדלה. עם זאת הוא מחבר לעתים קרובות גם כתבות משובחות על נושאים אחרים. כתבים נוספים מטפלים בהרחבה אך בקלילות בתופעות שחורגות מתחום הספורט נטו. מתייחסים לקהילה המקיפה את הספורטאים, להיבטים אנושיים, פסיכולוגיים ואנתרופולוגיים. מספרים סיפורים תוך הימנעות מטון אקדמי נפוח ומרצינות מזיעה.

ספרו הראשון של ניר צדוק יצא לאור בקיץ הקודם אחרי יותר מעשרים שנות כתיבה על ספורט בעיתונות. שם הספר: "יאללה, יאללה. עונה אחת על הדשא וחיים שלמים ביציע". במרכזו הסיפור של הפועל תל-אביב. צדוק, בן 41, אוהד כדבריו את הפועל תל-אביב כבר 30 שנה. דבק בקבוצה ומלווה אותה על שיאיה ונפילותיה. עוקב אחר משחקיה בארץ וגם בחו"ל. במבוא לספרו הוא כתב בין השאר:

"בדיוק כשהיא (הקבוצה) כבתה, משהו ניצת בי. 'יאללה, יאללה' הוא גם ספר על המסע המפותל של הפועל בחזרה לליגת העל…מסע שסופו עדיין לא נכתב. אך הוא בעיקר חלון לנפשו של אוהד ומערכת היחסים האובססיבית שהוא מנהל עם הקבוצה שהוא הרבה אוהב, קצת שונא, אבל לעולם לא יוכל לברוח ממנה ולא משנה כמה ינסה".

ניר צדוק מתייחס במבוא לספר גם אל התהום המפרידה בין קבוצה לאוהדיה. רוב האוהדים מבינים כבר בגיל העשרה שהם לעולם לא יהיו שחקנים. עם ההכרה במגבלותיהם מתעצמת האהדה לקבוצה שהם אוהבים. הם מתרכזים בליווי פסיבי של אותה קבוצה.

"באהדה יש נצח שהכדורגל לא יכול לספק לשחקנים. אוהדים אינם מוגבלים בזמן. הקריירה שלהם נמשכת כל עוד הם נמשכים".

אבישי סלע המעיד על עצמו שהוא "פריק של כדורגל" כתב בשבועון התל-אביבי "טיים אאוט" על ייחודו המובהק של הספר "יאללה, יאללה". הוא נכתב מנקודת מבטו של אוהד. בעוד ששפע ספרים ורשימות עיתונאיות שהוקדשו לכדורגל הישראלי התרכזו בביוגרפיות של שחקנים, גם באוטוביוגרפיות, בתיעוד קריירות ובהיסטוריה של קבוצות. ספרו המומלץ של ניר צדוק, קבע אבישי סלע, הוא בעיקרו "ספר על החיים ועל הכדורגל שבתוכם…זה לא רק ספר על כדורגל ועל אהבת כדורגל, אלא על כדורגל כחלק מרצף שהכול מתבטא בו. התבגרות ונוסטלגיה, שנאה ואהבה, חיים ומוות".

צדוק מתייחס לתהום המפרידה בין קבוצה לאוהדיה. רוב האוהדים מבינים כבר בגיל העשרה שלעולם לא יהיו שחקנים. עם ההכרה במגבלותיהם מתעצמת האהדה לקבוצה שהם אוהבים. הם מתרכזים בליווי פסיבי שלה

אכן, הכדורגל נתפס כחלק מרכזי מרצף החיים. שחקנים מתייחסים למשחק כאל אירוע גורלי. סדרת הדוקו המעניינת "מלכת השכונה" המוקרנת עכשיו במוצאי שבתות בערוץ כאן 11, מתארת דיוקן אינטימי של קבוצת "בני יהודה" על רקע שכונת התקווה התל-אביבית שבתוכה צמחה הקבוצה. וכמאמר שחקן מבני יהודה:

"אני מוכן להתגרש מאשתי כדי לתת גול אחד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.