בדצמבר האחרון פסק בג"ץ, שהממשלה אינה רשאית לפטר את היועצת המשפטית לממשלה. תוך שעה כבר נשמעו שרים הקוראים להתעלם מהפסיקה.

כפי שניתן להבחין, בישראל מכהנת ממשלה, המורה למדינה להתעלם מבית המשפט של עצמה.

יש תחושה ברורה באוויר, הקיץ מתקרב ועמו בחינות הבגרות. אבל בחינת הבגרות של ישראל באזרחות תיערך בסתיו והגיע הזמן ללמוד אליה. חס וחלילה שנגיע לבחינה לא מוכנים וניכשל. 

שאלה ראשונה:

מה עושה מנהיג ותיק בדמוקרטיה כשהוא מתחיל לחוש שהקלפי עלול להדיח אותו? תן דוגמאות למספר מנגנונים.

ראשית בא המיזוג של ההישרדות האישית עם ההישרדות הלאומית. זהו האינסטינקט העמוק ביותר של מנהיג, המרגיש שאולי לא ינצח בבחירות:

"אם אני נופל, המדינה נופלת".

ראש הממשלה בנימין נתניהו טיפח שנים את הרעיון שרק הוא מסוגל להגן על ישראל – מפני איראן, מפני חמאס, מפני השמאל, הלחץ הזר, בתי המשפט, התקשורת והבידוד הדיפלומטי. בעולם כזה האופוזיציה אינה עוד ממשלה חלופית לגיטימית. היא הופכת לחולשה, לבגידה, לכניעה או לתמימות. המנהיג חדל להיות ראש ממשלה והופך למגן, לאבי האומה. להחליף אותו זה לא מהלך דמוקרטי, זו סכנה.

נתניהו טיפח שנים את הרעיון שרק הוא מסוגל להגן על ישראל – מאיראן, מחמאס, מהשמאל, מהלחץ הזר, מבתי המשפט, מהתקשורת ומהבידוד הדיפלומטי. בעולם כזה – להחליף אותו זה לא מהלך דמוקרטי, זו סכנה

ואז הופכים את מערכת המשפט לאויב. כשמנהיג הנתון ללחץ משפטי מציג את בתי המשפט, התביעה, היועצים המשפטיים והיועצת המשפטית לממשלה כאויבי העם – הבלם הדמוקרטי נחלש.

המשפט של נתניהו, המהפכה המשפטית של הקואליציה שלו, והמתקפות החוזרות על שומרי הסף, כולם שייכים לאותו דפוס. השאלה אינה אם מערכת המשפט מושלמת. היא איננה. השאלה היא אם הרפורמה נועדה לשפר את המדינה או להגן על השליט.

המנגנון הבא הוא שינוי הכללים במקום שכנוע. בדמוקרטיה בריאה, מנהיג בצרות מנסה להחזיר אמון. בישראל הוא מנסה לשנות את המגרש ולא להגיע להסכמות. ועדת המינויים לשופטים, סמכויות היועצים המשפטיים, מבחן הסבירות, האיזון בין רוב קואליציוני למוסדות עצמאיים, חוק הגיוס, כולם הופכים לזירות הישרדות. ייתכן שחלק מהשינויים מוצדקים לגופם; המבנה החוקתי שלנו חסר, ובית המשפט העליון אכן חזק יחסית בכמה מובנים השוואתיים. אבל רפורמה לגיטימית דורשת הסכמה רחבה ואמיתית. כשקואליציה צרה משכתבת את הכללים תוך כדי משחק בשעה שהמנהיג נתון אישית במשבר, כל חוק נראה חשוד.

מעל הכל מרחפת התועלת הפוליטית של החירום המתמשך. לישראל יש אויבים אמיתיים: חמאס, חזבאללה, איראן, וסביבה אזורית שבה תמימות עלולה להיות קטלנית. ריאליזם ביטחוני אינו מניפולציה, הוא הכרח. אבל חירום מתמשך נוח פוליטית. הוא דוחה בחירות, דוחה ועדות חקירה, מצמצם את הביקורת, וגורם לכך שהחלפת הנהגה תיראה כחוסר אחריות.

המבחן הוא אם מדיניות המלחמה מונעת ממטרות ביטחוניות ברורות, או שמא המשבר עצמו הפך לחלק מאסטרטגיית ההישרדות של המנהיג. דמוקרטיה במלחמה חייבת להישאר דמוקרטיה, לא מדינה שבה המלחמה היא הזדמנות לשחיקה דמוקרטית.

כשקואליציה צרה משכתבת את הכללים תוך כדי משחק בשעה שהמנהיג נתון אישית במשבר, כל חוק נראה חשוד. מעל הכל מרחפת התועלת הפוליטית של החירום המתמשך, שדוחה בחירות, ועדות חקירה וביקורת

ואחרונה ולא חביבה היא דה-לגיטימציה של היורש עוד לפני שהופיע. כל קואליציה חלופית אפשרית מתויגת מייד כשמאלנית, כתלוית-ערבים, כפוסט-ציונית, כאליטיסטית, כחלשה או כנשלטת מבחוץ. זהו אחד הכלים האפקטיביים ביותר של נתניהו. הוא לא רק תוקף את יריביו, הוא אומר לבוחריו שאף ממשלה מחליפה לא תוכל להיות לגיטימית.

כאן הסכנה אינה בחירות בודדות. היא תרבותית: מחנה פוליטי גדול לומד להאמין שרק למנהיג שלו יש זכות לשלוט. זוהי נקודת הסכנה האמיתית. דמוקרטיות אינן נכנסות למשבר כשהאופוזיציה מנצחת, אלא כשהמחנה השולט מפסיק לראות בניצחון שלה דבר לגיטימי.

שאלה שנייה:

כיצד שרדו מדינות אחרות מנהיגים שניסו לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק? הבא והסבר דוגמאות רק מדמוקרטיות.

ארצות הברית אחרי 2020 שרדה משום שהמוסדות סירבו לקרוס בבת אחת. בתי משפט, פקידי מדינה, מפקדי צבא, הקונגרס, עובדי ציבור, עיתונאים, וחלקים מהממסד הרפובליקאי עצמו, לא כולם נכנעו לדרישתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להמיר נאמנות אישית בצייתנות חוקתית. הלקח לישראל ברור: שום מוסד בודד אינו מציל דמוקרטיה לבדו. ההצלה תלויה בריבוי נקודות סירוב נפרדות. וזו בדיוק הסיבה לדאגה כשמדמיינים שבג"ץ לבדו יחזיק את הקו. הוא לא.

דה-לגיטימציה של היורש עוד לפני שהופיע. כל קואליציה חלופית אפשרית מתויגת מייד כשמאלנית, כתלוית-ערבים, כפוסט-ציונית, כאליטיסטית, כחלשה או כנשלטת מבחוץ. זהו אחד הכלים האפקטיביים ביותר של נתניהו

בהודו אינדירה גנדי השעתה חירויות, כלאה יריבים וצנזרה את העיתונות, ובכל זאת קיימה בחירות ב-1977 והובסה. הלקח לישראל הוא שבחירות עדיין חשובות, אבל רק אם האופוזיציה מתנהגת כממשלה-בהמתנה, ולא רק כתנועת מחאה. "רק לא ביבי" אינו מספיק. חלופה אמינה חייבת להציע רצינות ביטחונית, תיקון מוסדי, כשירות כלכלית, ומסלול מכובד שמאפשר לבוחרי נתניהו לחזור אל הפוליטיקה הרגילה.

צרפת, במעבר מהרפובליקה הרביעית לחמישית, בחרה בדרך שלישית: עיצוב מחדש של המוסדות. צרפת לא נחלצה מאי-היציבות בהעמדת פנים שהשיטה עובדת. היא שכתבה את הכללים.

אבל המקרה הזה הוא גם אזהרה: שארל דה-גול ייצב את צרפת, אך הפתרון נשען במידה רבה על דמות מושיע. ישראל אינה זקוקה למושיע חדש. היא זקוקה לכללים טובים יותר: חוקי יסוד שאי אפשר לשכתב כלאחר יד ברוב זמני, מגבלות ברורות על ממשלות מעבר, הליך מינוי שופטים מאוזן ומוסכם בין המחנות, הגנה על היועצים המשפטיים, ומנגנון אמין לחקירה לאומית לאחר אסון.

שאלה שלישית:

מה צריכים אנחנו, אזרחי ישראל, לעשות עכשיו?

קודם כל, בחירות במועד. הזמן הדמוקרטי הוא אחד הבלמים האחרונים על מנהיג בדמדומי כהונתו. הבחירות קבועות לאוקטובר, כל דחייה בלתי-מוגדרת רק תעמיק את החשד שהמלחמה הפכה למקלט פוליטי.

ישראל לא זקוקה למושיע חדש אלא לכללים משופרים: חוקי יסוד שאי אפשר לשכתב ברוב זמני, מגבלות ברורות על ממשלות מעבר, הליך מינוי שופטים מאוזן,  הגנה על היועמ"שים, ומנגנון אמין לחקירה לאומית לאחר אסון

ואז, וזה יהיה קשה, הימין חייב להיגמל מנתניהו. דמוקרטיה בריאה זקוקה למחנה שמרני או מרכז-ימני רציני שמסוגל לשלוט בלי להיות תלוי באיש אחד. ליכוד שאחרי נתניהו, או ימין אחראי חדש, יהיו דבר טוב לא רק לימין אלא לישראל כולה. המדינה אינה יכולה להישאר כלואה בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי", אותם תאומים סיאמיים המחוברים בראשם. כל עוד מחצית מהציבור מאמינה שזהותה הפוליטית תלויה באדם אחד, אין באמת חילופי שלטון, יש רק הפסקה זמנית.

עוד דרישה קשה: האופוזיציה חייבת להיראות בטוחה, לא רק זועמת. נתניהו שורד על ידי דמוניזציה של יריביו. לכן על האופוזיציה להקרין בגרות ולא רק זעם. היא חייבת להציע תוכנית לאומית מינימלית: אחריות ביטחונית, תיקון מערכת המשפט, ועדת חקירה ממלכתית, שיקום הדרום והצפון, ייצוב כלכלי, ושיקום אמון הציבור. תיקון מוסדי חייב להיות רחב ולהכיל פשרות שאף אחד לא יאהב, וביטחון חייב להיות מנותק מהישרדות פוליטית. כרגע האופוזיציה לא ממש שם. היא מתעמתת עם נתניהו לפי הכללים שלו. 

ואולי החשוב מכול, וכנראה הנקודה שהכי הרבה אנשים לא יאהבו ויורידו לי את ציון הבחינה: ישראל חייבת להימנע מפוליטיקה של השפלה אחרי נתניהו. נשיאה באחריות אישית של נתניהו היא הכרחית, על השבעה באוקטובר, על השחיתות, על ניהול המלחמה, על מימון חמאס, על הנזק המוסדי. אבל נקמה במחנה שלם תהיה אסון. אם מחצית מהמדינה תרגיש מובסת, הביביזם ישרוד את ביבי. המטרה אינה למחוק את בוחריו. המטרה היא לאפשר להם להישאר שותפים מלאים בישראל דמוקרטית, בלי שיזדקקו לנתניהו כתעודת זהות.

המאבק עדיין פתוח. ההפגנות, פסיקות בית המשפט, הביקורת התקשורתית, מחאת המילואימניקים, הוויכוחים הציבוריים על גיוס החרדים והתגייסות החברה האזרחית, כולם מעידים שהגוף הדמוקרטי חי ואפילו בועט.

אם מחצית מהמדינה תרגיש מובסת, הביביזם ישרוד את ביבי. המטרה אינה למחוק את בוחריו. המטרה היא לאפשר להם להישאר שותפים מלאים בישראל דמוקרטית, בלי שיזדקקו לנתניהו כתעודת זהות

המבחן האמיתי של בגרותה של ישראל פשוט: האם כוח יכול לעבור ידיים בלי אסון? האם ראש ממשלה יכול להפסיד והמדינה תמשיך? האם הימין יכול להתקיים בלי נתניהו, והאם המרכז-שמאל יכול להחליף אותו בלי להתייחס לכל בוחריו כאויבים? האם ישראל יכולה להגן על עצמה צבאית בלי לוותר על עצמה פוליטית? האם ניתן להציג מודל מנהיגות אחר למדינה?

המטרה אינה הדחת אדם אחד בכל מחיר. היא החזרת הרגל דמוקרטי שנתניהו שחק במשך שנים: הידיעה ששום מנהיג אינו הבעלים של המדינה. הצבא איננו נתניהו. היהדות איננה נתניהו. הביטחון איננו נתניהו. הפטריוטיות איננה נתניהו. הימין איננו נתניהו. ישראל איננה נתניהו.  אם תרצו, הניצחון המוחלט יהיה אם ישראל תתבגר ותוכל להיות מדינה שבה גם המנהיג החזק ביותר יכול להפסיד, ללכת, ולהפוך להיסטוריה. אין זו אגדה.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.