המלחמה עדיין לא תמה ולא ברור כיצד תסתיים. אבל לנוכח הדרך בה התנהלה עד עתה ניתן לקבוע את הכותרת שתסכם אותה בצורה הטובה ביותר: "לחלץ תבוסה ממלתעות הניצחון".

המצב בו צד לוחם מנצח במערכות בזו אחר זו אך מובס בסיום המלחמה מוכר היטב בהיסטוריה.

זה היה גורלו של חניבעל, שהביס בשורת ניצחונות מבריקים את לגיונות רומא במלחמה הפונית השנייה, אך נכנע בקרב האחרון והקובע. נפוליאון בונפרטה כבש את רוסיה ב-1812 אך חזר עם הזנב בין הרגליים מבלי שהובס בקרב אחד. או ארצות הברית שניצחה ברוב הקרבות במלחמת וייטנאם אך הוכרעה על ידי נחישות יריבתה.

המצב בו צד לוחם מנצח במערכות בזו אחר זו אך מובס בסיום המלחמה מוכר היטב בהיסטוריה. זה היה, למשל, גורלו של חניבעל, שהביס בשורת ניצחונות מבריקים את לגיונות רומא, אך נכנע בקרב האחרון והקובע

אבל קשה למצוא בהיסטוריה דוגמה לצורה הכושלת בה ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל את המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר ונמשכת מאז, תוך מאמץ עקשני להימנע מכל ניסיון לממש את ההישגים הצבאיים לנכסים אסטרטגים שיבטיחו את ביטחון ישראל לטווח ארוך. כאן, העקשנות היא רב-זירתית והיא מביאה לא רק להתשת צה"ל אלא גם למצב בו חרף תבוסות אויביה – ישראל שתצא מהמלחמה תהיה בטוחה פחות מזו שנכנסה אליה.

זה מתחיל עם חמאס בעזה. לאחר כל הקרבות, עשרות אלפי אזרחים הרוגים ברצועה, חורבן חסר תקדים בתולדות הסכסוך והכרזות חוזרות ונשנות על ניצחונות צה"ל – כינס באוקטובר 2025 הנשיא הידידותי ביותר שישב אי פעם בבית הלבן ועידת פסגה שנועדה לקדם הסדר במלחמה. היעד המרכזי שהתווה בתוכניתו היה פרוק חמאס מנשקו, הבטחת ביטחון ישראל ושיקום עזה. מנהיגים מהעולם הערבי, המוסלמי וידידותיה המובהקות של ישראל הגיעו לוועידה. ומי לא בא? ישראל.

מאז לא קרה הרבה. מי שציפה שחמאס יתנדב להתפרק מנשקו התאכזב. תהליך השיקום והבניין לא החל, צה"ל ממשיך להיות פרוס ב"קו הצהוב" ולנהל מלחמת התשה, ולאחרונה התחלנו לשמוע שוב על התעצמות חמאס ועל כך שלא יהיה מנוס מסיבוב קרבות נוסף עימו.

למי שמתגעגע לחידוש המלחמה בעזה, יש תקווה. לכל האחרים: יש מתווה אותו מציע הנציב העליון של מועצת השלום לעזה, ניקולאי מלאדנוב. במרכזו פירוק חמאס מנשקו, החלפתו בממשלת טכנוקרטים פלסטינית ובמשטרה פלסטינית, תהליך שיקום מסיבי במימון ערבי ובינלאומי, ובמקביל נסיגה ישראלית מדורגת.

קשה למצוא בהיסטוריה דוגמה לאופן הכושל בו נתניהו מנהל את המלחמה מאז ה-7/10, תוך מאמץ עיקש להימנע מכל ניסיון למימוש ההישגים הצבאיים לכלל נכסים אסטרטגים שיבטיחו את ביטחון ישראל לטווח ארוך

ממשלת נתניהו, שחרדה מהשתלבות הרשות הפלסטינית בתהליך, יצרה התניה בין נכונותה לסגת לבין נכונות חמאס להתפרק מנשקו. וכך, כמו לפני ה-7 באוקטובר, אנחנו תלויים ברצונו הטוב של חמאס.

בלבנון, לאחר שורת מכות קשות ומוצלחות שהחלישו מאוד את חזבאללה ויצרו תנאים טובים מאי פעם בעבר למשא ומתן על פירוקו מנשקו, צה"ל פתח במתקפה קרקעית מסיבית, הרס עשרות כפרים שיעים והביא לבריחת למעלה ממיליון פליטים.

התוצאה: אסון הומניטרי ענק ללבנון, חזרה על בניית רצועת ביטחון שאין בה כדי למנוע שיגורים לעבר הגליל, התכתשות יומיומית עם חזבאללה שחוזר לצבור כוח ולגיטימציה כמגן לבנון, ואבדות יומיומיות שמעלות כל פעם מחדש את השאלה על מה אנחנו נהרגים.

גם כאן יש חלופה. לראשונה מאז 1982 ממשלת לבנון בראשות הנשיא ז'וזף עאון הצהירה על כוונתה לפרוק את חזבאללה מנשקו כחלק ממהלך כולל שתכליתו החזרת ריבונות מלאה לידיה. במסגרת זו, גם ישראל נדרשת לסגת לגבול הבינלאומי.

הפתרון אינו מיידי, צבא לבנון חלש מדי להתמודד עם חזבאללה ובלי סיוע בינלאומי הוא לא יוכל לעשות זאת. אבל ישראל, כהרגלה, הבהירה שלא תצא מרצועת הביטחון כל עוד חזבאללה לא יתפרק מנשקו. את המחיר שהמדיניות הזו משיגה משלמים תושבי הצפון.

הפתרון לא מיידי, צבא לבנון חלש מכדי להתמודד עם חזבאללה בלי סיוע בינלאומי. אבל ישראל, כהרגלה, הבהירה שלא תצא מרצועת הביטחון כל עוד חזבאללה לא יתפרק מנשקו. את מחיר מדיניות זו משלמים תושבי הצפון

וכמובן איראן, שהיא הדוגמה הטובה ביותר לתבוסה אסטרטגית חרף הישגים צבאיים. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מי שאיתו יצאנו לפני שלושה וחצי חודשים למלחמה במטרה להפיל את משטר האייתוללות, מבטיח להיפגש עם המנהיג העליון שלה כאשר יושג הסדר ולא סופר את בן בריתו הנאמן, נתניהו, אפילו ממטר.

לנשיא האמריקאי ההפכפך אין בעיה לזרוק את בן-בריתו מתחת לגלגלי האוטובוס. על טילים אין כבר מה לדבר, אבל ברור שאם יושג הסכם אמריקאי-איראני בנושא הגרעין, הוא יהיה פחות טוב מההסכם שנחתם ב-2015, שבלם בצורה אפקטיבית את דרכה של איראן לפצצה. אם לא יושג הסכם, דרכה של איראן לפצצה תהיה פתוחה.

נתניהו, מי שהוביל את מדיניות השימוש בכוח נגד איראן ושם את יהבו על משענת קנה רצוץ, עלול להיות גם האחראי לכך שמדינת היהודים תעמוד בסופו של דבר גם מול פצצה איראנית.

גם בלי להיכנס לחזית החדשה שפתחנו מול המשטר הסורי עם כיבוש שטחים לאחר נפילת משטר אסד ובלי להזכיר את האש שהממשלה הזו מבעירה במעשיה ובמחדליה יום יום בגדה, ברור שמדיניות ההיסמכות הבלעדית על הכוח היא כישלון גמור. היא הולכת ומחלישה את ישראל בכל החזיתות – מול אויבים, מול ידידים, וגם מבית.

לנשיא האמריקאי ההפכפך אין בעיה לזרוק את בן-בריתו מתחת לגלגלי האוטובוס. נתניהו, שהוביל את מדיניות השימוש בכוח נגד איראן ושם יהבו על משענת קנה רצוץ, עלול להיות אחראי לכך שנעמוד מול פצצה איראנית

לכישלון הזה, שעלול להביא את מדינת ישראל לסף איומים קיומיים, יש חלופה: להתחיל לדבר על הסדרים מדיניים ששני הצדדים יוכלו לחיות איתם. ויש עם מי לדבר. כל העולם הערבי מוכן לדבר איתנו. הצד הסרבן הוא ממשלת ישראל שהפכה אחרי ה-7 באוקטובר את השימוש בכוח צבאי לציווי אלוהי.

ולאן מצעד האיוולת הזה מוביל אותנו אפשר לראות כבר עכשיו.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).