במסדרונות המצוחצחים של הדיור המוגן במגדלי הים התיכון ברחובות ניכרה התרגשות לקראת בואו של גדי איזנקוט. חלק מהדיירים הבטיחו את מקומם בשורות הראשונות מראש – הרבה מאוד זמן מראש – והאולם, חדש מהניילונים, התמלא עד אפס מקום בדיירים ובאורחים.
בסוף היה צריך להוסיף כיסאות פלסטיק של כתר בצדדים, הפעם, כך נדמה לי, בלי חשש שהאווירה תתלהט ואנשים ישליכו אותם זה על זה.
פה ושם נשמעו רטינות מתחת לשפם באשר לקיומו של "אירוע פוליטי" מטעם מחנה ספציפי – רטינות שהושקטו על ידי ההנהלה בהבטחה שנציגי כל המפלגות יוזמנו בהמשך.
לא יהיה מוגזם להעריך ש־90% מהיושבים באולם הם קהל פוטנציאלי עבור המועמד שזינק, יש שיאמרו במפתיע, בתוך זמן קצר מהספסלים האחוריים יחסית להובלה של מחנה שלם
לא יהיה מוגזם להעריך ש־90% מהיושבים באולם הם קהל פוטנציאלי עבור המועמד שזינק, יש שיאמרו במפתיע, בתוך זמן קצר מהספסלים האחוריים יחסית להובלה של מחנה שלם, תוך התחזקות קצבית, כהלמות תופים חרישית, בסקרים משבוע לשבוע – והפך לאיום המשמעותי ביותר על שלטונו ההגמוני של בנימין נתניהו נכון לשעה זו.
כאשר נבחר נתניהו לראשונה ב־96', לפני 30 שנה וחודש, הדיירים הללו היו אנשים באמצע החיים, בשיא הקריירה, מגדלים ילדים במערכת חינוך שנחשבה עדיין מובילה, בתוך מערכת שלטונית עם יתרונות וחסרונות, ביקום גלובלי של עידן קץ הסכסוכים והמלחמות מבית היוצר של ביל קלינטון ופרנסיס פוקויאמה, ועם תקוות – אמיתיות או נכזבות – להסכמי שלום מתמשכים.
איזנקוט היה אז איש צעיר ולא מוכר, מח"ט גולני שהצטיין בלחימה בלבנון מול לוחמי חזבאללה במשך שנתיים. כל כך הרבה השתנה מאז – במדינה, בחברה ובתרבות הפוליטית – ובעצם אולי לא. מילותיו הראשונות של איזנקוט מוקדשות לחמישה חיילים שנפלו בלבנון יום קודם לכן.
לא יהיה מוגזם גם לומר שחלק מהדיירים הקשישים הסתכלו על הבמה בעיניים כלות, מחכים בצמא ל"בשורה מתוקה" התפורה למידותיהם. מדובר באנשים שחלקם הגדול נולד לפני שהמדינה קמה, ונמצאים בתחנה האחרונה, מתבוננים במקום שהיו שותפים להקמתו הולך ומאבד צורה ומשמעות.
הם חרדים לילדיהם שמחפשים כל דרך אפשרית לצאת מכאן, ותוהים אם הנכדות והנכדים שלהם בכלל ירצו לחיות במקום שפעם היה עבורם מובן מאליו.
בלשונו של ג'רי סיינפלד, הם מחפשים "ביזארו־וורלד": מישהו שיביא הכול הפוך מעכשיו. במקום דם – תקווה; במקום שקרים – אמת; במקום ראוותנות – צניעות; במקום אגו – ענווה; ובמקום הישרדות פוליטית – הקרבה
בלשונו של ג'רי סיינפלד, הם מחפשים "ביזארו־וורלד": מישהו שיביא הכול הפוך מעכשיו. במקום דם – תקווה; במקום שקרים – אמת; במקום התחכמות – פשטות; במקום ראוותנות – צניעות; במקום אגו – ענווה; ובמקום הישרדות פוליטית – הקרבה.
את המבחן הזה איזנקוט צולח כמעט מהרגע הראשון. הג'ינגל שמושמע לרגע מבליח כמעט כמו תקלה בסאונד, ונקטע באבחה. לא הוד ולא הדר מלווים את כניסתו לחדר, ואין הצהרות בומבסטיות לפתיחה. הוא לא לבוש מרשים, לא עומד מרשים, ושום איפור לא מכסה את צלקותיו. לא נראה שכיף לו, כי המצב לא כיף. אין "רעייתי" באופק ואין סלפי עם הקהל.
נדמה לי שאיזנקוט עצור ועצוב. לא כי "כך צריך" בשעה קשה כזאת, אלא כי זה מה שהוא.
אפילו כשהוא מתנצל על האיחור בגלל הפקקים ("לא תיארתי לעצמי שמתל אביב לרחובות לוקח שעתיים להגיע. גם בזה נצטרך לטפל"), הוא נזהר שלא להפוך את האירוע הטריוויאלי לניגוח: לא מירי רגב, לא סדרי עדיפויות ולא שחיתות ציבורית. באתי לדבר איתכם ועליכם, ולא לעשות סיבוב על המצב.
שלוש פעמים הזכיר איזנקוט את "הנופלים" מערב קודם, חמשת החללים בלבנון, ואף לא פעם אחת העז לדבר על כאב האובדן הזה מנקודת מבט אישית. לא "ואני כאב שכול", לא "גל שלי", לא "כבן למשפחת השכול", לא כמי שחווה בעצמו את אובדן הנשימה ואת הלב המתכווץ כשבאים למסור בשורה מהגיהינום – לפני פחות משלוש שנים בלבד.
לאורך האירוע כולו – שמבחינת הנוכחים יכול היה להימשך גם עוד שעתיים של פינג־פונג שאלות ותשובות – הפגין איזנקוט את ביזארו־וורלד במיטבו
רציתם הפוך? קיבלתם. איזנקוט לא מוכן להישען על המחיר האישי הנורא, גם כשיש בכך טעם ותועלת, היגיון והקשר. הרי כשהוא מעיד ששלטון צריך לעשות הכול כדי להיות ראוי למחיר הנורא שמשלמות המשפחות – הוא מדבר גם על עצמו משני צידי המתרס.
הוא היה שם כשחשב שצריך לאחד כוחות ולהילחם, היה שם כשהבין שהמלחמה לא הולכת לשום מקום, היה שם כששילם בעצמו את המחיר, ואחר כך עזב את הממשלה כשהבין שילדינו ממשיכים ליפול בזמן שהמנהיגות מסרבת לחתור לתכלית.
לאורך האירוע כולו – שמבחינת הנוכחים יכול היה להימשך גם עוד שעתיים של פינג־פונג שאלות ותשובות – הפגין איזנקוט את ביזארו־וורלד במיטבו.
הוא סירב להתרגש מקשישה שהתנהגה אליו בחוסר נימוס מופגן, התפרצה לדבריו ועזבה באמצעם רק משום שלא הסכים "להתחייב לא להקים לעולם מדינה פלסטינית", כדרישתה; אבל גם מיאן לעלוב בה או להקטין אותה. הוא גם סירב לחגוג על הסיפור האישי של אחד הקשישים, שהבן שלו בחר לעשות "רילוקיישן". הוא הבהיר שזה בסדר לעזוב לשנתיים–שלוש, בתנאי שיש מקום לחזור אליו.
הכול כל כך נורמלי ושפוי. איזנקוט לא השתמש אפילו בסאונד־בייט אחד שניתן להפוך לכותרת. הוא טוב יותר במענה לשאלות ספציפיות מאשר בנאומים, ונדמה שאת החלק ההצהרתי – זה שבנימין נתניהו כה מאוהב בו – הוא היה שמח לעבור מהר יותר, כדי להגיע לשיח עם אנשים.
ואחרי שחלקנו לו מחמאות על הפשטות, הכנות, היושרה, הרצינות, ההקרבה וגם על הפלאחיות הישראלית מפעם, צריך להודות שבמבחן התוצאה הוא נכשל
מחכים ל"דרופ דה מייק" שלא מגיע
ואחרי שחלקנו לו מחמאות על הפשטות, הכנות, היושרה, הרצינות, ההקרבה וגם על הפלאחיות הישראלית מפעם, צריך להודות שבמבחן התוצאה הוא נכשל. זה לא כישלון חרוץ או מפעים, אבל למי שמודאג מהבחירות המתקרבות חשוב להפנים אותו.
שוחחתי עם כמה מהנוכחות והנוכחים אחרי הכנס. חלקם סירבו לעזוב את המקום שעה ארוכה, וניסו לתפוס עוד דקה מזמנו. כולם התרשמו ממנו מאוד ברמה האישית. כולם גם חשו החמצה. "זה עוד לא שם", ענה אחד. "הוא לא הקרין מספיק מנהיגות", ענתה אחרת. "הוא יכול להיות שר ביטחון מעולה, השאלה אם הוא ראש ממשלה", אמר שלישי.
לכאורה, והם יודעים זאת, גם עמוד אלומיניום חלוד יכול להפיק יותר מהמצב הנוכחי ולעשות פחות נזק. אבל לא בטוח שזה מספיק עבורם. איזנקוט המחיש שהכול יכול להיות פה שפוי יותר, אבל נדמה לי שהם חיפשו גם טיפה "שיגעון". לא מהסוג של בנימין־כלאו־את־אשתי־במספרה־בכיכר־המדינה־נתניהו, אלא מהסוג של ישראל מפעם.
בעצם, הם אומרים, אנחנו מבינים שאתה עצוב כי כולנו עצובים נורא. אבל אין לך את הפריווילגיה הזאת. אתה חייב להראות שאתה רוצה את זה בכל מאודך. צריך את הזעם של יצחק רבין, ההומור של אריק שרון, האנרגיות הבלתי נגמרות של אהוד ברק או הפאתוס של מנחם בגין.
צריך להראות לנו שאתה באמת רוצה להנהיג אותנו למקום אחר, לא רק משום שהשעה דורשת – מה זה דורשת, מתחננת על ארבע – אלא מפני שתורך הגיע. אתה חייב להאמין שתורך הגיע, ואתה חייב לשקף את האמונה היוקדת הזאת.
לא מספיק להיות מוצלח בסקרים, לא לעשות טעויות או להיות איש ציבור מושלם, נקי ושוחר טוב. מגיע שלב שבו צריך לתרגם הצלחה למכת פטיש בבטון
בפוליטיקה האמריקאית יש שורה של ביטויים שמשתמשים בהם בכל פעם שמועמד מזנק בזירה ורוצה לנצח: "He has to seal the deal" ו־"He has to take it from him".
שני הביטויים, שכנראה נולדו בעולמות הספורט ונשמעים טוב פחות בעברית, מצביעים על הסכנה בשיוט בטוח לניצחון – ראו למשל הילרי קלינטון ב־2016 או שמעון פרס ב־96'. הניצחון נמצא על השולחן, קרוב מתמיד, אבל מישהו צריך לחתום עליו.
לא מספיק להיות מוצלח בסקרים, לא לעשות טעויות או להיות איש ציבור מושלם, נקי ושוחר טוב. מגיע שלב שבו צריך לתרגם הצלחה למכת פטיש בבטון. איזנקוט הראה שהוא יודע לדבר אל הקהל בטוב טעם, בגובה העיניים, בתבונה, בחן, בחסד וברחמים. עכשיו הוא יהיה חייב למצוא דרך "לחתום את העסקה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו