יש לי וידוי: אני מת על גדי איזנקוט, האיש. זה לא עניין פוליטי, ואני לא חושב שאצביע לו. אבל משהו בדמות הדובית הרכה, נטולת הדרמות המיותרות, חסרת הפינוש ("טאץ'־אפ" כפי שנתניהו מכנה זאת ביומניו), עם העצב השקט והחמלה הכנה, שבה אותי כבר מהראיונות הראשונים שלו כפוליטיקאי.
כבר אז הוא הוכיח שלא צריך "להתכונן" לכל דבר. כבר אז, כשהפרשנים הפוליטיים הממולחים מטעם עצמם התפלפלו על הטירון ש"כשל בלשונו", היה ברור שהוא לא כשל ולא נעליים של גולני. שאלו אותו שאלה והוא ענה. כמו שעושים בני אדם.
מאשימים אותו בהיעדר כריזמה, ואני חושב שהוא מתפוצץ מכריזמה. טבעית, אמיתית, כזו שמשיגים בלי ייעוץ אסטרטגי. כשהוא ענה לדרדק מפעלות הרעל מוטי קסטל את האמת, בשפה מדויקת וללא ספינים, הוא לא דיבר על עצמו, אלא כאילו ייצג אומה שלמה, או לפחות מחציתה. כאילו אמר: "די כבר, נמאס. נמאס מהשקרים שלכם".
אומר מייד: אין לי טענות ל"עובדה" ולבן שני, דוקומנטריסט מחונן, להוציא אולי את התהייה מדוע הסרט לא נשאר על רצפת העריכה בהמתנה לחומר מעניין יותר
יש משהו שובה לב, מרתק ומרגש באמת באישיות ציבורית שהדבר הכי "חמור" שאפשר למצוא עליה, במסגרת תחפיר כלשהו, הוא שהעזה לעבוד עבור מוסד אקדמי במחקר אחרי שפרשה מהצבא, תמורת הסכום ה"מבהיל" של 30 אלף שקל. ואפילו על הפרסום המופרך ההוא, שביקש לחפש בציציותיו גרגרים של תאוות בצע שאינה קיימת, הוא הגיב בנונשלנטיות, בפתיחות, בלי פרנויה.
עולה במדרגות, יורד במדרגות
ודווקא בגלל כל התכונות האלה, שישראל המשוסעת והמורעלת אחרי 100 שנות בנימין נתניהו משוועת אליהן כמו למנה הגונה של אנטיביוטיקה לחולה סופני, יצאתי מדוכדך מהצפייה בסרט של "עובדה", בבימויו של בן שני, שהתלווה לקמפיין המתניע של איזנקוט במשך קרוב לשנה.
"זה המפתח לפוליטיקה הישראלית. מה שאני הייתי בודק לגבי המותג שלך – זה אם נוכל לזוז מעט למרכז-ימין": סטיב מילר למד את התורה לאחר שעבד לצד המאסטר ארתור פינקלשטיין. עכשיו, המצלמה של @bnshani תופסת אותו מסביר לאיזנקוט מהי הדרך אל הבוחר הישראלי. הנה הקטע: pic.twitter.com/AJbzs9V8yx
— עובדה (@Uvda_tweet) May 20, 2026
אומר מייד: אין לי טענות ל"עובדה" ולבן שני, דוקומנטריסט מחונן, להוציא אולי את התהייה מדוע הסרט לא נשאר על רצפת העריכה בהמתנה לחומר מעניין יותר, קרוב יותר לבחירות.
הסרט מהוקצע ועשוי היטב, חתוך למשעי כרגיל; אין פריים טלוויזיוני אחד שלא עובד, אין קריינות אחת שלא ממוקמת בול בפאזל. עיקר תמיהתי היא דווקא כלפי נציגי הקמפיין של איזנקוט, שלכאורה גילו אומץ נדיר ופתחו "הכול" בפני המצלמה.
ומהו "הכול" אצל איזנקוט? עולה במדרגות, יורד במדרגות. נרדם באוטו, מתעורר באוטו. מקשיב לחדשות. מאזין בקשב רב לביקורת. מכיל אותה. מתמודד באומץ מרשים ובאיפוק מרטיט עם זכר בנו גל שנפל בקרב. מספר בחיוך על עשרת הקילוגרמים שאיבד למרות תועפות המזון בדרכים. שוב עולה ויורד במדרגות. הוא, גיבור ישראל, במלחמה. אבל איפה המלחמה?
אולי היה צריך להזמין את איתי אנגל לתעד את איזנקוט רץ בשוחות בין ביביסטים לכהניסטים, נלחם על כל קול. איזנקוט מנסה לשכנע כל נער וקשישה. איזנקוט עובר מבסיס ליכודי אחד למשנהו ומעיר את כולם
אולי היה צריך להזמין את איתי אנגל לתעד את איזנקוט רץ בשוחות בין ביביסטים לכהניסטים, נלחם על כל קול. איזנקוט מנסה לשכנע כל נער וקשישה. איזנקוט עובר מבסיס ליכודי אחד למשנהו ומעיר את כולם. מופיע בפני שלושה אנשים אבל נלהב כאילו הוא עומד מול 200. מתרגם בכוח את הכריזמה הדובית לאהבה מחודשת למקום הזה. נרדם באוטו בחצות רק אחרי שגרונו ניחר מרוב שיח עם ישראלים. שיכור מאהבת הקהל ומסוחרר מכובד האחריות.
סצנה אחת בסרט, לכאורה "קליימקס" דוקומנטרי, ובפועל רגע סתמי ביום־יום המנבל של חיינו, מעידה עם מה נשארנו ומה מכאיב לי: "המפץ הגדול" דו־ז'ור של הפוליטיקה הישראלית הקרתנית והמשמימה, זו שרודפת אחרי סקרים כמו הלך רעב במדבר אחרי טיפת מים, מתרחש – יאיר לפיד ונפתלי בנט התאחדו ועשו לאיזנקוט "תרגיל פוליטי".
איזנקוט, כאמור, למות עליו, לא מתרגש יותר מדי. הוא מבין שזו עוד מהמורה בדרך. קצת פגוע ומופתע, הוא פורש הביתה לפני "ה־סק־רים" האדירים של הערב. הקריינות מנסה לבנות דרמה מכלום: "בשעה זאת סופרים את הקולות". כאילו יש סוקר בעולם שיודע לאבחן באיזמל חד ומדויק מה ההשפעה של מהלך פוליטי כזה או אחר על מיליוני אנשים מיואשים בבית.
ואז מגיעות "ה־תו־צ־אות". "יששש!" זועקים אנשי הקמפיין. הם באקסטזה, תכף בקבוקי השמפניה ייפתחו. מתברר שנפתלי ירד במנדט ואיזנקוט עלה במנדט. או שאולי להפך. "תתקשרו לגדי!" תבשרו לו שצסק"א אכלה אותה. אנחנו במפה ונשארים על המפה. התרגיל נכשל נמרצות.
האם באמת זה מה שאנחנו צריכים עכשיו? לשרוד עוד יום במשחק? לגרד מנדט מתוך חבית ריקה של סטיית תקן? לשייט בבטחה לעבר יעד נכסף של נורמליות?
האם באמת זה מה שאנחנו צריכים עכשיו? לשרוד עוד יום במשחק? לגרד מנדט מתוך חבית ריקה של סטיית תקן? לשייט בבטחה לעבר יעד נכסף של נורמליות?
אני נזכר בערגה נוסטלגית באסיפות הבחירות של יצחק רבין ואהוד ברק, מנחם בגין ושמעון פרס; בצרידות של מי שצועק ולוחש, מתרגז ומתפייס, ושוב נואם ועונה לכל שאלה ושוב מבטיח. אני מתרפק על "נו דרמה, אובמה", שסחף את אמריקה ברטוריקה מלאת אמפתיה, ועל ביל קלינטון, שהמיס לבבות וניגש לכל מי שהתנגד לו ישירות, ישר לפרצוף.
אני נזכר בהילרי קלינטון על הקרשים, מפסידה פריימריז אחרי פריימריז ובכל זאת לא מוותרת. ואיך בכל פעם זכתה ב"קאמבק מפתיע" כשהפסיקה להיות אדישה או מעופפת; כשגמעה קילומטרים ברגל והתנפלה על כל הזדמנות להשמיע את קולה, תקשורת צינית ומיזוגנית.
יש לאיזנקוט את כל היכולות הללו. רק ציניקנים מפרשים אמפתיה כחולשה, דוביות כפחדנות וקור רוח כבריחה משדה הקרב. רק מי שהתמכר לקרתנות הביביסטית מאמין שכדי להילחם על קולות צריך לוותר על תום לב או על קור רוח. ההיסטוריה מוכיחה דווקא את ההפך. המעז מנצח.
מי יודע, אולי איזנקוט ישייט בבטחה לכיסא ראש הממשלה בלי זיעה, נרדם באוטו לקולות "שיר ערש" של נתניהו או בנט נואמים ברדיו ברקע, או מאזין בקשב לביקורת ומעכל אותה בעדינות במושב האחורי. אולי המצב כל כך גרוע שאפשר לנצח את ראש הממשלה הנוכחי והנורא בלי מלחמה. אולי כל מה שנדרש כעת הוא שישלחו לנו שקט מקופסה, מארץ רחוקה.
אולי. אבל זה הימור שמסוכן מאוד לקחת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו