החודש 59 שנים לניצחון הבזק במלחמת ששת הימים ולאסון הכיבוש. רק קשישים בני 60 פלוס זוכרים כיום את הטלטלה הגדולה. את ימי "ההמתנה" המסויטים עם חרדות האימים שקדמו לפריצת המלחמה.

בעיני צעירים עכשוויים אלו סיפורי פרהיסטוריה. הם לא הכירו את מדינת ישראל בלי שטחים כבושים (או "משוחררים"?) בלי אבנים קדושות, גוש אמונים, התנחלויות ונערי גבעות.

בשנה הבאה מחכה לנו יום הולדת עגול: 60. שוחרי שלמות הארץ והחזרה אל אדמות מימי התנ"ך ודאי יחגגו. רבים אחרים ייחוו מן הסתם כעס, דכדוך ותחושות אשמה על החמצת אפשרויות לפינוי השטחים הכבושים, ואולי אולי גם לכינון הסדר שלום.

בשנה הבאה מחכה לששת הימים יום הולדת עגול: 60. שוחרי שלמות הארץ והחזרה אל אדמות מימי התנ"ך ודאי יחגגו. אחרים ייחוו אולי כעס, דכדוך ואשמה על החמצת אפשרויות לפינוי השטחים הכבושים או לכינון שלום

תחושת אופוריה זמנית וחולפת שקדמה להתפכחות ולמודעות לאימי הכיבוש גאתה כאן תחילה עם הניצחון וסחפה גם אנשי שמאל רבים. במלאות חמש שנים למלחמה, ביוני 1972, פרסמתי כתבה בעיתון "על המשמר" המנוח על מה שהיה כאן ביום שלפני, ב-4 ביוני 1967. על מה שחשבנו והרגשנו, איך התנהלנו ונערכנו לקראת הבאות, איך ניסינו להתמודד עם הפחדים ומה אמרו כותרות העיתונים.

"ההמתנה" המסויטת שקדמה למלחמה התמשכה כבר כשלושה שבועות. וביום שלפני היו מי שחשבו: שום דבר כבר לא יקרה. כתבי חוץ שאכלסו את בית סוקולוב (בית העיתונאים בתל-אביב) חיכו ל"סיפור" שלהם בהרגשת תסכול גוברת. הם ציפו לאקשן עם מיטב הסממנים הדרמטיים והסטריאוטיפיים – דם ואש ותימרות עשן. הימרו על "המצב" בתאווה קרה ומנוכרת. בחישוב מקצועני, בלי שום רגשנות.

ואילו עם ישראל עסק בטוטו "תהיה-לא תהיה" מלחמה, כאשר פעימות ליבו עולות ויורדות עם כל ניחוש וספקולציה, עם כל מהדורת חדשות. רעיון המלחמה נראה עדיין כמעט בלתי נתפס, אך שוב לא היה אפשר לאטום את האוזניים ולא לשמוע את קולות הרעמים המתקרבים. אזרחים, וביניהם גם מושכים בעט, עדיין הביעו משאלה כי לוואי ונגיע לחוף מבטחים ולשלום שאיננו שלום התאבדות, "שלום מינכן".

אבל כבר היה ברור שלפנינו שלב אשר בו נרשמים באותיות ענק דברי ימיה של אומה. לרגעים היה אפשר להצטער על מערבותנו העמוקה במצב שאינה מתירה לנו לחזות מהצד בדרמה הגדולה, המרתקת, המתחוללת לעינינו ואנחנו בתוכה כאמור, את התצפית המנוכרת הרשו לעצמם רק כתבי החוץ.

ביוני 1972, פרסמתי כתבה בעיתון "על המשמר" המנוח על מה שהיה כאן ביום שלפני, ב-4 ביוני 1967. על מה שחשבנו והרגשנו, איך התנהלנו ונערכנו לקראת הבאות, איך ניסינו להתמודד עם הפחדים ומה אמרו כותרות העיתונים

אבל העורף עדיין עשה מאמצים אחרונים ופתטיים להמשיך בעסקים כרגיל. תוכניות רדיו "קול ישראל" ב-4 ביוני 1967 היו קלילות ושגרתיות, למעט שיחות הפרשנות הפופולריות של חיים הרצוג. גם בבתי הקולנוע העניינים התנהלו כרגיל למרות דלילות הקהל. הוקרנו בין השאר סרטים ששמותיהם נהיו אירוניים כגון "המצב חמור אבל לא רציני". עם זאת, היה סרט קולנוע אחד שהקרנתו חודשה בזכות שמו. היה זה סרטו של אלן רנה הצרפתי "המלחמה נגמרה".

האיש ברחוב לא הדיר את עצמו מהפוליטיקה. כמעט כולם עסקו בספקולציות וניחושים. כל עמך ישראל התיימרו להיות מתוחכמים והשמיעו פרשנויות אסטרטגיות. מדורי "המכתבים למערכת" בעיתונים יוחדו אך ורק ל"מצב". לא מעטים מהכותבים קראו לשיתוף דוד בן-גוריון באחריות למלחמה הגורלית הצפויה. רבים בירכו על הקמתה של ממשלת חירום מאוחדת – ממשלת הליכוד הלאומי.

הגמגום הנודע של ראש הממשלה לוי אשכול שנשא דברים ברדיו, ב"קול ישראל", הטריד מאוד את כותבי "המכתבים למערכת". רבים פירשו את הגמגום כביטוי להיסוס ולחולשת דעת. ואילו מעטים דווקא הצביעו על חן הגמגום ואנושיותו. בעיניהם הוא ביטא אכפתיות עמוקה.

*  *  *

באותם ימי "המתנה" לחוצים ומלאי חרדות הוחזרה למילים שנשחקו ולברכות שגרה עוצמתן הראשונית. אנשים נאחזו כמוכי טירוף במילים גואלות כאילו ניסו להשביען ולהטעינן בכוח מאגי. דרישת שלום פשוטה הפכה כמעט לפולחן. אנשים בהמוניהם מיהרו לתפוס מקום במדורי ה"ד"ש לחייל, ד"ש לבית". ברכת ה"להתראות" דיברה בעד עצמה. בטלפון הציבורי של הקיבוץ שמעתי אימא של טייס חוזרת שוב ושוב על המילה (הבנאלית?) "להתראות". "להתראות גיורא, להתראות" היא חזרה ואמרה. ובעודנו משננים מילים טובות לא העזנו לחטוא בשפתנו. לא העזנו לקרוא לפחדים שכבשנו בשמם המפורש.

הגמגום הנודע של רה"מ אשכול שנשא דברים ברדיו, ב"קול ישראל", הטריד מאוד את כותבי "המכתבים למערכת". רבים פירשו את הגמגום כביטוי להיסוס ולחולשת דעת. ואילו מעטים הצביעו על חן הגמגום ואנושיותו

"האמיני יום יבוא" – שוב הבטיחה יפה ירקוני, "זמרת המלחמות". ב-4 ביוני כבר היה בפיה זמר חדש: "נאצר מחכה לרבין". בו ביום השמיעה רחל אטאס בפני חיילי מילואים את השיר "אנחנו נעבור". באותם ימי חרדה קידמנו בברכה אפילו שיר קיטשי מתוצרת יוסי גמזו: "ילדתי שלי מיכל". אנינות הטעם נדחתה עד לימי שוך המבול.

מפקדי מילואים חילוניים היו מעודדים חיילים לשאוב כוח מנשק סודי – האמונה. איש קיבוץ שישב עם חייליו ברצועת עזה סיפר אחרי המלחמה שהוא ניסה ללכד ולגבש סביב תפילות את חיילי המחלקה שבפיקודו:

"כולנו הסתופפנו סביב חיילים דתיים שהתפללו. עצם העמידה ביחד סביב ספר התורה חיזקה את הרגשת החיילים שכל אחד מהם יהיה מוכן לתת את הכול כאשר יגיע הרגע שבו ישרקו הכדורים".

על ימי מאי-יוני שכאלו כבר שר המשורר "חודש מאי היה יפה מכול המאיים שילדה אי-פעם אימא אדמה". הארץ חישבה להתפקע מעוצמת המתח המרוסן אך אביבה השופע היה קצר ובזבזני כתמיד.

ובפרדס פורח בשפלה, יום לפני ה-5 ביוני, ישב קצין צנחנים וכתב מכתב אחרון לרעייתו. בכתבה שפרסמתי כאמור ביוני 1972 ציטטתי את עיקרו של המכתב:

""…ושוב חוזרים ההרס, החורבן ואובדן היקרים לנו. ובבית העלמין הגדול צומחות להן מצבות הרבה ועל כולן מעין חיטוב של סימן שאלה".

שלושה ימים לפני נפילתו בקרב בירושלים כתב הצנחן:

"המלחמה איומה מכדי שתהיה אפשרית לנו. אך אנו יודעים כי גם האיום ביותר אינו כפוף למושג האפשרות".

כל מושגי האפשרות "הנורמליים" התהפכו עלינו בבוקר שלמחרת, ה-5 ביוני 1967, מהרגע שבו הונף "סדין אדום" והחלה ספירה חדשה.

בפרדס בשפלה, יום לפני ה-5 ביוני, ישב קצין צנחנים וכתב מכתב אחרון לרעייתו. בכתבה מיוני 1972 ציטטתי את עיקרו: "ושוב חוזרים ההרס, החורבן ואובדן היקרים לנו. ובבית העלמין צומחות להן מצבות הרבה"

אכן ספירה חדשה החלה. הכתבה הנזכרת לעיל פורסמה כאמור ביוני 1972 כשנה ומשהו לפני מלחמת יום כיפור האיומה, שלאחריה צמו פה גוש אמונים וההתנחלויות ביהודה ושומרון.

"בהשראתם" גברה המודעות של רבים לאסון הכיבוש. תחושת האופוריה ששטפה את רובנו בעקבות ניצחון הבזק ב"ששת הימים" מובנת בראייה לאחור למי שחווה את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967, את המעבר החד מימי "ההמתנה" וחרדותיהם -אל הניצחון הגדול שנראה כמעט כנס.

עמוס עוז היה אז חריג. הוא תפס מייד את גודל האסון הנלווה לכיבוש. ספרו של עוז "פה ושם בארץ ישראל" יצא לאור ב-1982. הספר מתעד את מסעותיו של עוז ברחבי הארץ ואת מפגשיו עם אנשים. הספר כולל בין השאר את דברי האזהרה הבאים:

"כת קטנה, כת משיחית, הגיחה לפני כמה שנים מתוך פינה אפלה של היהדות, והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו. להשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.