במשך שנים רבות התגאתה ישראל בהישגיה בתחומי המדע. קינותיהם של מדענים, אנשי חינוך, כלכלה ואף תרבות על הרמה היורדת והולכת של תלמידי ישראל בכל תחומי הידע, היו רק תגובות מהסוג "כל דור חושב כך" ואף גרוע ותמציתי יותר: "אתם חמוצים".

ישראל המשיכה להעמיד פנים שתלמידיה ניצבים בפסגת ההישגים הבינלאומיים, בניגוד מוחלט לעובדות, ול"ראיה" הובאו עובדות מפוברקות על אחוזי זכייה בפרסי נובל ביחס לגודל האוכלוסייה. זאת כאשר האמת היא שבישראל הייתה רק מדענית אחת שגדלה והתחנכה כאן, ושתגליתה, זו שהביאה לה את פרס נובל, נעשתה בעת עבודתה בישראל: עדה יונת.

בפוסט הקודם ציינתי את העובדה, שבעוד 3% מילדי ישראל "זכו" לתואר "מחוננים", ו-5-7% מהם – "מצטיינים", רק 2% הגיעו לרמה הגבוהה ביותר במבחנים הבינלאומיים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים. דהיינו, גם רבים מבעלי הפוטנציאל הגבוה לא מממשים אותו.

ישראל המשיכה להעמיד פנים שתלמידיה ניצבים בפסגת ההישגים הבינלאומיים, בניגוד מוחלט לעובדות, ול"ראיה" הובאו עובדות מפוברקות על אחוזי זכייה בפרסי נובל ביחס לגודל האוכלוסייה

המצב שונה לחלוטין באיראן, לדוגמה. בעיר טהרן בלבד ישנם כ-100 מוסדות לימוד, בהם מטפחים מחוננים כחלק ממערכת החינוך. אם נשווה נתון זה בלבד, למצב בתל אביב, שבצירוף ערי הלוויין שלה גודלה הוא כ-10% מגודלה של טהרן, בולט יתרונה המשמעותי של טהרן.

מאחר שה"רשויות" בארץ לא תמיד מחברות בין יתרונות טכנולוגיים והאצה בתחומי הפיתוח המדעי לבין החינוך הירוד אצלנו, אני מציעה כאן דוגמה אחת שתבהיר איך ניתן לשנות את המצב.

בראשון לציון מתגוררת משפחת רדזיוילובסקי, אב, אם ושני בנים. האב, ד"ר ולדימיר, עבר מזמן את גיל הפנסיה, אך ממשיך ללמד ילדים מגיל 5 מתמטיקה. הוא עושה זאת 364 ימים בשנה: ביום הכיפורים הוא נח, כי אי אפשר לנסוע אליו.

ד"ר ולדימיר מתמיד בעבודתו זו מאז עלייתו ארצה, בשנת 1990. הוא לימד עשרות תלמידים שקיבלו מדליות באולימפיאדות בינלאומיות למתמטיקה ולפיזיקה, ועשרות תלמידים שהצטיינו והגיעו להישגים יוצאי דופן באולימפיאדות ארציות ובינלאומיות. כמו כן הכין מאות תלמידים ללימודים "במעמד מיוחד" באוניברסיטת תל אביב; תלמידי תיכון שטרם סיימו את לימודיהם הפורמליים בבית הספר, אבל חלקם אף החל את לימודי התואר השני לפני גיל 18.

ד"ר ולדימיר לימד ומלמד את תלמידיו לא רק מתמטיקה: הוא לימד ומלמד אותם שהמתמטיקה היא כלי במלחמה נגד איראן, מלחמה שאותה צפה כבר לפני 30 שנה.

מבלי להיכנס לשום הגדרה של מחוננות, מונח שספק אם הוא מכיר בעברית, ומבלי לסנן את הלומדים אצלו, הוא מרביץ בהם מתמטיקה על פי שיטתו המיוחדת ורואה ברכה בעבודתו הייחודית.

ד"ר ולדימיר מלמד את תלמידיו מגיל 5, והם זוכים במדליות הצטיינות בינלאומיות. אבל הוא לא מלמד אותם רק מתמטיקה: הוא מלמד שהמתמטיקה היא כלי במלחמה נגד איראן, מלחמה אותה צפה כבר לפני 30 שנה

כדי להמשיך ולעסוק בעבודת קודש זו, שעבורה הוא דורש סכום פעוט מההורים של תלמידיו, הוא עזב את חברת ההייטק שאשתו ושני בניו עבדו בה. אבל למרבה הצער תרומתו ואמונתו היוקדת בחשיבות לימוד המתמטיקה לא הספיקו כאשר הידלדלה שורת התלמידים הפוטנציאליים, שהיו ברובם ילדיהם של העולים מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90.

בעוד שבמהלך שנות ה-90 לפחות מחצית מהמשתתפים בכל אולימפיאדה למתמטיקה היו בניהם של עולים מברית המועצות לשעבר, הרי בעשור שלאחר מכן ירדה השתתפותם ובמקביל ירדו ההישגים. ישראל ירדה מדחי אל דחי בהישגים הבינלאומיים.

אם נשווה את הישגיה של ישראל לאלו של איראן באולימפיאדה למתמטיקה מאז ראשית השתתפותן של שתי המדינות באולימפיאדה זו – נראה שישראל החלה את ההשתתפות ביתרון ניכר על פני איראן. ראשית: ישראל החלה להשתתף כבר בשנת 1979, ואילו איראן – רק 6 שנים לאחר מכן, ב-1985. עצם ההשתתפות מקנה יתרון, שכן, מדינה ש"נמצאת על המפה" יכולה לראות את המקום המדויק שלה ביחס למדינות האחרות וללמוד מהן על משך ההכנה, האינטנסיביות הנדרשת, המשאבים הציבוריים והפרטיים שניתן להקדיש למשימה זו, על בחירת המאמנים ועוד.

ההשוואה לארצות אחרות מאפשרת גם את שיפור בחירת המועמדים, סינונם, נקיטת פעולה אקטיבית להשתתפותן של נערות או ויתור על כך – כפי שעושות מרבית המדינות המשתתפות. כל הפעולות הללו עוזרות להשתפר מאולימפיאדה לאולימפיאדה, דבר שאכן עשתה ישראל בשנים הראשונות להשתתפותה באולימפיאדה העולמית למתמטיקה לנוער. מעבר לכך קיימת חשיבות רבה לנקודת ההתחלה: ב-1985, שבה השתתפה איראן לראשונה, היא הגיעה למקום ה-32. באותה שנה הייתה ישראל כבר בעשירייה השנייה – במקום ה-16.

אם נשווה את הישגיה של ישראל לאלו של איראן באולימפיאדה למתמטיקה מאז ראשית השתתפותן של שתי המדינות באולימפיאדה זו – נראה שישראל החלה את ההשתתפות ביתרון ניכר על פני איראן

כאמור, ישראל הצליחה "לצוף מעל המים" במשך רוב שנות ה-90, כאשר היא במקומות ה-13-24. אבל כל אותה עת השתפרה איראן משמעותית: כבר ב-1991, כאשר ישראל הגיעה למקום ה-23, איראן הייתה במקום ה-8; בשנים 1993-5 הגיעה איראן למקומות 6-8, וב-1997 למקום השלישי. ב-1998 הייתה איראן אלופת העולם באולימפיאדה למתמטיקה לנוער, ואילו ישראל במקום ה-24 – 23 מקומות מתחתיה.

לאורך כל העשור הראשון של האלף ה-3 הידרדרה ישראל בהישגיה באולימפיאדה למתמטיקה, כאשר ה"שיא השלילי" היה ב-2010: מקום 53. אכן, גם איראן לא הצליחה לשמור לעצמה מקום בעשירייה הראשונה באותו עשור, אבל ההבדל בין המקום ה-16 של איראן ב-2010 לבין ה-53 של ישראל היה אמור להדליק אור אדום במשרד החינוך, בעיקר באגף למחוננים, אצל שר החינוך ופקידי משרדו, ואצל כל מי שהבין שהעליונות הכלכלית, הצבאית, המדינית ואולי אף עצם ההישרדות של ישראל תלויה ב"כוח המוח", וכוח זה נראה היה שתש.

את הנורה האדומה הבוהקת ראתה משפחת רדזיוילובסקי שגם עשתה מעשה. הבן לב, שעלה לישראל כנער, זכה בשנים 1994-1996 במקום הראשון בשלוש התחרויות הארציות במתמטיקה: באולימפיאדת המתמטיקה הארצית לנוער על שם יוסף גיליס שנערכת מדי שנה במכון וייצמן, באולימפיאדת המתמטיקה השנתית ע"ש פרופ' ירמיהו גרוסמן שנערכת בטכניון, ובתחרות הערים. הוא אף ייצג את ישראל באולימפיאדת המתמטיקה הבינלאומית שלוש פעמים, זכה פעם במדליית ארד ופעמיים במדליית כסף.

ההבדל בין המקום ה-16 של איראן ב-2010 לבין ה-53 של ישראל היה אמור להדליק אור אדום במשרד החינוך ואצל כל מי שהבין שהעליונות הכלכלית, הצבאית, המדינית ואולי אף עצם הישרדותה תלויה ב"כוח המוח", שתש

לב רדזיוילובסקי למד בתוכנית בנו ארבל באוניברסיטת תל אביב, וסיים את לימודי התואר הראשון במתמטיקה בהיותו בתיכון. זה היה הרקורד האופטימלי עבור מי שקיבל על עצמו את התפקיד של המאמן הראשי של נבחרת ישראל במתמטיקה. כבר בשנה הראשונה לתפקידו, 2011, התקדמה ישראל מהמקום ה-53 בשנה הקודמת למקום ה-23 (ביחד עם הודו), ובשנת 2021 הגיעה לשיא: המקום ה-7.

כאמור, שני בנים לו לד"ר ולדימיר. אם מי מאתנו שכח את החדשה המרעישה בתחום החינוך מ-28.5.26 – אני מזכירה אותה כאן: פבל רדזיוילובסקי, הבן השני, הוא זה שהביא את נבחרת ישראל באולימפיאדת אסיה בפיזיקה למקום הראשון בעולם.

יקצר המקום לתאר את חשיבותה של אולימפיאדה זו, שבה התמודדו 209 תלמידים מ-27 מדינות – לא כולן כאלה שנחשבות ידידותיות לישראל, וחלק גדול מהן מדינות שעצם הניצחון מולן הוא ערך ביטחוני חשוב במעלה.

לימוד לשם לימוד, או "תורה לשמה" הם כבר מושגים שאבד עליהם הכלח. גם אזכור העבר המפואר הוא מקור לסניטות על געגועים של אנשים מבוגרים, שאולי כבר שכחו את הרע, וממרחק השנים נוטה העבר להיראות מבעד למשקפיים ורודים.

יקצר המקום לתאר את חשיבות אולימפיאדת אסיה, בה התמודדו 209 תלמידים מ-27 מדינות – לא כולן נחשבות ידידותיות לישראל, חלקן הגדול כאלה שעצם הניצחון מולן הוא ערך ביטחוני חשוב במעלה

אבל היכן ה"צעירים" ה"פרקטיים", ה"ציוניים"; אלה שרוממות הביטחון בפיהם, כאשר מוזנח האוצר היקר ביותר שלנו, דור העתיד שייטול את המושכות על עצם קיומנו?

ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.