בארבעה ביולי 1776 אושרה ונחתמה מגילת העצמאות של ארצות הברית, הנחשבת אחד המסמכים המכוננים בתולדות החברה האנושית. היא נוסחה על ידי "ועדת החמישה", שהדמות המרכזית בה ומי שניסח את עיקרי המסמך היה תומס ג'פרסון, לימים הנשיא השלישי של ארצות הברית.

גדולתה של המגילה בכך שהיא מצהירה על שלוש זכויות אשר הן טבעיות ואוניברסליות לבני האדם – לפחות לדעת מחברי המסמך – ואינן ניתנות לערעור: הזכות לחיים, הזכות לחירות והשאיפה לאושר.

מרגש, נכון?

הייתה עם זה רק בעיה אחת, קטנה: המונח "בני אדם" במגילה לא כלל שחורים וילידים-אמריקאיים ("אינדיאנים"), כמו גם את כל הצבעים והגזעים האחרים שאינם הגזע לבן. המונח "בני אדם" גם לא כלל נשים, ואפילו לא כלל גברים לבנים שהם עניים.

הייתה עם זה רק בעיה קטנה: המונח "בני אדם" במגילה לא כלל שחורים ואינדיאנים כמו גם את כל הצבעים והגזעים האחרים שאינם הגזע לבן. המונח "בני אדם" גם לא כלל נשים, ואפילו לא כלל גברים לבנים עניים

כי על פי האתיקה הפרוטסטנטית של מייסדי האומה, אתיקה פרוטסטנטית שעליה מבוסס הקפיטליזם האמריקאי, הצלחתו הכלכלית של אדם נובעת מכך שמעשיו בורכו בידי האל, ומי שעני כנראה לא עשה הטוב בעיני הבורא שבשמיים ועל כן הוא עני.

מאז שעגנה המייפלאואר ועליה ראשוני המהגרים מאנגליה בחופי אזור קייפ-קוד שבאמריקה בנובמבר 1620, נשארה האמונה הזו ביסוד הקפיטליזם האמריקאי ומלווה את הרוח האמריקאית מיום היווסדה ועד היום.

לאור האמור למעלה, אם ננסה להגדיר באורח מדויק יותר את מי כן כללו הזכויות שבמגילה, מסתבר שמדובר בעיקר בגברים לבנים, אמידים, "וואספים" שפירושו שהם גם פרוטסטנטים בעיקר, פחות או יותר הפרופיל של חותמי המגילה. לתומס ג'פרסון, שכנשיא אסר על יבוא עבדים נוספים לארה"ב, היו עבדים רבים משלו במטעים שבבעלותו, עבדים שכאמור לא נכללו בזכויות המוצהרות על ידה.

כדי להבין לעומק את הרוח האמריקאית כפי שהיא ולא על פי הדימוי שלה, מומלץ לקרוא את הספר "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת ההיסטוריון הפרופסור הווארד זיין, ולא מדובר במשימה פשוטה, כאן המקום להזהירכם: מדובר בשמונה מאות עמודים בכתב קטן וצפוף.

סתם שתדעו.

את מי כללו הזכויות במגילה? בעיקר גברים לבנים, אמידים, פרוטסטנטים – פרופיל חותמי המגילה. לג'פרסון, שכנשיא אסר על יבוא עבדים נוספים לארה"ב, היו עבדים רבים משלו במטעים שבבעלותו, שלא נכללו בזכויות אלה

ספרו של זיין מציע קריאה רדיקלית, ביקורתית והפוכה לחלוטין מהנרטיב המקובל והנלמד בבתי הספר. הוא מתאר את סיפורה של אמריקה דרך עיני המדוכאים, המנוצלים והמושתקים: הילידים, השחורים, הנשים, פועלי המפעלים והמהגרים העניים, כל מי שלא נכלל במונח "בני אדם" בנוסח המקורי של המגילה.

זיין מחלק את הביקורת שלו למספר צירים מרכזיים:

1

קולוניאליזם ורצח עם: הספר נפתח עם הגעתו של כריסטופר קולומבוס ליבשת. במקום מגלה ארצות נועז מתאר זיין אותו ואת הבאים אחריו ככובשים אכזריים שהובילו לרצח עם, שיעבוד והשמדה תרבותית של האוכלוסייה הילידית, הכול בשל רדיפת בצע, זהב ומשאבים.

2

הונאת האבות המייסדים: זיין בוחן מחדש את המאבק לעצמאות ואת החוקה. לטענתו המהפכה לא הייתה מאבק טהור לחירות, אלא מהלך מבריק של האליטה הכלכלית המקומית לנתק את הקשר עם בריטניה כדי לשמור על העושר לעצמם. החוקה, לפיכך, נועדה כדי לאזן את הכוחות בין גברים לבנים עשירים, תוך הדרת נשים, שחורים, אינדיאנים וחסרי רכוש, ולמנוע מרידות עממיות.

3

אימפריאליזם מוסווה: מלחמות ארצות הברית, החל מהמלחמה עם מקסיקו, ספרד, ועד מלחמות וייטנאם ועיראק, אינן מוצגות כמאבק להפצת הדמוקרטיה אלא על שמירת הגמוניה ושמירה על שווקים – של ספקים (כמו נפט) ועד צרכנים (כמו נשק).

4

ההיסטוריה של ההתנגדות: החלק האופטימי והחשוב ביותר בעיני זיין הוא כוחה של המחאה העממית. הוא מדגיש כי כל שינוי חיובי באמריקה – אם זה ביטול העבדות, זכויות הנשים, סוף שבוע בן יומיים, הגנת זכויות הפועלים וזכויות האזרח לכלל האזרחים ולא רק לגברים לבנים עשירים – כל אלו מעולם לא ניתנו במתנה מהשלטון. השינויים הללו נסחטו מהאליטה השלטת בדם, יזע ודמעות ודרך שביתות, מרי אזרחי והפגנות.

ספרו של זיין מציג את סיפורה של אמריקה דרך עיני המדוכאים, המנוצלים והמושתקים. הילידים, השחורים, הנשים, פועלי המפעלים והמהגרים העניים, כל מי שלא נכלל במונח "בני אדם" בנוסח המקורי של המגילה

לסיכום: הווארד זיין רואה באמריקה מדינה שנבנתה על אדמה גזולה, על גבם של מיליוני פועלים ועבדים, המנוהלת על ידי אוליגרכיה כלכלית, ומשתמשת בלאומנות ובמלחמות כדי לשמר את כוחה.

עם זאת, הוא מוצא תקווה עצומה ברוח האנושית של "האנשים הפשוטים" של אמריקה, ומציין שההיסטוריה האמיתית של אמריקה היא של אלו שנלחמו בה ולא אלו ששלטו בה.

וכאן אני נאלץ לחלוק עליו.

כי בתפיסתי, בעוד אלו ששלטו בה היו ועדיין הינם חבורה של מושחתים ונוכלים, אלו שנלחמו בהם, "האנשים הפשוטים", היו ונשארו אחת החברות הקונפורמיסטיות והעדריות בעולם המערבי, ובמילים אחרות: "האנשים הפשוטים" שלה הם עדר של טיפשים.

אילולא היו כאלה, לא היה ציד המכשפות של סיילם קורה. והוא מאפיין את ההתנהלות של החברה האמריקאית ברבדיה השונים, כי בנו המאוחר יותר של ציד המכשפות היה הלינץ', בפועל בתלייה על עץ, ומאוחר יותר הלינץ' הציבורי בלי עץ ובלי חבל.

את הלינץ' הציבורי יכולנו לראות בתקופת המקארתיזם, תקופה שבשנים האחרונות המעמד הישראלי החדש של "שמרנואידים", השמרנים החדשים, מוצאים בה דווקא צדדים חיוביים. חיפשתי הרבה, ועדיין אינני מוצא את הצדדים האלה, אבל מה אני מבין בלהיות שמרני?

זיין מוצא תקווה ברוח האנושית של "האנשים הפשוטים" באמריקה. אני נאלץ לחלוק עליו. בעוד שליטיה היו ועדיין חבורת מושחתים ונוכלים – אלו שנלחמו בהם הם אחת מהחברות הקונפורמיסטיות והעדריות

ואפילו הפוליטיקלי-קורקט האמריקאי ובנו הממזר ה-WOKE, מסתבר כשיטה הכי קונפורמיסטית של נון-קונפורמיזם שנוצרה מאז ומעולם. זו שיטה מיוחדת, שבה אם אתה לא קונפורמיסט דייך עם הנון קונפורמיזם – מבטלים אותך.

*  *  *

למדתי את ארצות הברית ואנשיה מאז שנות השישים, כי בעוונותיי התנועה ההיפית הייתה בעיניי התקווה הגדולה של המין האנושי, וחלמתי באותן שנים להימנות עליה, כולל שיער, לבוש ומוסיקה. מה לעשות, הייתי צעיר וטיפש או צעיר ונלהב, שזה מאוד דומה, ומאז אני עוקב אחרי התרבות שפעם הערצתי ולומד אותה.

כך הגעתי למסקנה האישית והבלתי מחייבת אתכם, קוראים יקרים, והיא המסקנה הבאה: שהאזרח האמריקאי הממוצע אידיוט.

שזו לא חוכמה גדולה להגיד, כי אפשר להגיד אותה על מרבית האזרחים הממוצעים של מרבית המדינות, וישראל במקום נכבד בכלל זה – אבל אצל האזרח הממוצע של המעצמה הגדולה והחזקה בעולם זה בולט במיוחד. אולי בגלל הדיכוטומיה בין שני הדברים שציינתי במשפט הקודם.

ואם אתם רוצים דוגמה טובה במיוחד לאידיוטיזם של האזרח האמריקאי הממוצע, בחירתו – פעמיים – בנרקיסיסט בור וטיפש לנשיא, בהחלט מהווה דוגמה כזו.

למדתי את ארצות הברית ואנשיה מאז שנות השישים, כי בעוונותיי התנועה ההיפית הייתה בעיניי, כשהייתי צעיר, התקווה הגדולה של המין האנושי. כך הגעתי למסקנה אישית שהאזרח האמריקאי הממוצע אידיוט

מהסיבות שמניתי כאן ומרבות נוספות שכבר מניתי בפורום הזה בעבר ברשומה "ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים" שהתפרסמה כאן בפברואר 2025, אני נוהג מדי שנה בארבעה ביולי לברך בפוסט בפייסבוק את ארצות הברית בברכה הבאה:

"רוצה לברך את ארצות הברית לרגל יום הולדתה החל היום: שתיחנקי". וזה בסדר: אתם לא חייבים להסכים אתי.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.