אכן, עמי, מן הראוי להזכיר את מה שהזכרת, בנוסף לנקודות חשובות נוספות, אך בלתי אפשרי לעשות זאת במסגרת של 1000 מלים. מאחר שמספר המלים של כל תגובה, כולל זו שלי, לא נכלל ב-1000 המלים שמסגרת הפוסט מאפשרת לי, הנה תגובתי.
התמקדת בפוסט זה בתלמידי ישראל ולא באלו הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. ציינתי, כפי שציינתי כבר בפוסט הקודם שלי ("עד כמה רע מצבנו בתחום החינוך"), מעט מהבעיות והעיוותים שנעשים החל מראשית שנות הלימודים של כל ילד וילדה במדינת ישראל בבית הספר היסודי ועד הגיל בו מסיימים הנערים והנערות את לימודיהם בתיכון. הנקודות שהעליתי רחוקות מלמצות את הנושא. לדוגמה: לא הזכרתי את הקניית המושגים המתמטיים בגן הילדים הישראלי, נושא שעליו כתבתי כבר לפני 26 שנה, ואף הרציתי אודותיו בכנס בינלאומי. באותה עבודה הדגשתי את העובדה, שמרבית חומרי הלמידה בעייתיים, והגננות שמופקדות על הקניית מושגים אלו היו בדרך כלל נשים שאהבת המתמטיקה, כמו גם ידע והבנה מתמטית, לא היו נפוצים אצלן. לא התעכבתי על העובדה, שבניגוד לכל המדינות המפותחות בעולם, כמו גם במרבית המדינות הלא-מפותחות, לא חל חינוך חובה חינם מגיל 3 ועד 18 – אבל בישראל העובדה שקיים חוק זה לא "עוזרת", בלשון המעטה, לעלייה ברמת החינוך. מבלי להיכנס להבדל שבין קורלציה לסיבתיות, העובדה היא, שכאשר חוק חינוך חובה חל רק על בני 5-14, היתה רמת החינוך בישראל גבוהה בהרבה מאשר כיום.
לפיכך הערתך – על אף נכונותה – יכולה להיות פתח לדיון חדש, אבל אין היא דוגמה לתזה המנומקת שהצגתי. אסתפק כאן בדוגמה אחת קטנה: בשנת 2007 אמר לי אחד הדיקאנים של אוניברסיטת מחקר חשובה: "אם אני מאתר סטודנט שיודע לכתוב, אני מטפח אותו". כך, בזו הלשון. הא לא דיבר על ידע, על יכולות גבוהות, על התעניינות בתחום מסוים. רק על "ידיעת כְְּתוב". האם מצב זה השתנה? אם כן – לאיזה כיוון לדעתך?