מדי שנה בארבעה ביולי, ביום העצמאות של ארצות-הברית, אני מברך בפייסבוק את המדינה הנחשבת למעצמה החזקה בעולם, בברכת יום ההולדת הקבועה שלי אליה:

"רוצה לברך את אמריקה לרגל יום הולדתה  – שתיחנקי".

כרגיל, בין התגובות של מי שמכיר את דעותיי בעניינה של אמריקה ומבין אותן, מגיעות גם תגובות זועמות על הברכה. על כן, בחירתו של דונלד טראמפ והבמה הנוכחית שנותן לי "זמן ישראל", הן הזדמנות ותירוץ לספר על אמריקה מהצד שאנשים מכירים פחות.

ולהלן:

בלימודי הסוציולוגיה שלי באוניברסיטת תל-אביב קראתי את ספרו של הסוציולוג הגרמני מקס וובר "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" (1905). בספרו זה מתאר וובר את התפתחות הקפיטליזם האמריקאי על רקע הדת הפרוטסטנטית של מייסדי האומה. לפי תפיסה זו, ככל שאדם עושה את הטוב בעיני אלוהים, אלוהים גומל לו בהצלחה כלכלית. לכן, הצלחה כלכלית וצבירת הון הן ההוכחה הטובה ביותר לכך שאדם עושה את הישר בעיני אלוהים.

לפי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", ככל שאדם עושה את הטוב בעיני אלוהים, אלוהים גומל לו בהצלחה כלכלית. לכן, הצלחה כלכלית וצבירת הון מוכיחות שאדם עושה את הישר בעיני אלוהים

תפקידו של אדם בעולם הזה, אם כן, הוא לצבור הון, ואת ההון הנצבר להשקיע בצבירת הון נוסף. אין נקודה שבה הוא רשאי לומר "זהו, צברתי מספיק". על רקע זה צמחו הברונים השודדים של תחילת המאה, ועל רקע זה צומחים התאגידים הענקיים שאין להם גבול להשתלטות וצמיחה.

על רקע זה גם ברור למה אין בחברה האמריקאית מונח של "תאוות בצע", אלא רק קיום המצווה של עשיית עושר. מכאן גם ברור מה מקור הבוז המוטבע ביסודות החברה האמריקאית לעוני ולעניים – הם הרי לא עושים הישר בעיני אלוהים.

ועל כן, מי שעני – שיתמודד לבד. למה צריך מערכת של תמיכה במי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו – ושאפילו אלוהים לא אוהב אותו?

ואם לא צריך לתמוך בעניים – למה צריך לשלם מיסים? הרי כבישים, מסילות, חשמל, מים, בתי חולים ובריאות בכלל, בתי-כלא – הכול יכול להיות מופרט ולהתנהל באורח עסקי בידיים פרטיות או תאגידיות, ואין צורך לגעת בכספים שאדם הרוויח בעמלו.

ואין כל סיבה וצורך לעזור לחלש. שיתמודד לבד, הוא מול אלוהיו.

*  *  *

בהצהרת העצמאות של ארצות-הברית נכתב:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness.

(אנו רואים אמיתות אלו כמובנות מאליהן, שלכל האנשים … הזכות לחיים, חרות והרדיפה אחר האושר). כשנכתב "אנשים", MEN, הכוונה היא כלשונו – איש, גבר. אבל גם לא כל גבר – גבר לבן, אנגלו-סקסי, פרוטסטנטי, ועשיר.

על כן, מי שעני – שיתמודד לבד. למה צריך מערכת של תמיכה במי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו – ושאפילו אלוהים לא אוהב אותו? ואם לא צריך לתמוך בעניים – למה צריך לשלם מיסים?

בעלי "הזכויות המוכחות מאליהן" במגילת העצמאות של ארצות-הברית, כפי שנכתבה והוצהרה על ידי תומאס ג'פרסון ועמיתיו, לא כללו נשים, שחורים, אינדיאנים או צבעוניים בכלל, וגם לא עניים – מהסיבות שציינתי למעלה (וראו ספרו של הווארד זין "ההיסטוריה העממית של ארצות-הברית", אם יש לכם הסבלנות לקרוא את ניתוח ההיסטוריה של האומה האמריקאית ותולדותיה ב-980 עמודים).

לתומס ג'פרסון, אגב, מחבר מרבית ההצהרה הנ"ל ולוחם בסחר העבדים הבינלאומי, היו מאות עבדים שחורים במטעים שבבעלותו.

על רקע היסוד הפרוטסטנטי השמרני של האומה, נשארה האומה האמריקאית קונפורמית, שמרנית וצרת-אופקים במידה קיצונית, מה שמסביר את הדינמיקה הכל-כך דומה בעת רדיפת המכשפות בסיילם ב-1692, את רדיפת הקומוניסטים בשנות החמישים בתקופת הסנאטור ג'וזף מקארתי, ואת חוק הפטריוט בימי הנשיא ג'ורג' בוש הבן, אחרי נפילת מגדלי התאומים.

לאן לקחו האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם הללו את האומה האמריקאית? מחקר שערך הפרופסור האוסטרלי דניאל אלסטון עבור האו"ם בנושא העוני בארצות-הברית מראה תמונה מחרידה, ולהלן:

1

מפקד אוכלוסין שנערך בארה"ב ב-2017 מראה שכ-40 מיליון אמריקאים חיים בעוני, כמחציתם במה שמוגדר "עוני עמוק", ובניגוד לסטריאוטיפ המקובל, הרבה יותר מהם לבנים מאשר שחורים. "עוני עמוק" משמעו לחיות מפחות משני דולר ביום.

2

ב-30 השנים בהם ערך אלסטון מחקרים עבור האו"ם, מעט מראות קשים הוא ראה בחייו, הוא מציין, כמו העוני שנתקל בו בארה"ב. "בערבות מערב-וירג'יניה", הוא מציין, "נתקלתי ביותר אנשים ללא שיניים מאשר במדינות העולם השלישי. ההבדל היחיד ביניהם לבין אותן מדינות הוא דגל ארה"ב המתנופף אצלם בחצר".

בעלי "הזכויות המוכחות מאליהן" במגילת העצמאות של ארצות-הברית, כפי שנכתבה והוצהרה על ידי תומאס ג'פרסון ועמיתיו, לא כללו נשים, שחורים, אינדיאנים או צבעוניים בכלל, וגם לא עניים

3

אנשים ללא שיניים, אומר אלסטון, ועם ריח רע מהפה, אינם יכולים ללכת כך לריאיון עבודה, ואין להם סיכוי להיחלץ ממצבם.

4

למרבית העניים בארה"ב אין ביטוח בריאות. גם לחלק ממעמד הביניים. מיליון וחצי אמריקאים מתווספים כל שנה לרשימת פושטי-הרגל עקב הוצאות רפואיות לא-צפויות, בהם כאלו שהיו טרם פשיטת-הרגל במעמד הביניים המתפרנס.

5

בארה"ב לא מסתכלים על העניים כבני-אדם שראויים לחיות בכבוד ושהמדינה צריכה לעזור להם, אומר אלסטון. מה שאירוני, בהתחשב בעובדה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת מרחק צעד מנפילה לתהום. 50% מהמשפחות באמריקה אינן יכולות לארגן מעכשיו לעכשיו 400 דולר למקרה חירום.

6

שיעור תמותת התינוקות בארה"ב הוא הגבוה ביותר בכל העולם המערבי.

7

האמריקאים חיים פחות וחולים יותר, בממוצע, מכל מדינה עשירה אחרת בעולם המערבי.

8

המדינה מדורגת במקום ה-35 מתוך 37 מדינות ה-OECD בעוני ואי-שוויון חברתי.

בארה"ב לא מסתכלים על העניים כבני-אדם שראויים לחיות בכבוד ושהמדינה צריכה לעזור להם, אומר אלסטון. מה שאירוני, בהתחשב בעובדה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת מרחק צעד מנפילה לתהום

9

ל-12 מיליון אמריקאים בכל עת יש זיהום טפילי מוזנח ולא-מטופל במערכת העיכול.

10

בארה"ב במאה ה-21 משפחות שלמות באלבמה סובלות מתולעים כי הם עושים את הצרכים בחצר, באין להם שירותים בבתים. אלסטון מעריך שמדובר ב-38% מתושבי אלבמה הסובלים מתולעים במערכת העיכול.

11

רוב העוני וההזנחה, אומר אלסטון, הוא במדינות שמרניות עם מושל רפובליקאי, שמתנערות מכל אחריות כלפי האזרח ומאמצות גישה ליברטריאנית.

12

כל זאת, טרם שדיברנו על משמעות ההפרטה של בתי-הכלא בארצות-הברית, במסגרת הגישה הקפיטליסטית של הפרטת כל מה שניתן. אם כן – אזרחי ארה"ב מהווים 4.4% מאוכלוסיית העולם, אבל המדינה מחזיקה 22% מכלל האסירים בעולם. ארה"ב נמצאת גם במקום הראשון בעולם ביחס בין מספר האסירים לאוכלוסייה. ולא מדובר כאן על סין או רוסיה, להזכירכם. מדובר במה שמכנה עצמה "הדמוקרטיה הגדולה בעולם". עם 2.3 מיליון אסירים. לשם השוואה – ברוסיה ההערכה היא כי 890 אלף איש כלואים בה, כולל מחנות-עבודה. בסין יש 1.6 מיליון אסירים, כולל מחנות עבודה וחינוך מחדש, אבל מבחינת היחס בין כמות האוכלוסייה לכמות האסירים סין נמצאת הרחק מאחורי ארה"ב (הנתונים מתוך סקרים של האו"ם שפורסמו בגוגל).

ואם גם אתם חושבים, שבסך הכל העניים מקבלים בארה"ב את מה שמגיע להם כי הם עצלנים, ושלמדינה אין שום מחויבות לאזרחיה החלשים – אתם מוזמנים לחגוג עם ארצות הברית את יום הולדתה בכל שנה בארבעה ביולי.

מבחינתי כמדינה, כחברה וכקהילה, ארה"ב יכולה ללכת להיחנק.

אם גם אתם חושבים, שבסך הכל העניים מקבלים בארה"ב את מה שמגיע להם כי הם עצלנים, ושלמדינה אין שום מחויבות לאזרחיה החלשים – אתם מוזמנים לחגוג איתה את יום הולדתה בכל שנה בארבעה ביולי

*  *  *

וכשאני מקריא לחניה את הטור הזה לפני שליחתו לעורכת במייל, חניה שואלת אותי: "למה צריך לעניין את הקוראים שלך כל זה?"

"כי בנימין נתניהו הביא את הקפיטליזם האמריקאי לישראל ומזה שנים מנסה להשליט אותו כאן", אני אומר. "ובצלאל סמוטריץ' ליברטריאן באידיאולוגיה המוצהרת שלו, בלי שיבין מה זה אומר. ו"פורום קהלת" שמובילים את הממשלה החדשה ליברטריאנים מובהקים ותומכים בהפיכתנו לאמריקה הרפובליקאית. ושמחה רוטמן ויריב לווין מובלים על ידם.

אז לפחות שנדע לאן אנחנו הולכים".

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.