חמאס הצליח להדהים את ישראל בשבעה באוקטובר, אך הלם איננו שליטה אסטרטגית. זהו ההבדל המרכזי בין פעולה שמצליחה לשבור שגרה, תודעה ומערך ביטחוני, לבין מהלך שמצליח לעצב סדר פוליטי חדש ובר־קיימא.

מתקפת השבעה באוקטובר נועדה לפרוץ סדר אזורי ופוליטי שהלך והתגבש לפני המלחמה: ישראל האמינה כי ניתן להכיל את רצועת עזה, להרתיע את חמאס, לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, ולהמשיך לקדם נורמליזציה אזורית בלי להציב את הסוגיה הפלסטינית במרכז סדר היום המזרח־תיכוני.

עסקה אפשרית בין ישראל, סעודיה וארצות הברית איימה לדחוק את חמאס לשוליים: עזה הייתה נותרת מבודדת, הסוגיה הפלסטינית הייתה מאבדת ממעמדה, והנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי הייתה מתקדמת ללא הסכמתו.

עסקה אפשרית בין ישראל, סעודיה וארה"ב איימה לדחוק את חמאס לשוליים: עזה הייתה נותרת מבודדת, הסוגיה הפלסטינית הייתה מאבדת ממעמדה, והנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי הייתה מתקדמת ללא הסכמתו

במובן הצר הזה, חמאס השיג את מטרתו המיידית. אנשיו פרצו את מערך ההגנה בגבול ישראל, הרגו כ־1,200 בני אדם, חטפו 251 בני ערובה, שיתקו זמנית מערכות פיקוד ומודיעין, וניפצו את התחושה הציבורית כי ישראל הצליחה להכיל את עזה. המתקפה יצרה הלם פסיכולוגי, מנוף מיקוח, פגיעה קשה בדימוי ההרתעה הישראלי, והכריחה את המערכת האזורית והבינלאומית לעסוק מחדש בשאלה הפלסטינית.

אך השאלה האסטרטגית המרכזית איננה אם חמאס הצליח ליצור שיבוש. הוא הצליח. השאלה החשובה יותר היא אם הצליח לשלוט בתוצאות השיבוש הזה. כאן התמונה שונה לחלוטין.

השבעה באוקטובר חולל אפקט חוזר הרסני נגד חמאס עצמו. ישראל פתחה במלחמה שמטרותיה היו השבת החטופים, פירוק יכולתו הצבאית של חמאס, ומניעת המשך שלטונו בעזה במתכונת שהתקיימה לפני המלחמה. היוזמה ההתקפית של חמאס הפכה למאבק על עצם הישרדותו הארגונית, על נשקו, על הנהגתו, על שליטתו באוכלוסייה, ועל עתידו הפוליטי.

כאן מתגלה מלוא הפרדוקס: אותה מתקפה שהחזירה את חמאס למרכז הבמה האזורית חשפה אותו גם למכת־נגד ישראלית חסרת תקדים. הוא הצליח להפוך שוב לשחקן שאי אפשר להתעלם ממנו, אך במחיר הפיכתו ליעד המרכזי של המערכה. הוא הצליח להוכיח שהסטטוס קוו היה שברירי, אך לא הצליח להציע חלופה יציבה. הוא הצליח לייצר רגע מכונן, אך לא הצליח לשלוט במסלול שהרגע הזה פתח.

המתקפה יצרה שיבוש: הלם פסיכולוגי, מנוף מיקוח, פגיעה קשה בדימוי ההרתעה הישראלי, ואילוץ המערכת האזורית והבינלאומית לעסוק בשאלה הפלסטינית. אך השאלה החשובה היא אם חמאס הצליח לשלוט בתוצאות השיבוש

גם התוצאות המשניות של המתקפה היו מעורבות. חמאס החזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום העולמי. המלחמה אילצה את מדינות ערב, את ארצות הברית, את אירופה, מוסדות בינלאומיים ואת דעת הקהל הגלובלית לעסוק מחדש בעזה ובעתיד הפוליטי הפלסטיני. אך הדבר התרחש במחיר קטסטרופלי: הרס נרחב ברצועה, משבר הומניטרי עמוק, עקירה המונית, תשישות חברתית פלסטינית, ואפשרות להתגברות של כעס כלפי חמאס עצמו בקרב תושבי עזה.

לא פחות חשוב, המלחמה שינתה גם את נקודת המבט של שחקנים שלא היו חלק ישיר מהמתקפה. מדינות ערב נדרשו לאזן בין התנגדות ציבורית למלחמה לבין אינטרסים אסטרטגיים ארוכי טווח. ארצות הברית נאלצה לנהל בעת ובעונה אחת תמיכה בישראל, לחץ הומניטרי, ותחרות אזורית מול איראן. איראן וחזבאללה מצאו עצמן בתוך מרחב של הסלמה מבוקרת, שבו כל צעד עלול לחרוג מהכוונה המקורית.

ייתכן שחמאס השיג גם תוצאה עקיפה: סיבוך או עיכוב הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. הוא לא יכול היה להביס את ישראל צבאית, אך הוא יכול היה לשבש תהליך אזורי שאיים לעקוף את הפלסטינים. ועדיין, עיכוב נורמליזציה איננו שקול לבניית אסטרטגיה פוליטית.

אם נוסחת נורמליזציה עתידית תכלול דרישה ברורה יותר למדינה פלסטינית, אך גם הדרה של חמאס מהשלטון בעזה, התוצאה עלולה להיות פרדוקסלית מבחינתו: הפלסטינים יחזרו לשולחן, אך חמאס לא בהכרח יישב סביבו.

אם נוסחת נורמליזציה עתידית תכלול דרישה ברורה יותר למדינה פלסטינית, אך גם הדרה של חמאס מהשלטון בעזה, התוצאה עלולה להיות פרדוקסלית מבחינתו: הפלסטינים יחזרו לשולחן, אך חמאס לא בהכרח יישב סביבו

ההשפעה החשובה ביותר היא מערכתית. השבעה באוקטובר הפך סכסוך עזתי שנוהל כבעיה מקומית מוכלת – למשבר אזורי ובינלאומי שמעורבים בו ישראל, חמאס, חזבאללה, איראן, ארצות הברית, מדינות ערב, בתי דין בינלאומיים, ארגונים הומניטריים ודעת הקהל העולמית. ככל שמספר השחקנים גדל, כך קטנה יכולתו של מחולל המשבר לשלוט בתוצאותיו. זהו שיעור יסודי בפוליטיקה של מערכות מורכבות: שחקן יכול להצית תהליך, אך לא בהכרח לשלוט בדינמיקה המתפתחת ממנו.

משום כך, במונחים אסטרטגיים, השבעה באוקטובר איננו רק סיפור של כישלון ישראלי או הצלחה מבצעית של חמאס. זהו גם מקרה מובהק של תוצאה בלתי מכוונת: פעולה שנועדה להחזיר יוזמה לידי חמאס יצרה שרשרת תגובות שהגבילה את חופש הפעולה שלו עצמו. ככל שהמערכה התארכה, כך הפער בין מטרת המתקפה לבין תוצאותיה נעשה גלוי יותר.

זו המלכודת האסטרטגית שחמאס בנה לעצמו. הוא הוכיח שהסדר הישן היה שברירי. הוא החזיר את השאלה הפלסטינית לסדר היום. אך הוא גם שחרר כוחות שעלולים להחליש, לדחוק לשוליים, או לשנות את חמאס עצמו. חמאס שבר את הסדר הישן; הוא לא שלט בסדר שנולד מתוך הריסותיו.

ד״ר עופר ישראלי הוא אסטרטג גאו־פוליטי ותיאורטיקן של מורכבות, המתמחה ביחסים בינלאומיים כמומחה למזרח התיכון ולקבלת החלטות במדיניות חוץ, הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. ד״ר ישראלי הוא מחברם של ארבעה ספרים העוסקים במלחמה, בתוצאות בלתי מכוונות ובמורכבות ביחסים הבינלאומיים, ובהם לאחרונה: ״השפעות מורכבות בסכסוכים במזרח התיכון״ (מאגנס, 2026: https://links.responder.co.il/?, id=41670461&sid=669772601&k=1de5285fb5cf1937de2b01598d27ef79).